חורב תרכ״וHoreb 626
א׳והגה כאלו בגלל ההכנה וההזמנה אל גלות החל ובעבור הערובה בעד התכלית שלו לעתיד, שעליו להשתדל להגיע עדיה, קבץ ה׳ עוד הפעם את בני ישראל בארץ אבותיו לפני חרבן הבית השני, שאז מושב בני ישראל בארץ ירושתם לא היה בתכונת חיי עם העומד ברשות עצמו. — אז העיר ה׳ את רוח עזרא ואנשי כנסת הגדולה לכונן את עבודת ה׳ ע״י הדבור ושיח שפתים ביסוד מוסד ובנוסח אחד לכל בני ישראל, המה והחכמים האחרים המלאים רוח ה׳ תקנו וסדרו לנו את ״התפלות״ אשר על ידן ישראל גם בזמן ההוה, ישפוך שיחו לה׳, יתרומם אל ה׳ בכל לבבו ונפשו, וישיג בעד חייו את הקדושה הנאמנה וממקורן מקור לא — אכזב, ישביע בצחצחות נפשו, אף רוחו בקרבו עולה היא למעלה.
1
ב׳למלאות את חסרון הפעולות, שהיו נעשות אז לשם אות וסימן, על ידי הבאת הקרבנות כוננו את השקפותיהם להשיג את החיים בתכונותיהם המיוחדות בעתים ובזמנים שונים חליפות, ועל פיהם אזנו ותקנו וסדרו לנו תפלות בעד: ״תפלה ותהלה״ ״בקשה ותחנה״ ״תודה, ודוי וברכה״, ובעד כל תכונה של כל אחת מהן, את המחשבה בעצם טהרה וביחוד בתפלה ובתהלה, להשיג את המטרה בשני אופנים: א) ע״י אמרות טהורות ומשפטי צדק אדות ה׳, האדם, ישראל ״והאני״ של עצמו ב)ע״י תוצאות מהמקורים בעצמם לשאוב מהם ישר את הרעיונות והכונות האלה. בעד האופן הראשון השתמשו בשירים ומזמורים אשר יצאו מפי האיש הדגול, שהיה רועה צאן ועלה לגדולה, לשבת על כסא מלוכה. איש אשר בחיי עצמו ראה חליפות ותמורות, גם עמד בקשרי מלחמה חיצונית ופנימית ואשר ברוחו הנעלה יכול היה גם לשוות לנגדו תמיד את חיי העם ולהשתתף עמו בחליפות וצבא אשר לו. האיש אשר בהשקפתו והתבוננו על כל תכונה ותכונה מקורות חייו, שפך את רוחו בשירה וזמרה, הלל ותודה. — הלא הוא: ״נעים זמרות ישראל״ — ״דוד״ — המלך ע״ה. — ובעד האופן השני השתמשו עם המקור האחד להשקפת החיים, הלא היא — ״התורה״.
2
ג׳המה סדרו את חובת המצוה הערוכה עפ״י התורה לקרוא פעמים בכל יום את ״שמע״ (דברים ו׳ ד׳) ולחדש תמיד את זכירת ״יציאת מצרים״ (שם ט״ז ג׳) להיות נלוה עם מהלך היום ולפי מדרגות התפתחות החיים, ויערכו בסדר של קרבנות התמיד את תפלות: שחרית, מנחה ומעריב, ובעד שבתות וחגי ה׳ כדת הימים את תפלת ״מוסף״, גם בעד יוהכ״פ ותעניות את תפלת ״נעילה״.
3