חורב תרכ״דHoreb 624
א׳כאשר ישראל חי עוד בתור עם על אדמת ה׳, אז לעבודת ה׳ הפנימית הזאת, יחד עם הדבור, נלותה גם פעולה לשם אות וסימן, וכמו עבודת ה׳ הפנימית הזאת בקנין הרוח לא אחרת, רק התחדשות ההכרה של התבל וחיי עצמו ע״י רעיון ״ה׳״ והתמכרות כל מציאותנו וחיינו, זמן העבר והעתיד שלנו אל ה׳, הלא הוא לחזות את ה׳ מחדש ולהעתיר אליו, למען נקבל את הכשרון לרכוש את כל אלה מידו בתבונה חדשה צרופים ומלבנים, חזקים ומקודשים. — כמו כן בהיות ״מקדש ה׳״ על מכונו, אז נגש איש ישראל במקום ששם השכין ה׳ את שכינת כבודו, ויבטיח על ידו שמירת תורתו, להביע גם ע״י פעולה חיצונית שמה את התמכרות עצמותו וקדושת חייו לה׳, בעד קיום התורה — ע״י ״הקרבן״.
1
ב׳על ״הר המוריה״ הראה אברהם את המשל והדוגמא ממסירת נפש ויראת ה׳ גבוה מעל גבוה, עד כי לא חשך מלהקריב לה׳, עת דרש כזאת ממנו, את כל פרי חייו עלי חלד, את תנאי כל תעודתו בתבל, את בנו יחידו, את יצחק ועמו את כל ״עם ה׳״, אשר הבטיח לו ה׳ כי יצא מזרעו אחריו. הוא לא מנע את בנו אשר אהב ואת כל תקותו ותוחלתו לדורות עולם, והשיבו לה׳, עת דרש דרש אותו מידו ברגש — יה גבוה ונשגב ובדעת והכרה מאד נעלה, כי לכל תעודתנו יוכל להיות ערך מה עליה, כל עוד היא מכוננה ויעודה רק למלאות על ידה את רצון ה׳, וכי עיקר התעודה בעד העם המובטח מה׳, הלא גם הוא דרוש להיות, כי ע״י הכניסה שלו בקרב חוג עבדי ה׳, יהיה משל בגוים כרצון ה׳ וחותם תכנית בעד האנושית, אשר התפרצה לצאת מקרב החוג ההוא — ויהי כאשר קבל אברהם מחדש את הבן יקיר לו הנועד ומקודש בתחלה להיות ״קרבן לה׳״ ותחתיו הביא לקרבן יציר אחר על המזבח אשר עשה, אז דבר בנבואתו, כי המקום ההוא יהיה בעתיד מקום קדוש, אשר משמים ישקיף וירא ה׳ את עמו (ה׳ יראה), וכי המקום ההוא יהיה גם מקום מיועד, ששם יבואו בני העם, להראות את פני האדון ה׳ צבאות (יראה) — ששמה צאצאיו וזרעו אחריו יעשו ויקיימו את הדבר שהוא הכין לבו לעשות בפועל, גם הקריב שמה את קרבנו לשם אות וסימן תחת בנו אהובו, לכן כמוהו גם המה יפעלו ויעשו כזאת, בהבאת קרבנות לשם אות וסימן, ובפעולתם אמונה בקרבנותיהם יקריבו ברוחם את חייהם כלם כליל לה׳, למען קבל אותם עוד הפעם מיד ה׳ מחדש, להיות חיים טהורים ומקודשים — ולכל דורות בני ישראל נשמע הוד קול האמר סלה על אדות המקום הקדוש, אברהם קרא שם המקום ההוא: ״ה׳ יראה, אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״, לאמר: כי שמה יעלו בני ישראל להראות את פני ה׳, לכונן את רעיון ה׳ ואת רגש־יה ולקדש לה׳ ע״י הקרבן בתור אות וסימן את חייהם, ועל המקום ההוא אמנם התנשא מקדש ה׳ ומזבח קדשו ״בציון״.
2
ג׳בקרבנות ״עולה״ ״חטאת״ ״אשם ושלמים״ הקריבו כיחיד וכצבור על מזבח ה׳ את כל מציאותם, את תעודתם הרוחנית, את חייהם החולפים עם כל שגגותיהם וחטאותיהם, גם את אשר קבלו נחלה והון ואת האשר והשלום אשר יתענגו עליהם ואשר יחזיק ה׳ בידם ויביעו אמר בזה, להיות מסורים כלם כליל לה׳, או באופן אם חטאו פשעו נגד ה׳, אף יראו ויורו, כי כל המתנות אשר בידם קבלו אותן רק מיד ה׳. אור המנורה אשר הדליקו והחזיקו אותה, גם השפע של לחם הפנים על שלחן הקדש, הורו והראו להם לדעת, כי אמנם ה׳ הוא זה הנותן והמכין מזון ומחיה בעד הגוף והרוח, וכי הוא יבנה ויכונן בעדנו את העתיד שלנו, כי התורה הלא היא היסוד מוסד לקבוע ולנטוע עליה את כל חיי ישראל, ולמלאות את כל הכתוב בתורת ה׳, היא תכלית הופעתם במקדש ה׳, בעוד המקום ההוא הנבחר והקדוש, יען שם נמצא ארון הברית ובו אצורים המה רק ספר התורה עם לחות העדות שהן המה התחלת מתן תורה לעם ישראל.
3
ד׳הראיון במקדש ה׳ לא היתה אחרת רק התחדשות כריתת ברית של ישראל עם התורה וההתחזקות בקיומה, אולם פרי עבודת אלקים: המה החיים.
4
ה׳גם ״הדבור״ לא חסר אז. כל אחד המביא את קרבנו התעצם עם קרבן יחיד שלו ע״י סמיכות גופו עליו באמצעות ידיו (סמיכה), וע״י הודוי והתודה גם הביע אמר את תוכן חייו ורחשי לבבו על אדותיהם, ועם קרבנות הצבור נלוו גם שירי הלוים המלאים רוח ה׳, זמרת יה, ויכלכלו בקרבם את ערך הבאת הקרבן ותעודתו ברעיון נשגב ונעלה.
5
ו׳המקדש חרב, המזבח נהרס, גם כנורי הנביאים נדמה נדמו, אבל רוחם הלא נשאר לנו, גם הנהו ירושת נחלה של עם ישראל, לכן עתה ״הדבור״ לבדו יקח וימלא את מקומם במשכיות נפשנו. הוא יחדור כלו כליל בקרבנו, ובארשת שפתינו הנשארה לנו לפליטה בעד עבודת אלהים הפנימית, נשפוך שיח לאל חי ונשלמה פרים שפתינו.
6