חורב תרפ״אHoreb 681
א׳ ברית מילה (עדות פרק ט״ז).
1
ב׳לפני המילה יאמר המוהל בברכת המצוה, שהזכרנו למעלה, כי במעשה הזה ימלאו את רצון ה׳, אשר קדשנו במצותיו וגם ע״י המצוה הזאת של מילה קדשנו בקדושתו (אקב״ו על המילה), ותיכף אחרי כן (בין מילה לפריעה) יאמר האב, שעליו מוטלת היא החובה לחתום בבשר בנו את חותם ברית קדש, ואשר השלמת החובה הזאת היא באה אח״כ ע״י חנוך הגוף והרוח של נטע האדם הרך הזה, כי מכניס הנהו את בנו בבריתו של אברהם אבינו, לחיות חיי איש ישראל לאמר : רצונך ה׳ אלהינו, שאתה הוא מלך העולם, מלך כל יצור הבא בעתו ובזמנו, רצונך זה ימלא, ה׳ אשר ע״י מצוותיו יקרא אותנו לקדושתו ועלינו הטיל גם את החובה והמצוה הזאת, להכניס את הילד הזה בבריתו של אברהם אבינו (ברוך אקב״ו להכניסו בבריתו של א״א) והקרואים ירחיבו לבאר ולברר את החובה הזאת ע״י משאלת לבבם: ״כשם שנכנס בבריתו של א״א כן יכנס ״לתורה״ (השלמת הרוח) ״לחופה״ (להתעתד אל ההעמדה ברשות עצמו, כאשר תגמר מצד האב שלטון הרשות שלו על בנו ע״י הנשואין), ועל ידי שתי אלה ובשתי אלה יכונן את חייו אל עיקר מטרתם אל חיי הפעולה והמעשים הטובים (כשם כו׳ כן יכנס לתורה, לחופה ולמע״ט), ואחרי כן יאמר המוהל את כל מעלת ערך חותם הברית, אשר בו יתקדש יצור האדם לה׳, וכי ה׳ הוא, אשר קדש ידיד מבטן, ואשר ראוי והגון היה לאהבת ה׳ (אברהם) (אשר קדש), אשר חתם בבשרו חותם ברית קדש ואשר חתם גם בעדת צאצאיו את העדות של ברית הקדש להיות חוק לישראל (וחוק כו׳ וצאצאיו), ואם כן מה היא התכלית, אשר תצא מהברית קדש הזאת? הלא היא, כי אל חי יהיה צור חיינו ומשגב בעדנו בכל מלחמות החיים (על כן כו׳ אל חי חלקנו צורנו) ומה היא תכלית המצוה הזאת המקדשת את רוחנו וגופנו לה׳? להציל את היקר בבשרנו (את בנינו) משחיתותם (מזמת גלולים) (צוה להציל כו׳) רצונך ה׳ המכונן את הברית קדש הזאת ימלא (ברוך כורת הברית) (עדות פרק ט״ז). אח״כ יעריכו תפלה, לקיים את הילד להוריו ויקרא שמו בישראל (וקוראים שם לילד) למען יפרח וינוב בשמחה, לשמחת לבב אביו ואמו, והוא כמו עם ישראל, אשר רק ע״י צער וענויים יוכל להגיע לחיים טובים וארוכים, כן גם הילד הזה ע״י מכאוביו יכנס לחיים טובים ועוד (או״א קים כו׳ בדמיך חיי כו׳), גם הברכה האחרונה הזאת ״אשר קדש״ נאמרה על הכוס, וממנה יתנו איזה טפות בפי הילד אשר בזה יחבבו את יחס החיים שלו.
2
ג׳מילה — קיום החובה הראשונה בילד ישראל נעשה אם באפשרי בפני מנין עשרה. העדה תברך את הבא לחיי ישראל בקול הקריאה: ברוך הבא!
3
ד׳למן העת אשר ״אליהו הנביא״ באש קנאות של ״פינחס״ העיר את העם אשר נזורו אחור מאחרי ה׳ וידבר על לבם, כי ישובו אליו ובשמעו בחורב את קול ה׳ בדממה, ובאזני ה׳ התאונן על חלול ברית אברהם, מני אז יכבדו את מלאכות אליהו בכל ברית מילה, לזכור ולקרוא את רוח קדשו, לשוות אותו בפני כל קיום המצוה הזאת — למען יופיע ברוחו תמיד, לכונן עוד הפעם את הברית קדש הזאת — אם חלילה באיזה זמן יפרו את הברית קדש, ברית אברהם (כסא של אליהו).
4
ה׳בברכת המזון בסעודת ברית מילה יוסיפו את הדרוש להזכיר ביחס המצוה הזאת.
5
ו׳בר מצות — ביום אשר נמלאו שלש עשרה שנה לנער, אשר בפעם הראשונה נכנס הנהו בעדת ישראל ברבים, בתור חבר העדה, להיות עומד ברשות עצמו, בנוגע למלוא חובותיו הדתיים, ועולה הוא לתורה, להראות בזה, כי מני אז הנהו מקדש את עצמו, לקיים את התורה והמצוה בחיים ובפני העדה בחיובו זה בפעם הראשונה, יביע אמר את החלטתו : כי הוא מקדש את עצמו לעבודת ה׳, אשר בחר את עם ישראל לתעדתו המיוחדת ע״י התורה, לקיים ולמלאות אותה (ברוך אשר בחר כו׳), וכי מקבל הנהו על עצמו את עבודת ה׳, אשר נתן לנו תורת אמת ונטע אותה בתוכנו לחיי עולם (ברוך אשר נתן), אז נגש גם האב ויען אמרתו גם הוא; הוא יודה לה׳ חסדו אשר עשה אתו בנוגע אל בנו, במלאו את חלקו מחובותיו נגדו, וכי בנו זה מהיום והלאה, מקבל על עצמו את האחריות והגמול בעד המעשים הטובים והרעים, שיעשה בחייו, בעוד הוא עשה את שלו, להורות אותו ולחנכו עד כה, לבחור בטוב, ופטור הנהו מעתה מאחריות מעשיו בחובותיו הדתיים (ברוך שפטרני כו׳).
6