חורב תקצ״גHoreb 593
א׳כג: שבועת אמת, שקר ושוא, קללת השם, הזכרת שם שמים לבטלה.
1
ב׳את ה׳ אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע (דברים ו׳ י״ג).
2
ג׳את ה׳ אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע (שם י׳ כ׳).
3
ד׳ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה׳ (ויקרא י״ט י״ב).
4
ה׳לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ׳ ז׳).
5
ו׳אלקים לא תקלל (שם כ״ב כ״ו).
6
ז׳איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ונקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כ״ד ט״ו).
7
ח׳את מושג השבועה כבר בארנו במערכת החקים פרק ט״ו, ששם דברנו ביחוד ע״ד שבועת אסר. אנחנו הראינו לדעת כי השבועה הלא היא ההתמכרות בבלי אמצעי מסירת כל העצמות של הנשבע אל האלקים, אשר הוא לא ינקה את אשר ישא את שמו להשבע לשוא או לשקר, באופן אם השבועה בשקר יסודה, או אם הנשבע לא יאמת ולא ישמור אחרי כן את אשר יבטא במוצא שפתיו בשבועה.— במצות הנזכרות בכתובים הנזכרים ערכה התורה וסדרה את דבר השבועה בעד ״הבית דין״ להיות השבועה למגן ומחסה מהפגיעה בעצמות האדם וביחס הקנין שלו; אבל רק באופן אם הפגיעה והתביעה היא לא ככל דבר הקנין רק בחלק ממנו, ובאופן הזה חובבה התורה לבלי השבע בשם אחר, רק בשם ה׳, כי אמנם אין דבר אשר כה יצייר לפנינו הכרת ה׳ בלי אמצעי, לדעת כי אמנם הוא הצופה ומביט על הכלל ועל כל פרט ופרט בלבדו, גם לאות נאמן על הגמול בהשגחתו הרוממה כמו ״שבועת אמת״ — והנה שבועת הדינים על פי התורה מעיקרה הלא היא:
8
ט׳א) בתור מגן ומחסה בעד הקנין שלו (נשבעין ולא משלמין); אבל לא לרכוש בכחה דבר מה משל חברו (נשבעין ונוטלין), ולפי מושגה הלא היא התמכרות כל עצמות האדם בגלל ההחזקה של החלק ממנה. והנה השבועה אשר הנהיגו אותה חכמינו ז״ל על פי התקנה להשבע גם לרכוש דבר מה (נשבעין ונוטלין) היא באה ביחוד לתת תוקף ועוז אל הזכות שיש לו מכבר על פי תביעתו, ורק לחזק בה את דרישתו ולהשיבה אליו בכח זכותו עליה, גם באופן אם הנתבע הוא צריך להיות הנשבע להחזקת הקנין שעליו מתיחס התביעה לבל יצא מרשותו, אבל חשוד הנהו על השבועה עד כי לא יוכלו לתת לו שבועה של נשבעין ולא משלמין, אזי באופן כזה הצד שכנגדו נשבע ונוטל, כמו כן השכיר והנגזל והנחבל ועוד, שהמה ״נשבעין ונוטלין״ (ראה ח״מ פ״ט — צ״ב).
9
י׳ב) השבועה באה רק בענין הזכות על הנכסים המתנועעים, אבל לא על הבלתי מתנועעים (אין נשבעין על הקרקעות), יען הנכסים דנידי המה מקושרים בשלימות עם עצמות האדם והתביעה עליהם נחשבה כתביעה על עצמותו, אבל לא כן נכסים דלא נידי. — גם לא תוכל לשלוט השבועה בנכסים של הקדש, יען באלה עצמות האדם נכללה היא רק ברעיון, רק במחשבה, גם לא בשטרי חוב וכדומה ביחס שוים בתור שטר חוב, שהקנין שלהם הוא ג״כ קנין ברעיון (צ״ה).
10
י״אג) השבועה באה רק בעצמות שבאה בה מגרעת אבל לא באופן אם נפגעה בכלה. א: אם על החלק מהתביעה (שיכול היה אמנם לכפור גם אותו) הוא מודה, תבוא השבועה לחסות ולהגן גם על שאר התביעה (מודה במקצת), אבל לא אם ״כופר הכל״. ב: אם כופר הכל, אבל אם יש עד אחד שמעיד ותומך את התביעה (בשאר יחוסים של עצמות האדם נדרש שני עדים) ראה למעלה פרק י״ד. ג: בדברים הנתנים לפקדון אשר מודה הוא, כי אמנם קבל אותם לשמור, אבל ימאן להשיב מפני טענת גניבה ומתה ועוד, וכפי דיני הפקדון (ראה משפטים פרק ד׳), אבל לא באופן אם ישלול את כל התביעה ע״י הטענה כי לא קבל שום דבר או השיב את הפקדון. — חכמינו, ז״ל לפי מהלך העתים מצאו לדבר נחוץ לקבוע גם שבועה אף בעד התביעות שהנתבע כופר הכל, והשבועה הזאת נקראת בשם ״שבועת היסת״, שבועה אשר תאלץ ותכריח את הנתבע להודות הדבר כפי שהוא, כמו כן בעסקים של שותפות משום ״והייתם נקיים״ הלא היא ״שבועת השותפים״ וכדומה (ח״מ פ״ז א׳ — ה׳ פ״ח רצ״ה).
11
י״באת זאת מצאנו לנכון, להציג בזה אדות שבועת הדינים (ח״מ פ״ז — צ״ו) בעוד המושג ההוא נראה ובולט ביותר ע״י ״שבועת התורה״.
12