חורב תער״זHoreb 677

א׳ברכות הנהנין — הברכות שלפני ההנאה ואחריה — לפני ההנאה, לקדש את הנאתך, ולהכיר ולדעת, כי אכן מתנת ה׳ הוא זה הדבר, הנמצא לפניך להנות ממנו, ולהביע אמר תיכף לפני ההנאה: כי תחליט בדעתך, להשתמש גם עם ההנאה ההיא, רק למלוא רצון ה׳, הלא הוא, לחזק על ידה את עצמך אל עבודת ה׳ בפועל — ורק ע״י החלטה כזאת, גם הנאתך תהפך אז להיות הנאה אנושית, הנאה של קדושה — אמנם כן, רק ע״י החלטה כזאת, הנך מקבל אז את הזכות, לרכוש לך איזה יצורים מתבל ה׳, ולהשתמש בהם להנאתך, יען כי בחסרון החלטה כזאת הלא מעשך זה נחשב הנהו למרד בעולם ה׳ ומעל בקדושתו גם לגזלה ושוד, כי תגזול ותשוד מעולם ה׳, יען וביען, כי ה׳ הוא נותן ומשפיע לך את מתנותיו אלה רק בתנאי אם תמלא בהם את רצונו, רצון ה׳. — לפני הברכה — אומרים חכמינו ז״ל — התבל ומלואה שייך הנהו לה׳, ורק אחרי הברכה מסר ה׳ לאדם את הזכות לרכוש ולהנות מהם — לכן כל אחד אשר יהנה מעולם הזה בלי ברכה הוא מועל בקדש. הוא גוזל וחומס דבר מעולם ה׳ שהוא קדש לה׳.

ב׳לפני אכילת פת (ברכת המוציא). לפני אכילת מיני מאכל הערוכים מקמח, אבל בלתי מתיחסים אל מושג פת ולחם (בורא מיני מזונות). לפני אכילת פרי האדמה (בורא פרי האדמה), פרי העץ (בורא פרי העץ). לפני אכילת חומרים אחרים וביחוד את אלה הדברים, אשר הברכה על אודותיהם היא בספק (שהכל). לפני שתיית היין (בורא פרי הגפן), ומשקים אחרים (שהכל). לפני הנאת הריח מעצי בשמים (בורא עצי בשמים). ריח עשבים ופרחים (בורא עשבי בשמים). פרי אכילה הנותנים ריח ניחוח (נותן ריח טוב בפירות), ושאר דברים מעלים ריח טוב (בורא מיני בשמים). לפני ההנאה מסמי תרופה מעלים ריח טוב ג״כ ברכת הריח הדרושה, אבל לא ברכה אחרת רק יאמר (יה״ר שיהיה העסק כו׳), למען דעת בכל דבר ובכל מקום את ה׳ בתור בורא ונותן את הדבר לההנאה, והנך מקדש את עצמך עם ההנאה הזאת לעבודתו.

ג׳אחרי ההנאה: קדש את הכח והעצמה אשר רכשת לך ע״י מתנות ה׳ והחזקתך על ידן, לעבודת ה׳ — אל מלוא רצונו — לכן מברכים רק אחרי הנאות כאלה, שפעולתן ביחוד לתת כח וחיל באמת, הלא הוא אחרי מזון ומשקה — נוסחאות הברכות, שאחרי הנאה שלשה המה : הנוסח ״השלם״ הוא, אחרי אכילת פת. נוסח ״קצר מזה״, הוא אחרי הנאת מיני מזונות העשוים מקמח, הבלתי נכנסים תחת מושג מזון של פת לחם, גם אחרי הנאת היין, התאנים והרמונים הזיתים והתמרים — והנוסח היותר קצר מכלם הוא, אחרי הנאת שאר המזונות והמשקאות — והנה בעוד הברכות הנזכרות ערוכות הנה בגלל השגת הקדושה בעד כחות החיים, שהמה התחזקו והתאמצו מחדש, הלא היא בעד הקדושה, של מציאותנו בתבל, הלא נקל להבין, כי עלינו להעביר לפני רוחנו אז את כל הקורות והמאורעות, שהמה יראו לנו את תעודת היותנו בתבל, גם את התכלית, שעלינו לקדש את כל כחותינו אליה — והנה למען נבין היטב את תוכן הנוסחאות האלה, עלינו להציג בזה מראש רעיון אחד בנוגע אל הענין הזה.

