חורב תרמ״בHoreb 642
א׳שמונה עשרה. — שבת ויו״ט שהמה כלם כאחד יאצרו בקרבם רעיונות מיוחדים ונכבדים, ואשר עליהם לחדור בקרב החיים הפועלים, לכן דרוש הוא, כי בברכות אמצעיות יעריכו את הרעיון היצוק בכל אחד מהן, אבל מפני הקצור סדרו וערכו את החיים הכלליים בברכה אחת (קדושת היום) אשר בה כלולים המה הרעיונות של כל יום מימים האלה ומקפת את משאלת הלב, עזרה מאת ה׳ לרכוש מידו את מתנות הרוח וההחלטה הכללית להוציא אותן לפועל ולמעשה בעבודת ה׳ בחיים הפועלים, לכן בשבת ויו״ט תחת הי״ט ברכות קבועות הנה רק ז׳ ברכות.
1
ב׳ א) בשבת.
2
ג׳יקראו את הכתוב ע״ד המשרה השומה על עם ישראל, להיות הוא השומר את השבת וחין ערכו עליו בתור ״ברית ואות״ (מערכת העדות פרק א׳) — (ושמרו) וכפי היחס של יום השבת, להקריב על מזבח ה׳ את משאלת לבננו, כי שמירת השבת שלנו תעלה לרצון לפניו — כי נהיה קדושים על ידי תעודת החיים הנמסרה אלינו, הלא הוא, להיות מרוממים ונעלים ממעל לכל דבר נבזה ושפל בעיני ה׳ ואדם, גם לקבוע בלבנו החפץ הנאמן, כי רוח התורה תאצל מרוחה עלינו, ונחלה את פני ה׳, כי ישביענו מטובו, להתענג על ה׳ ולהביט בכל אלה רק את ישועתו — אף יעזור לנו להגיע אל טהרת הלב, למען נוכל לקדש את עצמנו, עם כל אשר לנו, באמת בעבודת ה׳ — ולה׳ ניחל, כי ינחילנו באהבה וברצון את שבת קדשו, כפי אשר נהיה ראוים לזה, עד כי נבין באמת, ברעיון השבת, את תעודת החיים שלנו (או״א רצה), ובגלל הידיעה הנאמנה, כי התחלת התגלות ה׳ בתורתו על הר סיני היתה ביום השבת, לכן נוסדת גם ההקדמה לזה (ישמח), (ראה עדות א׳ ד׳).
3
ד׳ ב) רגלים.
4
ה׳אחרי אשר הכרנו לדעת בכלל, כי בריאת הגוף והרוח של ישראל היתה על ידי ה׳ (אתה בחרתנו — וקרבתנו), וכי ההחזקה של גוף ורוח האומה, היא גם כן פעולת ה׳ (ושמך הגדול), אף נביע אומר מדבר חין ערך היום טוב המיוחד ההוא (ותתן), אז נשפוך שיח, לפי התכונה המיוחדת של החג ההוא, אם ע״ד הבריאה של ישראל והחזקתו, בקשה מה׳ על אודות התקומה או ההחזקה ״ביעלה ויבוא ובהשיאנו״ כמו או״א רצה בשבת, ללבב ולחבב את הברכות הרוחניות של החג: חיים, שלום, שמחה וצאתם לפועל בחיים — אחרי הש״ע יקראו את ״ההלל״ ובימים הראשונים של פסח ובכל ימי הסוכות כמו בחנוכה ״הלל שלם״, אבל בימי החג הפסח האחרונים כמו בר״ח ידלגו ויאמרו רק ״חצי הלל״ (יען כפי, אשר יבארו בזה ביאור טוב ויפה, מפני כי ימי חג הפסח האחרונים יזכירו אותנו לא לבד את גאולת ישראל, כי גם את מפלת המצריים וטביעתם בים, וכאשר יאמרו חז״ל, כי לא טוב לאמור ולהאריך בשיר והלל על אבדן מעשי ידי ה׳, לכן ההלל איננו שלם).
5
ו׳ ג) ר״ה ויוהכ״פ.
