חורב תקי״דHoreb 514
א׳א) הודאת בעל חטא — ודוי — כל עוד תסבב את עצמך בכחש על דבר חטאתיך, כל עוד לא תחפוץ להכיר ולדעת בעצמך, כי אמנם חטאת, כל עוד במשכיות לבבך יתעורר החפץ, לכסות פשעיך, כל עוד לא תשים עין על עצמך, להכיר את עצמיתך בה;רה ברורה ונאמנה, ולהתבונן היטב על החטא גם על התוצאות, שהנה כבר באו עליך על פי משפט צדק או מוכנות הנה לבוא עליך וליסרך קשה על חטאתיך — כל העת ההיא אתה לא עשית אף צעד אחד מצדך בדרך הטבת חייך — לכן הסירה ממך את פני הלוט הלוט, אל תואל עוד להאמין בקול יצר לבך, אשר יטעים וימתיק כל רע ויהפוך לך כל מר למתוק. הרהיבה עז בנפשך והתאמץ להביט על עצמך, כפי אשר הנך באמת בתכונתך הנאמנה — למוד והכר את תכלית החיים כפי אשר התותה לך התורה ואל מול פני התכנית ההיא הציגה את הליכות חייך ובחון והשוה אותם, אם מתאימים המה עם התכנית ההיא גם יחד — ובאשר תמצא, כי סרת ממנה, כי חייך נטו מהתכנית ההיא, אל תשלה עוד נפשך. — הן בזה החטא נמצא לך.
1
ב׳אל תשלה נפשך באמרך, הן חטא רבים הוא זה, הלא רבים כמוך יחטאו ולא יאשמו, גם אל יפתה אותך מנהג הזמן והשכלת הטעם החדש, שהיא אמנם לא תגדל ולא תחנך את האדם להעלותו אל האמת למעלה, רק תתאמץ להוריד את האמת למטה אל האדם, ולהראות כי תוכל עמוד גם במחיצתה. היא תיפה גם את החטא בראותה כי כבד על האדם לחדול ממנה, עד כי יקנה לו זכות אזרח, להיות בתור ״אולת קשורה בלב איש״. אם הכרת לדעת כי אמנם חטאת, זאת עשה והנצל, התיצבה כה בפני ה׳ אלהיך ואמור: ״אהה ה׳, חטאתי עויתי, פשעתי לפניך, סרתי מדרך אשר התוית למעני, וכזאת וכזאת עשיתי (הנני תוהה ומתחרט על זה, גם בושתי ונכלמתי ממעללי הרעים, אשר לא אוסיף לעשותם עוד).
2
ג׳הכר לדעת גם את תוצאות החטא! הביטה וראה, הן אמנם לוא נשפטת על פי חומר הדין, אזי בעד כל חטא קל ראוי היה האדם להמחה מספר החיים, גם החטא הן אמנם יביא עמו ״קללה״ בכל האופנים — חושה בנפשך כי אמנם תוצאת כל חטא ועון, הלא תביא ברוחך ובנפשך פנימה ״קללה״ תיכף ומיד. את ״הקללה״, כי כל חטא שחטאת, הלא יכביד עליך את הכשרון להיטיב, גם יפעל עליך להיות נוח לחטוא עוד — אם את כל זאת הכרת לדעת היטב, היה מודה ועוזב — והניחה את עתידות חייך הפנימיים והחיצוניים — ביד ה׳ שהוא שופט צדק — גם אב רחמן, מוחל וסולח לעונות — בזמן שבית המקדש היה קים, אז יכולת, אם עשית איזה חטא בשגגה, להביע את ההכרה וההודאה הזאת על קרבנך, אשר הבאת אז לה׳, לאות התמכרות עצמותך, לעבודת בוראך מחדש — אבל יען כי המקדש חרב, המזבח נהרס — הנך יכול עתה רק ברוחך ונפשך, להתבונן ולחשוב, כאלו הנך מקריב את עצמך על מזבח ה׳, למען תקבל מידו מחדש את מתנת החיים — ואז, כאשר הכרת את עצמך היטב ברוחך, עליך להביע את רגש נפשך גם בדבורך ולהראות מפורש באמרי פיך, כי תמונת ״בטול היש״ שלך תתיצב כה לפניך בפנימיות נפשך גם מחוצה לך, למען לא תהיה ההכרה הזאת רק רגש עובר וחולף, ולמען תשאר ההכרה שלמה ונאמנה ומהלך נפשך זה יפרחו וינובו החיים.
3