ד׳אם ברית אברהם אבינו, אם חותם ה׳ שעל בשרנו, יורה ויראה לנו, לדעת ולהכיר בצור חצב ישראל, בבחירת האבות, את קדושת כל עצמות האדם, את התקדשות הגוף והרוח אל ה׳ בתור תנאי ראשי ותעודה לברית עם ישראל — אם יציאת מצרים — שהיא המעשה בפועל, אשר על ידו נוכח לדעת, כי ה׳ הוא בורא עולם יחיד ומיוחד, שופט ואבי האנשים גם אל אלהי ישראל, גואלו ומושיעו, בגלל תעודתו השומה עליו — אם התגלות רצון ה׳ בנתינת התורה, היא לא זולת, רק פרוש ובאור תוכן זאת התעודה, התגלות רצון האל היחיד ומיוחד, אשר החובה על עם ישראל, למלאות את רצונו זה בכל עצמותו, בכל לבבו, בגופו וברוחו — הנה נתינת ״ארץ ישראל״ הלא היא המעשה בפועל בתולדות בני אדם, למען דעת כי ה׳ הנהו, לא לבד הבורא הבוחר והמכונן, הפודה ומציל, המורה ומגלה עמוקות בתורתו, כי הוא גם הזן ומפרנס והמכלכל חיים, הוא גם הנותן את האמצעים למלוא התעודה, אשר גלה לעמו בתורתו, — אי לזאת בצרוף עם המעשים בפועל הנזכרים, תוכן הענין של נתינת ארץ חמדה לעם סגולתו, היא גם מעשה בפועל בעד אמתת החיים: לדעת דבר לאשורו, כי כל קנין ורכוש היצוגי, כל הנאה וכח, הון ונחלה, אשר נשיג ונרכוש לנו אינם תכלית החיים שלנו, רק האמצעים בעד התכלית המאד־נעלה האחת בחיינו, ולהכיר, כי האמצעים ההם נתונים לנו מה׳ רק למלוא רצונו.

ה׳לכן גם עתה, גם בעדנו נפוצות ישראל בארצות אחרות המעשה בפועל מנחלת ישראל, אשר הנחיל ה׳ למו בארץ ירושתו, אף כי לקחה מאתנו ורק הובטחה לנו בעד העתיד, כי נזכה לשוב עוד הפעם לרשת אוחה לעד לעולם, את המעשה בפועל הזה, עלינו לחבב אותו על פי מעלת קדושתו עליו, יען הזכרון הנכבד הזה אות ומופת גם לקח טוב הנהו בעדנו, למען דעת, כי ה׳ אמנם נגלה אלינו גם בתור זן ומפרנס ומכלכל את חיי מציאותנו הגופניים, ולמען נוכח לדעת, כי הקנין והנאה מנתינת הארץ המה רק אמצעים נתונים לנו מה׳ לעבודתו, ולכן תקח הברכה על דבר נתינת הארץ את מקומה בראש, לבוא ביחס מעלתה יחד עם שאר המעשים בפועל יציאת מצרים, ברית, תורה, המכוננים את עצמות ישראל ותעודתו —

ו׳ואלה המה הנוסחאות בעצמם:

ז׳א) ברכת המזון — אחרי אכילת פת — תברך את ה׳ שהוא זן ומפרנס בטובו וברחמיו את כל ברואיו (הזן את העולם כלו), להכיר ולדעת אותו, את ה׳׳ שהוא כלכל ויכלכל אותך תמיד (ובטובו הגדול), אף גם זאת, כי לא תחשוב את המזון והכלכלה, כי שלך הם ובכחך ועוצם ידך רכשת אותם לך, וכי יש לך הזכות על כל אלה, רק עליך, להביט עליהם, כי גם המה מתנה נתונה לך באהבת ה׳ וברחמיו הרבים (בעבור שמו הגדול), והנך מקדש את עצמך אל ה׳, הזן ומפרנס בכח החדש, אשר השגת מהמזון ההוא (ברוך — הזן את הכל).

