חורב תר״נHoreb 650
א׳קבלת שבת:
1
ב׳ערב שבת: — לא רק יום אחד נגמר, כי נשלמה לך גם תקופה שלמה של ששת ימי המעשה, שהמה היו מסורים אל החיים, אל העמל וההתחרות בחיים הארציים, אל המלחמה עם ״הטבע ועולם האדם״ בעד החזקת המציאות של עצמו וכבוש היצורים ע״י כח האדם — ימי המעשה חלפו עברו — והשבת הנה הוא בא!! הוא יצוך, לעשות הפסק בעבודתך, במלחמתך, בהתחרותך ובנצחונך הוא יבוא להראות לך את הרעיון, את המטרה והתכלית לעמלך, ובעמלך זה, במעשך ובהנאתך — את עבודתה׳. השבת ייעד לך את מצבך בחיים, למען תקדש את עצמך במתנותיו מחדש, להיות מוכן ומזומן אל העמל והעבודה מחדש גם להיות חמוש למלחמה ונצחון מחדש, לשאת עליך, באמת ובתום. את שם ״איש ישראל״. לכן הבה איש ישראל! חלץ נפשך מכל עמל ותלאה וגילה ברנה בה׳ אלקיך, אשר נתן לך את יום השבת ובו ועל ידו בראך ה׳ אל תעודתך — קומה נא, ועורה במדבר גלותך זה, להביט על כבוד ה׳, הודו והדרו. אל תהי כאבותיך, אשר אחרי חזיונות ונסיונות מאליפים מקרבת ה׳, בקשו בכל זאת מחדש נסים ונפלאות במדבר, לבנות עליהם את בטחונם — אולם אתה בנה לך את בנין אמונתך ובטחונך על נסיון התולדה ובטח בה׳, שהנהו אל מסתתר בחביון עזו ובכל זאת מגן ומחסה הוא לך תמיד (לכו). האמור תאמר, כי במדבר גלותך חדלה תעודתך הרוחנית, נכבתה גחלתך ולהשבת אין עוד ערכו עליו? שור נא, הן על בני ישראל החובה והמצוה, להיות מספרים כבוד אל ע״י מעשיהם ופעולותיהם, צרותיהם וסבלותם, לספר בגוים כבודו ובעמים נפלאותיו ולעורר את ברק השחר של הבקר אור, אשר בו יופיע ה׳ לכל יושבי תבל בהדר גאון עזו בחיים ורעיון השבת הוא יקדש את כל האנשים, להיות עבדי ה׳ (שירו). אז מלוך ימלוך המלך ה׳ צבאות לבדו, וכאשר מקרב צרה וחשכת הלילה יתעוררו כל מתי תבל, לראות באור ה׳ ובכל כח יכירו את פעולות הבורא, ובבורא את האל היחיד ומיוחד, או אז יכלה גם ליל הגלות של עם ישראל ויהי אור ורוע לצדיק ולישרי לב שמחה (ה׳ מלך), ועל גאולת ישראל השלמה מיוסדה היא הכרת ה׳ (מזמור שיר), וע״י תורת ישראל יתרוממו חיי האנשים, לעבודת אלקים, יען, ה׳ האל הקדוש יקרא לעבודתו את כל איש, אשר יתחרה לקדש עצמו בקדושתו (ה׳ מלך). אי לזאת, הביטו בכל תולדות הכחות מפעלות ה׳, מעשי הבורא עולם. ראו את ה׳ בכל גודל, בכל כח ועזוז, בהתפתחות הטבע — ובתולדות בני אדם וישראל (הבו), לכן לכה ישראל לקראת השבת, לקראת היום הקדוש, אשר יקראך אל תעודה כזאת, אל תקוה כזאת; שמח ביום הקדוש ההוא, כי אותו נתן לך ה׳ לתעודתך (לכה דודי), לטען יחדור בקרב לבך רעיון שירת השבת, אשר היא תשיר ע״ד הבקר אור אחרי חשכת הלילה, ע״ד אהבת ה׳ אחרי האמונה והבטחון, ע״ד נצחון הטוב וכליון הרע (מזמור שיר ליום השבת), שירו על אדות הכרת ה׳, בהיותו אל יחיד ומיוחד, אשר נתן לך את העדות, שבהן נכלל גם השבת, להיות לך משען נאמן בעד מהלך העתים והזמנים (ה׳ מלך), בעוד ע״י השבת הונח בתחלה האבן הפנה הראשונה, לחנוך מין האדם (עדות א׳), ותכלית החנוך הלא היא, ההכרה הנאמנה: כי האל היחיד ומיוחד הוא אדון העולם ואב היחיד ומיוחד, וכי כל אחד מהיצורים ועמהם גם האדם הוא בנו ועבדו.
2
ג׳מעריב:
3
ד׳והוא רחום לא יאמרו, בעוד השבת עצמו יבטיח את הקדושה והכח להיטיב ולהשכיל. וחגיגת המועד בעצמה היא קוראת לפעולה. ק״ש וברכות בלי שנוי, אך בחתימת השכיבנו יסימו בשנוי לפי תכונת השבת — ואחרי השכיבנו יאמרו את הכתוב המורה על העדות בדבר תעודת ישראל, להיות המקדש שביעי כראוי לו. — (ושמרו).
4
ה׳שמונה עשרה — כמו בשבת שחרית, אבל באמצעיות לא יאמרו הכתוב ״ושמרו״ המורה על משמרת הפקודה של עם ישראל להיות ״שומרי שבת״ רק הכתוב בדבר תחלת קביעת השבת בבריאה ״ויכלו״, לתת לשבת בכניסתו את ערך סדר העולם ולפי תכונתו ותעודתו מקדמת דנא, שהוא לא נקבע בתחלה רק בעד ישראל, כי גם להיות לו תכונה של קדושה בעד כל האנושית ולהקדים לו את הרעיון, כי השבת מוכתר הנהו מה׳ בקדושה וברכה (אתה קדשת), ונשען על זה הנך מביע את משאלת לבבך לרכוש לך את מתנות השבת הרוחניות כמו בשחרית (או׳א רצה). שלום רב כמו בכל תפלות ערבית. — בסוף יאמרו עוד הפעם את הכתוב מדבר תעודת העולם ע״י ברכת השבת (ויכלו), למען תביע בזה את ערך השבת ובערכו עליו את תעודת העולם והאדם בתור יצור, העובד את ה׳.
5
ו׳עיו״ט — כמו בשבת. קבלת שבת, שהיא מתיחסת רק אל השבת בלבד אין אומרים אותה. במקום ושמרו אחרי השכיבנו, יקראו את הכתוב על אדות קביעת כל חג בפני עצמו (וידבר משה, תקעו, כי ביום).
6
ז׳שמונה עשרה — כמו במנחה ביו״ט.
7