חורב תקס״טHoreb 569
א׳טז: אכילת פועל ממלאכתו.
1
ב׳כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעד (דברים כ״ג כ״ה).
2
ג׳לפי דעת תורתנו שבע״פ תביע המצוה הזאת אמר בדבר הפועל שהנהו שכור לעבוד עבודה בכרם ובשדה בר, להיות מוטלת החובה על בעל הכרם או על בעל השדה, הלא הוא לתת את הרשיון להפועלים העובדים במלאכתם, לקצור או לבצור את הפרי בשדה ובכרם או בעבודת הפרי התלוש מהאדמה, אשר הפועלים יביאו אותם לידי השלמתם, למען יהיו קנין ורכוש האדם, ויוכלו הפועלים האלה לאכול מהפרי בעת העבודה כנפשם שבעם, אבל אחרי העבודה לא יוכלו הפועלים לקחת מאומה, גם מאלה הפרות שלקחו בעת מלאכתם אל יתנו לבני ביתם, ואל ישאו אתם הביתה, ועם הצעד הראשון, עת תחל לרכוש לך את הברכה הנתנת לך מיבול הארץ, או הכניסה וההבאה את אלה לרשותך להיות קנינך, עליך להכיר ולדעת ולהראות בפועל, כי הברכה ההיא באת לך מאת ה׳, וכי קבלת אותה, לא להחזיקה לך לבדך, רק מחלק הנך מטובך זה גם להנאת רעך — (או אולי כלולה במצוה הזאת גם החובה להספיק ולהשביע את הנטיה הגופנית של רעך, הלא היא תשוקת העובד אצלך, לאכול מהפרות בעת עבודתו, כמו בחוק של ״לא תחסום״, ובנוגע אל חובה כזאת, ביחס התשוקה של הבע״ח העובד עבודתך?) ושאר הדינים ראה ח״מ של״ז.
3