ח׳ואז תפנה מבטך על כל קניני הגוף והרוח, אשר בהם כונן ה׳ את העבר שלך ואשר עליהם ובכחם עליך, לכונן וליסד גם את העתיד שלך. בראשונה תזכור את המעשה בפועל מדבר נתינת הארץ, שהנחיל ה׳ לאבותיך, ואשר על ידה התגלה ה׳ בתור זן ומפרנס ומכלכל את מציאות הגוף (נודה לך על שהנחלת) וכי נתינת הארץ באה, להיות בתור השלמה אל יציאת מצרים (על שהוצאתנו), וההצלה הזאת יצאה לאור בגלל התכלית הדגולה והכלולה באמר סלה בברית אברהם ״התהלך לפני והיה תמים״, ואשר בגלל אבות הבטיח להושיע בנים (ועל בריתך), אף בעבור התעודה הזאת גלה לך ה׳ את רצונו בתורתו (ועל תורתך), גם למען נוכל למלאות את זאת התעודה יתן לנו ה׳ גם עתה חיים, חן וחסד, מחיה וכלכלה בכל יום ובכל עת ובכל שעה (ועל חיים כו׳), ובכל אלה הנך רואה רק את ה׳, האל היחיד ומיוחד, שהוא הזן ומפרנס ומרחם, גם תברך ותתן תודה לו על תעודתך ועל האמצעים, אשר יתן לך למלוא תעודתך, ובתודה הזאת ובהכרת ה׳ כזאת, הנך מחליט בנפשך עם הכל ובכל, לעבוד רק את ה׳, עם הכל ובכל, למלאות רק את רצונו, החלטה כזאת, שהיא היה תהיה באחרית הימים בעד כל חי ובפי כל חי (ועל הכל) ואז הנך קורא את הכתוב, אשר בו ועל ידו הנך מצווה, לברך ברכה כזאת (דברים ח׳ יו״ד, ראה גם פסוק י״א י״ח), ואתה מתאמץ, לחרות על לוח לבך ולקבוע ברוחך את החלטת הדעת הזאת, שהיא מקדשת את החיים (ברוך על הארץ ועל המזון).

ט׳אולם כמו תכיר לדעת, כי כל העבר שלך מכונן ומיוסר הנהו מה׳ ובגלל המוסדות הנאמנים הנזכרים ועם המתנות הנתונות גם לך עתה הנך מקדש את עצמך לעבודתו, כן תביע אמר בדבר התקוה והתוחלת, כי גם את כל העתיד שלך תקבל רק מיד ה׳ בעל הרחמים (רחם), כי מידו תקבל את התכוננות מנת גורל ישראל הכללית מחדש (ועל ירושלים), כמו כן כי מידו תבוא לך ההחזקה והכלכלה, הקרובה לכל אחד, הלא הוא: מזון, פרנסה וכלכלה והרוחה מצרותינו, וכי את הכל תקבל רק מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה (אלקינו), והנך מחליט בנפשך בשמחה, לחיות בכל העתיד שלך רק במלוא רצונו, רצון ה׳, אשר יקיים הבטחותיו וימלא את דברו ואשרי המחכה לו, כי יראהו בישועתו (ברוך בונה ברחמיו).

י׳בשנות קדם היו ימים, אשר בברכה הזאת לא העתירו על אדות שיבת ציון ובנין ירושלים, רק על דבר ההחזקה של מנת גורל ישראל הכללית — ובמקום ההוא נחתמה ברכת המזון, אשר גם עתה נכלה אותה עם אמירת ״אמן״ — אולם ישראל בגולה הלך, ירושלים נחרבה, המקדש נשרף, ורק ההבטחה הנאמנה על בנין עיר הקדש והמקדש היא נשארה לנו בעצם תומה — והנה באה עת, אשר בה דמיון כוזב ורוח רעה לבשה רבים מאחינו אז, עד כי אלה, תחת להביט על ההבטחה הנאמנה הזאת בלב נכון בקרבנו, כי אמנם תבוא בעתה ע״י תפלה ותחנונים, לקרב את הגאולה, גם לשאוב ממעין התקוה הנאמנה הזאת: ״נחמה אמץ הרוח״ ״וכח״, לחיי ההוה שלנו״, מבלי שים לב על כל זה, התחרו כמה נלהבים בעמנו זמן לא רב אחרי חרבן הבית השני, למהר ולהחיש את הבטחת ה׳, שהיא דרושה להתאמת ולהתקיים רק ע״י ה׳ בעתיד, והמה חשבו תועה, כי בכחם ועוצם ידם ואמצעים חיצוניים, יוכלו להביאה לפועל בחזקה — ולדאבון לבבנו, בגלל הדמיון הכוזב הזה, על שדמות עיר ״ביתר״ ועל במותיה נפלו חללים חללים למאות ולאלפים מאחינו בני ישראל ופגרי החללים האלה היו מושלכים שנים רבות כדומן על פני השדה וקבורה לא היתה להם — להיות אות איום ונורא לבני מרי ולמוסר שדי גם בעד אלה, שנשארו בחיים חיתם, למען יקיימו מאז את השבועה שהשביע ה׳ את עמו בגולה (לבל יעלו בחומה), לבל יעפילו עלות בחזקה, לבל יחישו את הגאולה, בטרם תבוא עת לחננה, ולא ע״י גבורת ימינם ומלחמת אנשים —

