חורב תקל״וHoreb 536
א׳ב: נשואין.
1
ב׳אולם כמו התאחדות המינים היא מקודשת ביחוד רק אז, אם תכליתה היא, לכונן את ״הבית״, לכן תוכל להיות השלמת ענין האישות רק על ידי ״הנשואין״ ע״י התנשאות והכנסת האשה בבית הבעל, וזאת נעשה ע״י המעשה הפשוט של ״החופה״ — חופה כזאת, שהיא תחופף ותקיף את האיש והאשה גם יחד, תציג לפנינו את הסימן והדוגמא של ״הבית״, שעליהם לבנות ולכונן ואשר בו תהיה פעולתם משותפת יחד. — כאשר יכניס הבעל את האשה המקודשת לו תחת ״החופה״, אז יגמור בזה את נשיאת האשה ע״י התכוננות ״הבית״, מני אז והלאה האשה שייכה לא רק לו לבדו, כי גם אל ״ביתו״ — המנהג שונה הוא בדבר ״החופה״, אם ע״י מפה פרושה על ארבע כלונסאות, אשר מתחתה יכנסו הבעל ואשתו, או חופה, אשר תזכיר גם את זכר הציצית, את זכר תעודת החיים, אשר יעד ה׳, ע״י ״הבגד״, לכן יתכסה הבעל ״בטלית״ ועמו יחד תתעטף בה גם האשה, אשר תלוה עמו בחיים. — (נ״ה).
2
ג׳תיכף כאשר הארוסה נכנסה לחופה נקראת היא בשם ״נשואה״, הלא היא ״לקוחה בבית״, והיא שיכה ביחוד אל ״בית הבעל״ וכל הזכיות וכל החובות היוצאים ממושג הבית יחלו מן הרגע ההוא ומעלה (ס״א). על דבר ברכות ארוסין ונשואין ראה ״עבודה״ (פרק י״ד).
3