חורב תקל״זHoreb 537
א׳אבל כמו1הדברים האלה אמורים לפי הדעה, כי ״הכתובה״ היא דרבנן אבל אחרת היא לפי הדעה, כי כתובה דאורייתא היא. — תכלית הבית לבדו, שהוא יקדש את חיי הבעל עם אשתו ובלעדי התכוננות הבית, אזי ההזדוגות לבדה לחטא נחשבה, כן תקנו חכמינו ז״ל, לקשר את קיום השייכות של האשה אל בית הבעל על ידי חוב אחד, אשר הטילו על הבעל, אף יחובבו אותו, להיות חל החוב נגד אשתו בו ברגע, אם ע״י המות או ע״י הגרושין, כאשר תעזוב האשה את הבית, וכל הזמן שלא סלקו לה את החוב, האשה שייכה עדנה אל בית הבעל גם אחרי המות.— לכן כל העת שיש עוד להאשה על הבעל הדרישה של התחייבות החוב ההוא, אזי חיי האישות טהורים המה, אבל באופן אם הדרישה על החוב עברה ובטלה, אז ברגע השני, לא תוכל עוד האשה, להיות שייכה אל הבית, והחיים שלהם בלתי כשרים — החוב ההוא, אשר כפי הנהוג, הבעל מקבל על עצמו ע״י כתיבה נקרא בשם ״כתובה״, ולפי האמור בזה, לא תוכל להיות החופה, בטרם יכינו מראש את הכתובה, לכן אם במשך חיי הנשואין נאבדה הכתובה, או אם מצד האשה היתה מחילה עליה בכתב, ובטלה את חוב כתובתה, אזי נדרש להכין כתובה חדשה (ס״ו).
1