י״אוכאשר עברו ימים רבים, והנה קבלו באחרונה את הרשיון לקבר את המתים האלה — אז תקן רבן גמליאל ובית דינו ביבנה את הברכה, להוסיף אל הברכה ע״ד בנין ירושלים ושיבת ציון גם את ברכת הטוב והמטיב (ברוך כו׳ הטוב והמטיב), והברכה הזאת נשארה לזכר עולם, בתור אזהרה חמורה, בעד דורות בני ישראל, למנוע אותם מדמיון כוזב ותעתועי מרד כאלה, גם היא תביע אמר את הרעיון הנעלה והנאמן: להניח ביד ה׳, בידו לבד, את כל העתיד שלנו.

י״בה׳ אלקינו לבדו, אבינו מלכנו, בוראנו, גואלנו יוצר כל התכוננות חיינו קרוב אלינו בחסדו בתור: רוענו, רועה ישראל, הוא לבדו, הנקדש והנערץ ביעקב, הוא האל הקדוש ובכל זאת הנהו המביט על כל צרכינו, המלך הטוב והמטיב לכל (האל), הוא לבדו, אשר בכל עת בעבר כמו בהוה היטיב עמנו, לו נקוה, כי הוא ייטיב לנו גם בעתיד ויגמול בעדנו את מנת גורלנו (הוא הטיב כו׳ הוא גמלנו כו׳) (בעד אבל יש במקום ההוא הוספה, ראה הלאה), כי מידו לבד, רק מיד ה׳, נקוה ונחכה הצלה והצלחה, ברכה וישועה, רחמים וחיים ושלום וכל טוב (הצלה כו׳). הוא הרחמן לבדו, אשר ימלוך עלינו לעולם ועד (הרחמן הוא ימלוך). הן את רצונו לבד הלא יעבדו השמים והארץ (הרחמן יתברך), את גדלו יכירו וידעו בכל דור ודור, וע״י מנת גורלנו וחיינו תבוא האונושית להכרת ה׳ ולרוממות גדולתו הכללית (הרחמן ישתבח). הוא לבדו זן ומפרנס ומברך אותנו לעולם. הוא לבדו יביא לפועל, את אשר הבטיח לנו בעתיד ועוד (הרחמן יפרנסנו, הרחמן ישבור, הרחמן ישלח ברכה, הרחמן יזכנו כו׳).

י״גבחנכה ופורים בברכה השניה, אשר בה נשקיף על העבר שהנהו מכונן מה׳ יוסיפו להזכיר גם את פרשת הימים ההם באמרנו ״על הנסים״, כמו כן בברכה השלישית, אשר בה נכונן מבטנו על ה׳ בתקוה טובה על העתיד. אזי בימי שבת, ר״ח ויו״ט נביע אמר, כפי תכן הימים ההם את הרעיונות, שהמה מחזקים ומנחמים והמה יאמצו לבבנו, ליחל לתשועת ה׳ ע״י ההוספות של ״רצה ויעלה״, גם בדומה לזה מוסיפים אנחנו את הברכה הרביעית בתפלות ״הרחמן״.

