חורב תק״עHoreb 570
א׳יז: צדקה וגמילות חסדים.
1
ב׳כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו׳ לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו וגו׳ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר: פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך (דברים ט״ו ז׳).
2
ג׳״פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך״! את הדברים האלה יקרא אליך ה׳ לעוררך אל פעולתך היותר יקרה, היותר קדושה והיותר דומה לפעולת ה׳. הוא קורא לך: ״היה ברכה״! אתה עם כל אשר לך מידו, להביא ״ברכה״ אל כל אשר מסביב לך — הבה! פקח עיניך וראה את בית המערכה הגדולה של אביך קנך ותחזה בו, כי כל הנמצאים כלמו כאחד הנם קרואים אל זאת ״הברכה״. — כל אחד הנהו נושא גם נשוא מזולתו. כל אחד מהם יקח אף יתן לחברו ובנתינה הנהו מקבל אל תוכו אלפי מונים יותר מהלקיחה — יען אז תחת המציאות שלו הנהו מקבל את החיים — ואיך? האם אתה חפץ תחפוץ רק לקחת לבד — ולא לתת? עד כי יתם בך לבדך כל זרם הברכה; התחפוץ להיות כנחל אשר ילפות ארחות דרכו בערבות ציה ויאבד ויעלם שמה בין ערמות החול מבלי יישר לכת אל הים, ומבלי להוביל ולהביא ולהשיב אל תוכו את אשר יקבל ממנו? האח! לוא רק שמת לבך להגות דעה ברעיון הכביר ונאור בעצם שלימותו, כי כאין וכאפס הנך נחשב, כל עוד חי חי אתה רק לך ובעדך לבדך, וכי רק אז תרכוש ותשיג לך איזה ערך וחשיבות בתבל, אם חי ונמצא הנך גם בעד אחרים — כי לך אין מאומה, כל עוד, את שיש לך תחזיק רק לך לבדך — וכי רק אז הנך השליט על רכוש והון, אם ממה שיש לך תאצול גם לאחרים — הידיעה הנאמנה, כי לא לך היא האגורה, כל עוד הנך מסתיר את האגורה ההיא ומעלים אותה מזולתך, ורק אז תשיג האגורה את ערכה עליה, להיות שלך, רק אז, אם תחלק אותה בלב מתנה לברכה, ואז — אם הרגשת רק פעם אחת את האשר הנעלה מפעולת ״הנתינה״, האשר בידיעתך הברורה, כי השבעת נפש רעבה, כי ראית ערום וכסיתו, כי סעדת את החולה על ערש דוי, כי החזקת ביד אחיך עת מטה ידו, כי היית מעוז ומחסה לאביון ותשמח לבב איש אמלל ונדכה, אז תשמח שמחה נצחת ותגיל ותעלוז על הקריאה הנעלה אשר קראך ה׳, להיות ברכה בעולמך, להיות טוב ומטיב, אתה עם כל אשר לך, וברגש נעלה כזה תהיה נכון לתת בנפש חפצה את כל אשר לך, רק בגלל תרכוש לך ״אשר בן רגע״ אחד מידיעה רמה כזאת. — והנה בהרגילך לעשות את מעשה הצדקה ותכיר לדעת, כי אמנם בזה מלא תמלא רק את חובתך, את תעודתך, את תעודת איש ישראל הנעלה, אשר הנך קרוא אליה, אז כמעט ידרש לך, ללחום נגד רגש האשר והתענוג ההוא, לבל יהיה הוא לבדו המניע והמעורר אותך לפעולת הצדקה לחיים, עד כי תוכל להשאר גם במעשה הצדקה שלך ״עבד ה׳״ במובנו הנאמן, מבלי לחשוב עוד אחרת, מבלי לפעול עוד משום כונה אחרת, רק בידיעתך לבדה, כי בפעולת הברכה הזאת הנך ממלא את ״רצון אביך שבשמים״ אשר צוך להגיה אור, להחם, לכלכל ולשמור את האחרים, כמו קרן השמש תאיר ותחם על פי פקודתו, להיות מוכנה ומזומנה לעבודת ה׳. — הן באמת מה זה ועל מה זה נתן לך ה׳ יותר מהנדרש לצרכיך הנחוצים, לולא שמך לסוכן ברכתו בעד אחרים, לולא הפקיד אותך להיות גזבר על אוצרותיו? — לכן כל אגורה, אשר תוכל להעדיף אתה מצרכיך, איננה שייכה לך, רק דרושה להחשב לך לאמצעי, לאצול אותה ״ברכה״ בעד אחרים, ואתה ההנך חפץ תחפוץ, לקפוץ את ידך ולהסתיר בה את הדבר שאיננו שלך? לכן
3
ד׳חכמינו ז״ל יקראו את הפעולה הדגולה של עשות הטוב והחסד ברכשוכך בשם טוב ויפה ״צדקה״ יען כי באמת צדקה היא ״צדקת החיים״, אשר היא הנותנת לכל יצור, את אשר יעד לו ה׳, ויתן לו את הזכות לזה, ואם ״הצדקה״ אשר יעשה ה׳ לאדם, היא אמנם צדקה של ״חסד״ בעוד את הטוב אשר יעשה עם האדם הוא לא בגלל איזה גמול פעולתו אתו, רק מתנת חסד בכל אשר יוכל שאת אותה, לכן גם אצל האדם הצדקה כמו כן דרושה להיות בתור ״צדקה״ של ״חסד״, אשר לא ישלוט בה ״המשפט״ בנוגע אל הזכות שיש לרעך נגדך, רק בגלל כי ״אהבת ה׳״, הלא תתן למקבל חסדך את הזכות אל פעולת צדקתך זאת.
4