6
ז׳בקדושה — אשר בה תתרומם אל הרעיון הנעלה, כי ה׳ האל הקדוש, שהוא רם ונשא ממעל להבריאה כולה ובכל זאת יקרא את בני תמותה, את האנשים, אל קדושתו, ובכוח הקדושה הזאת, לפעול ולעשות הכל לפי רצונו, לכן בר״ה ויוהכ״פ, אשר בו תשווה לנגד עיניך, כי ה׳ הוא השופט אח חיי האדם ובוחן ובודק את מעשה האנושית ופעולת עם ישראל, בעוד יעד אותו אל התעודה הגבוהה ההיא ע״י מנת גורלו, בגלל חינוך האנושית, אז תביע אומר את משאלת הלבב: ״כי את ממשלת ה׳ המלך הקדוש ומלכותו על העולם ועל חיי האדם יכירו וידעו כל יושבי תבל וכל האנושית ועם כל הברואים כולם יעשו אגודה אחת, לעשות רצון ה׳, לכונן שכם אחד מקהלה של ״עבדי ה׳״ (ובכן תן, פחדך), ולתכלית הזאת יקומם ה׳ את אושר עמו במצבו החיצון (ובכן תן כבוד), ותכלית אחרית הימים תבוא ותגיע בעתה, הרשעה תכלה כעשן, העולה תקפץ פיה וכל העולם כולו יחונך רק לטובה ולברכה (ובכן צדיקים) ביחס הרעיון של ״מלכיות״ — (״ממשלה״) — ״זכרונות״ — (״השגחה״) — ״ושופרות״ — (״חנוך״) — ואז תכונן את הבקשה, שהיא מתיחסת אל כל אחת מתכונות הימים ההם כמו ברגלים ״באתה בחרתנו״.
7
ח׳א) ר״ה — אחרי אשר אמרת את ״האתה בחרתנו״, הלא הוא ע״ד בריאת עם ישראל והחזקתו, גם ע״ד תעודת ישראל, כמו כן זכרת את תכונת היום, שהוא ״יום תרועה״ וביעלה ויבוא תביע את חפצך הכללי, כי ה׳, אשר בידו מנת גורל העמים יקרב את מנת גורלם אל מנת גורל ישראל, אז תעתיר לה׳, כי יתן לך עזרתו מקדש, לרכוש את מתנות הרוח של יום התרועה בהכרת ה׳ של כל הברואים ובאחדותם לעבוד ה׳ האל היחיד ומיוחד באו״א, אף תגמור אמר, כפי אשר תהיה ביכלתך, להוציא לפועל בעד חייך את חין ערך יום הזכרון, להיות פעולתו נאמנה אתך.
8
ט׳ב) יוהכ״פ — כמו בראש השנה, רק יזכירו בו את קדושת היום ביחס הבקשה, לרכוש ולהשיג את הכפרה, הסליחה והטהרה וכפי אשר תביע את תכונת היום ״ביעלה ויבוא״ גם במשאלת לבב, להשיג ולקבל את מתנות הרוח של היום הקדוש באו״א, ואחרי הש״ע, שעליך אז, לפנות מבטך ע״ד חייך הפרטיים, יקראך יום הכפורים, היום הקדוש והנורא, אשר בו תתאמץ לשוב אל ה׳ בתשובה שלמה, למען תטהר לפני ה׳ מהתוצאות הרעות הפנימיות והחיצוניות ע״י החטאים והעונות שעשית, ואז הנך צועד את הצעד הראשון אל התשובה, הלא היא ההכרה וההודאה על דבר החטאים והעונות (ודוי), ואחרי אשר הכרת לדעת בהשקפה כללית, כי אמנם חטאת ונכשלת בדרך חייך (אבל אנחנו חטאנו), תוסיף להאריך בודוי ולפרוט את החטאים והעונות שעשית בחייך (על חטא), ותעתיר לה׳, כי יתן לך סליחה ומחילה, גם לבטל את התוצאות הרעות של החטאים והעונות שעשית (כפרה) בחייך הפנימיים (שלא אחטא עוד) ובחייך החיצוניים (מרק — אבל לא ע״י יסורים).
9