חורב תר״בHoreb 602
א׳״גמילות חסדים״.— על כל אחת מקהלות ישראל החובה והמצוה לדאוג בעד צרכי העניים ולהספיק להם: מזון, מלבוש ומעון גם לעניני נשואין אם תחסר אם הבית. את צרכי העני נדרש להספיק כפי אשר היה רגיל במצבו הקודם ועל העדה לתת לו מבל לחשוב עמו אם ככה נחוץ הוא לו, בעוד הוא נצרך לזה. אמנם טוב הוא יותר להספיק מקופת הצדקה של העדה את צרכי העניים מבלי ידרש להם לחזור על הפתחים ולבקש נדבות מיחידים למצוא על ידם די מחסורם (י״ד ר״נ).
1
ב׳בכל עיר ועיר שיגורו בה בני ישראל יחד, עליהם לכונן קופת צדקה של העדה, שממנה יחלקו מעות לעניי העיר ההיא מע״ש לע״ש ונותנים לעני מה שיספיק לו לשבעה ימים ולאורחים עניים שבאו שמה במקרה את הנצרך לכ״א על יום אחד. עני עובר — אורח מקבל למצער מזון שתי סעודות, ואם ילין שמה יתנו לו גם מצע וכר וכל הנצרך לו למשכבו; אם ישאר עד אחר השבת יקבל בעד השבת מזון שלש סעודות, ושאר הדברים כפי חובת היום, ואם מכירים אותו נותנים לו כפי מצבו.— לפי הכלל, מחלקים לעניים את הכספים מקופת הצדקה בשלשה. הצדקה נגבית בשנים ונשמרת ע״י אחד. בני העיר רשאים לשנות מקופת הצדקה לעניים ולהשתמש עם הכסף אם נחוץ הוא גם לשאר צרכי העיר במעות שנדב היחיד אל הקופה, באופן אם לא הגיד מפורש את מטרת צדקתו, שלמענה נדב את הכסף. מי אשר יאמינו בו ויפקידו בידו לשמור את כסף הצדקה, עליו להיות נזהר לא לבד לבלי לעשות בו דבר אשר לא כן, כי עליו לראות תמיד לבלי למשוך עליו שום חשד גם למראית עין. אל יכניס ואל יערב את המעות של צדקה עם מעותיו, רק יחזיק אותן בקופה מיוחדת. אל יחליף המעות בעד עצמו ואל יקנה איזה דבר השייך לצדקה, ועומד להמכר, בעד עצמו, רק למכור לאחרים, ועליו מצד עצמו להראות חשבון צדק, אף אם לא ידרשו ממנו כזאת, וגם אם הוא איש נכבד ומהימן, אשר לפי הדין לא יוכלו לדרוש ממנו חשבון. — גבאי צדקה אם יחרפוהו העניים, אל ישים לבו לזאת, רק יחלק בלב נכון בקרבו ובאמונת רוח, ויחשוב לו את החרפות והגדופים אשר יסבול בגלל עמלו לטובת הצדקה, לזכות מיוחדת לו. — עליו להיות נזהר לבלי לתת היתרון בנתינת הצדקה לקרוביו על שאר העניים (רנ״ו, רנ״ז). כבר אמרנו למעלה פרק י״ז, כי יוכל העני לקחת מן הצדקה עד אשר תשיג ידו, לרכוש לו סכום מסוים, אשר מתבואת כספו יוכל להחיות נפשו ונפשות ב״ב, ובזה נעיר, כי אם גם על פי הדין איננו מחויב למכור את כלי ביתו הנדרש לו לשלחנו, מלבושו ומעונו, ואם גם המה יקרים רב יותר מהנדרש לו, למען יוכל בעודף על מחירם, לרכוש לו את הסך המסוים, אשר הריוח יספיק לו לכלכלת ביתו ולא יצטרך לצדקה, כי הדין ההוא נאמר רק על העני המקבל צדקה מן היחיד, אבל אם יקבל מקופת הצדקה של העדה, עליו למכור את כלי ביתו היקרים, ולהשתמש עם העודף לאסוף את הסכום הנזכר, לבלי יצטרך לקחת מהצדקה (רנ״ג). כופים תמיד את הקרובים העשירים, כי המה יפרנסו ויחזיקו בירי קרוביהם העניים, לבל יפלו למשא על שאר נדיבי העיר, והנה כאשר מסרת את נדבתך אל קופת הצדקה לעניים, אז לא אתה ולא קרוביך אין לכם הזכות על מסת נדבתך, רק הגבאים יחלקו את הצדקה כפי אשר ימצאו לטוב במעשה הצדקה; אולם בכל האופנים האחרים עושים תמיד עם כסף הנדבות על דעת הנותן (רנ״א).
2
ג׳והנה כמו נחשבה היא התעודה של היחיד במעשה הצדקה לנכבדה ויקרה ביותר, הלא היא לעזור ולהחזיק ביד העני עד כי יוכל לבוא ולעמוד ברשות עצמו, לתת לו היכולת למצוא בעצמו מקור נאמן למחיתו, מבלי יצטרך עוד להנות מן הצדקה, כמו כן הפעולה הכי נכבדה במעשה הצדקה בפעולות העדה לעזור ולתמוך כפי יכלתה, בידי העניים לנהל אותם בדרך החיים, אשר בו ימצאו בעצמם את מעינות פרנסתם, להחזיק בידם ולהורותם את המעשה, שבו ימצאו אורח לחיים, גם לנהל בהשכל ודעת את חלוקת הצדקה, לבל יסבבו להתפשטות העצלות והבטלה והשחתת המדות בקרב חברי קהל עדתם (ספרא בהר ה׳).
3