חורב תקפ״טHoreb 589
א׳על כל אחד מישראל החובה והמצוות לכתוב לו ספר תורה או למצער להגיה איזה ספר תורה הנמצא אתך משבושים, והנה אחרי אשר החלו לכתוב גם את התורה שבעל פה ועם ספרי הקדש הכתובים במגלות, הנם משתמשים עתה רק בעד הקריאה בפני העם בבית התפלה, אבל לא בעד הלמוד, לכן שוה היא החובה בזה גם להרבות את ההדפסה והתוצאה של הספרים בעד למוד התורה שבכתב ושבעל פה גם יחד, עם הבאורים והמפרשים שלהם. — ספרים כאלה, שנהיו פעם אחת קנין העדה, ואשר אמנם יועילו לכונן יסוד מוסד בקרב בני העדה בעד רוח התורה, יוכלו להיות נמכרים רק אז, אם נחוץ, להשתמש עם כסף מחירם להחזקת ״למוד התורה״, או לכונן בית ע״י נשואי אשה או לפדיון שבוים, אם אין חפץ אחר למכור בעד התכליות הנזכרות, אבל זולת זאת, אינם רשאים למכור גם ספר ישן לקנות בכסף מחירו ספר חדש. — ספר, שהוא קנין איש פרטי, לעת הדחק, יוכל למכרו ולהשתמש עם הכסף לצרכו, וספרים כאלה, אשר נתנם היחיד לשמוש הרבים, ואשר אם בשתיקה או מפורש אמר, כי הזכות על הספרים האלה תשאר לו לבדו, אזי ביחס כזה נחשבים המה הספרים לקנין יחיד (י״ד ר״ע, א״ח קנ״ג יו״ד). ספר תורה שבלה או נפסל נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו אצל ת״ח וזו היא גניזתו — (י״ד רפ״ב). אודות כתיבת הנביאים בעד ההפטרות ראה י״ד רע״א — רפ״ד. — פסוקים מיוחדים מהתורה וביחוד פרשיות מיוחדות יוכלו לכתוב רק בעד הלמוד ורק באופן אם כתיבת כל התורה בלתי אפשרית היא, אבל בלי זה לא יכתוב מגלות מגלות שנמצא בהן פרשיות בפני עצמן ואין כותבים מגלה לתינוק להתלמד בה (רפ״ד). ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר משלשים יום, רק יתקן או יגנוז (רע״ט).
1