י״דאם יסעדו יותר משני אנשים יחד בעת אחת, אז בעד ההנאה המשותפת להם, יברכו גם ברכה כללית (זימון). האחד יבקש וידרוש מהשאר, לברך את ה׳, ואחרי אשר יסכימו ויגידו הסכמתם (נברך כו׳ ברוך כו׳) אז יברך האחד בקול רם את ברכת המזון כמו למעלה, אמנם מה טוב הרעיון, אשר על פיהו יברכו ברכת המזון על כוס משקה הנהוג במדינה, (ראה עדות פרק ה׳).

ט״וב) ברכה אחת מעין שלש — אחרי אכילת מיני מזונות, העשוים מקמח הבלתי נכנסים תחת מושג פת לחם ואחרי הנאת היין, ענבים, תאנים, רמונים זיתים ותמרים, אלה הפרות, אשר בהם משובחת היא ארץ ישראל, לפי הכתוב בדברים ח׳ ח׳, אזי החובה היא תיכף אחרי אכילתם, לברך עליהם ״על הארץ שהנחיל ה׳ לנו ועל המזון שע״י הארץ חמדה משובחת היא בפרותיה אלה״ — ובהנאה שלהם גם מחוץ לארץ תזכיר ע״ד הארץ, שהנחיל ה׳ לאבותינו, ובברכה ההיא דרושה לבוא האזכרה על אדות נתינת הארץ וערכה עליה, וכי ה׳ הוא הוא הנותן את האמצעים אל תעודתנו הרמה. הברכה מעין שלש היא תוצאה קצרה מברכת המזון ותכלול בתוכה את כל יסודותיה.

ט״זבראשונה את המתיחס אל הברכה הראשונה מברכת המזון נזכיר ע״י ההכרה, כי ה׳ הוא הנותן את המזון והמחיה (על המחיה ועל הכלכלה) או אם על היין (על היין), אם ברכת פרי עץ (על העץ). אל הברכה השניה, את ההשקפה על דבר נתינת הארץ (ועל ארץ חמדה). אל הברכה השלישית, את התקוה על ה, בדבר העתיד עם ההוספה בינתים מדבר שבת ר״ח ויו״ט (רחם), גם אזכרה קצרה מהברכה הרביעית (כי אתה ה׳ טוב ומטיב).

י״זג) בורא נפשות. אחרי הנאת שאר מזונות ומשקאות הנך מקדש את עצמך אל ה׳ עם החוזק ע״י משיבת נפש, שהשגת על ידם, אל הבורא המון בריות וצרכם (בורא נפשות רבות וחסרונם), בעד כל אשר ברא, להחיות בהם נפש כל חי, כי ברוך הוא ה׳, שהוא מקור החיים לעולם (על כל מה כו׳ ברוך כו׳).

י״חויען כי הברכה הבאה אחרי ההנאה היא בתור התקדשות הכח והחוזק, שהשגנו על ידה, ואשר מפני זה נדרש לברך רק אחרי ההנאה ההיא, שהיא באמת נותנת כח וחיל, הלא הוא ״מזון ומשקה״, לכן עלינו להעריך גם את כמות המזון ומדת המשקה, אשר כמות תוכנם תתן כח מסוים על פי ערך השעור והמדה שלהם, הלא הוא: בעד המזון: ״כזית״ ובעד משקה ״רביעית״ שהיא שעור 1-1/2 ביצים. — בהנאות מתערובות מזונות שונים או באכילת מזונות שונים יחד, אשר האחד מהם הוא ״העיקר״ והאחרים המה רק ״טפל״, אזי יברכו רק את הברכה המתיחסת אלי העיקר, לכן בעת סעודתך, אם המזון העיקרי הלא הוא פת לחם, ובאכלך עמו גם בשר ועוד דברים שונים הנך מברוך את ברכת ״המוציא״ רק על הלחם, ולא על שאר מיני המזון הבאים בסעודה, אבל על היין יברכו גם בסעודה, אחרי הלחם, ברכה מיוחדת.

י״טאל אלה נלותה גם הברכה שתאמר בכל עת אחרי נקיון גופך מהחומרים הדרושים, להיות נפרדים ממנו, להודות ולהלל יה על הסדר הנפלא, הערוך ממנו בחכמה רבה, להחזקת גוף האדם, ואשר תכיר בההחזקה ההיא את רוב טובו וחסדו, ובגלל זה עם מציאות גופך והחזקתו שתקבל ממנו תמיד מחדש, הנך מקדש את עצמך לעבודת ה׳ (אשר יצר).