חורב ת״עHoreb 470
א׳ב) ההחלטה בעד רצונו ועל אדות רצונו גם כן פי שנים לה :
1
ב׳א. נדר אסר. ב. שבעת אסר.
2
ג׳א. נדר אסר — אם החלטת הדבור ברצון נפשך וחיצוניותו דומה היא לדבר חוק ומשפט דתי, לאסור על נפשו, כמו מטעם ההחלטה הדתית, להרחיק ולהבדיל איזה דבר מאכילה או הנאת האדם, הן אמנם ברור הוא הדבר, כי נדר כזה חל הנהו רק אם בדבר וקנין, שהוא של עצמו גם ביחס השמוש של עצמו בדבר או בדבר השמוש של אחרים. בדבר שהוא שלו ובנדר אסר בקנין אחרים אזי הנדר ההוא חל רק ביחס השמוש של עצמו בדבר של אחרים; אכל לא בקנין של אחרים וביחס ההנאה ושמוש של אחרים, בעוד לא תוכל להיות לו זכות השליטה על קנין אחרים ובנוגע אל ההנאה והשמוש של האחרים על הדבר ההוא. הנוסח בעד ״נדר אסר״ הוא אם: ״הרי זו״ (הקנין שלי) אסור ״עלי״ ״עליך ״עליו״ ועוד, ומושגו הלא הוא ההחלטה, כי יבדל ממנו השמוש ״שלי״ ״שלך״ ״שלו״ ועוד, או (בקנין של אחרים) ״הרי זו אסור עלי״, או גם באופן, אם יותן להדבר הנאסר שם, כשם של דבר שהוא אסור בשמוש, מפני כי נושא עליו קדושת תעודתו על פי החוק הדתי, כמו: ״הרי זו עלי״ ״עולה״ ״קרבן״ ״מקדש״ ועוד (התפסה).
3
ד׳ב. שבעת אסר — אולם הכח היותר נעלה של הדבור יתראה ביחוד בזה, בעת אשר האדם ימשכן את עצמו בעד ״דבורו״, באמרו, כי הוא בעצמו וכל אשר לו יאבדו ויכלו, אם דבורו לא נכון אתו ולא הגיד את האמת כמו שהיא, או באופן, אם לא ימלא איזה התחייבות שקבל על עצמו על פי דבורו, הלא הוא, אם לא יאמת את דברו בקיום ההתחייבות, וכל זה יחליט האדם בפועל בשבעת אלה (שבועה).
4
ה׳למן העת, אשר דבר ה׳, כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא! מני אז ה׳ בעצמו ובכבודו בלי אמצעי הנהו אל נקמות ומעניש קשה בעד כל שבועת שוא ושקר, המובן ״השבע בה׳״ הלא הוא: הנני מוסר את עצמי להיות נשבה — ומסור לאבדון ע״י ה׳ ״אם״ (ווענן) או ״אם לא״ (ווענן ניכט) — ״שבועת שוא״ או אי קיום דבר השבועה, אשר נשבע האדם הוא מצד אחד ״חלל דברו״ להמית (מהמלה ״חלל״) בדבורו את כבוד האדם בעצמותו, כמו בכל דבר שקר ואי — מלוא איזה דבר שבטא בשפתיו.
5
ו׳אולם אם נעשה כזאת ע״י שבועה הוא גם ״חלל״ את השם, הלא הוא, להמית את הכרת ה׳ בקרב לבבו, בעוד עי״ז הוא יביע אמר, כי כופר ומכחש הנהו, וחושב, כי ה׳ איננו בכל מקום, כי הוא איננו משגיח על הכל, איננו יודע כל, איננו שופט צדק ואל נקמות. — אבל הן ה׳ לא ינקה את עון הנשבע שבועת שוא ושקר, הוא יופיע ויגלה נגד ההכחשה הזאת ויראה לדעת גלוי לכל, כי אמנם שלטונו הנהו בחיים, כי נמצא הנהו בכל מקום, כי הוא ישקיף, יבחן, ישפוט ויעניש את חיי האדם גם בעולם הזה ולמראה עינים ולעיני כל ובעד כל דבור — לכן, כאשר נשבע הנך איזה שבועה, הלא תביע אמר בזה, לא רק, כי הנך מוסר את עצמך לעונש ה׳, כי גם הנך מקבל את ענשו עליך בפועל ובמעשה, הנך מוסר את נפשך אליו, גם מקריב הנך את עצמך לאבדון, באופן אם אמתת שבועתך איננה מתאמת עם אמתת הדברים או חייך בפועל, כל אלה הלא נכלל במובן המלות ״נשא את ה׳״, הלא הוא לשאת ולקבל עליך את השם, כלומר הכח וחוזק הפעולה של ה׳, ובמלה ״השבע״ (שים לבך להתבונן, כי הוא הבנין ״נפעל״ ויבוא תמיד עם ״אם״ ועם ״אם לא״ והשוה לזה את הפעל שבה גם שבח) — לכן יאמרו חכמינו ז״ל : ״דברים כאלה, אשר אותם לא יהרסו ולא יכלו אש ומים ישמיד ויכלה עון ״שבועת שוא״, ואם בכל העונות והחטאים ענש יענש רק החוטא ויסבול עמו רק החוג השייך לו, הנה בעון השבועות שוא ושקר יענש החוטא ויסבול עמו כל חוג וחברה, שהוא שייך אליו, שמקרבם יצאה רעה כזאת ולא מחו בזה. בכל דבר חטא תוכל להיות סליחה וכפרה להחוטא, אבל בעון השבועה, יאמר ה׳, כי ״לא ינקה אותו״! בה בתכונת השבועה היא ״האלה״ (פעולת ה׳ בלי אמצעי, הלא הוא להרגיש ולסבול את מוסר יד ה׳ שבט אלוה ״אל ה׳״) גם ״ארור״ (למות ולאבדון תוצאות) ״וחרם״ (להיות נמסר אל הכליון. עיקר הוראת המלה ״חרם״ (נעטץ)) לכן השבועה היא התכונה, אשר על פיה דבור האדם בלי אמצעי יקבל את אמתתו בפועל, השבועה היא ההתפתחות היותר רמה ונעלה של דבור האדם, אשר אמנם באופן איום ונורא הדבור והפעולה יתנגשו יחד, ואשר ע״י קדושת דבור האדם ע״י ״השבועה״ אנו למדים, להבין את החזיונות הרבים באמרות חכמינו ז״ל, אשר יתנו להדבור בכלל מעלה רמה ונשגבה, אף, ירבו להזהיר ולצוות, להוקיר ולכבד גם בחיים את הדבור, לבלי יתנהגו עמו בקלות דעת גם לחדול מכל דבור שלא כהוגן וביחוד מכל אמר ודברים, אשר יביעו איזה משאלת לבב לרעת רעהו כי יבואו עליו יסורים או כליון חרוץ — קללה — וכמו כן מצד השני תתיצב השבועה בתור חזיון בחיי האדם, אשר רב ערכה בקבלת עול מלכות שמים ובהכרת שלטון ה׳ בלי אמצעי על חיי האדם בארץ, וזאת היא ״השבועה״ בכלל.
6
ז׳אבל השבועה היא בשני אופנים: א) אם האדם ימשכן את עצמו ואת אשר לו בעד אמתת דבורו, באמרו: כי דבר כזה נהיה בפועל או לא היתה כזאת. ב) אם ימשכן את עצמו ואת אשר לו, לאמת את מוצא שפתיו. לאמר, כי דבר מה יתהוה ממנו או לא יהיה, באופנים השנים האלה ימשכן האדם את נפשו בעד עצמו בא׳) בעד ״ידיעתו״ ובב׳) בעד ״פעולתו״. את תכונת השבועה באופן הראשון ומדרגותיה וכלליה נבאר במערכת ״המצות״, בעוד השבועה בפני עצמה, שהיא באה להחיות או להמית ולחלל את הכרת ה׳ תתיחס אל המערכה הנזכרה (ראה מערכת המצות פרק כ״ג), ובזה נציג רק את האופן השני, הלא הוא ״שבעת אסר״, מפני כי קרובה היא בתכונתה אל ״נדר אסר״ וקשורה עמו בדינים המתיחסים אל מערכת החוקים.
7
ח׳שבעת אסר — הלא היא, להחליט וליעד מראש את רצון עצמו החפשי — ע״י הדבור של ״הן״, להטיל על הרצון איזה ״חובה״ או בשלילה — לתת לו איזה גבול וקצב, הלא היא השבועה, לעשות איזה דבר או לחדול מעשות אותו. שבועת אסר תבוא ביחס והצטרפות עם הנדבה ונדר הקדש ואסר באופן כזה, בעוד אלה המה חלים על עצמות הדבר והשבועה חלה היא תמיד על עצמות הגוף (פערזאן), — נדרים — (גם נדרי הקדש, בעוד גם המה יחובבו חובה כזאת, שהיא רצון האדם והקנין) יתנו לדברים את התעודה שעל רצון האדם, לכבד ולהוקיר אותה, ושבועת אסר תתן לרצון האדם דבר חוק ומשפט; לכן מזה יצאו הדינים האלה:
8
ט׳א) נדרים יוכלו לשלוט רק על דברים ועצמים הנמצאים בפועל (קאנקרעטע), אבל השבועה חלה היא גם על מושגים (בעגריפפע), בעוד השבועה איננה מחלטת את תעודת הדברים, רק את תעודת הרצון.
9
י׳ב) שבועות תוכלנה ליעד רק את הרצון ביחס מעשים ופעולות כאלה, שבהם אמנם להרצון יש תמיד החופש, לעשותם או לחדול מהם, הלא הוא, כי המעשים ההם יהיו בלתי תלוים בתעודה דתית מכבר או אסורים מכבר מטעם החוק — ולכן אין שבועה חלה על מעשה ופעולה, שהיא כבר אסורה או הנאה אסורה מטעם החוק והדת — אכל נדרים יוכלו להיות חלים על כל הדברים ואם גם ביחס קיומם תעשה איזה עבירה או הפרת החוק, למשל, אם איש ידור ויאסור על עצמי את השמוש עם הסוכה, הלולב וכדומה, יען כי החוק לא ייעד את הדברים רק את רצונו, אולם הדברים עודם חפשים המה ועלולים בעד כל נתינת תעודה להם מצד האדם.
10
י״אג) גם בעד שבועת אסר אם ישבע שתי פעמים, אשר בפעם השנית הלא השבועה לא תמצא עוד את הרצון מופנה וחפשי, להיות עוד חלה עליו, לכן השבועה השניה נחשבת לשבועת שוא (ראה מצות פרק כ״ג), אבל בנוגע אל נדר הקדש אם ידור שתי פעמים הנה הנדר ימצא מקומו גם בפעם השנית וחל הנדר שתי פעמים, אף יכפיל בזה את ההתחייבות בנוגע לרכושו, להיות כפל מפעם הראשונה.
11
י״בד) כי רק בנדרים תוכל להיות ״ההתפסה״ (ראה למעלה), להיות דומה אל דבר של הקדש ע״פ החוק, הלא הוא העברת המושג של קדושה דתית על איזה דבר חפשי, הבלתי נכנס לפני זה תחת תעודה דתית ועוד ועוד.
12