חורב תרפ״בHoreb 682
א׳ברכת אבלים — האיש אשר נעדר ממנו אחד משארי בשרו, בלב נשבר ובדמע עין יתעודד ויתאמץ ויכונן את מבטו אל ה׳, ויכיר לדעת ״בלקיחה״ הזאת את ״הדין אמת״ ושופט צדק של האנשים, ובלקיחה הזאת ילבב את ״הנתינה״ החדשה, הלא היא נתינת תעודה חדשה לחיים, ומביע הנהו את החלטתו בדבר יחס החיים ועם יחס החיים, אשר נפסק עם פטירת ההולך לעולמו, למלאות את כל החובות אשר הטיל ה׳ עליו ע״י קצור החיים ועם קצור החיים של הנפטר, באמרו כמו למעלה (פרק זה ח׳).
1
ב׳למלוא רצונך אני מקדש את עצמי, אתה, אשר גם במנת גורל הזאת ועל ידה אני מכיר, כי אתה הוא ה׳ אלקינו מלך כל הבא בעולם הזה, דין באמת וצדק (בא״ה אמ״ה דין האמת).
2
ג׳וכאשר יקברו את מעטה הרוח של ההולך לעולמו, אזי אלה, אשר במשך שלשים יום לא ראו קברים, בבואם בתוך ד׳ אמות של הקברים יברכו כאמור למעלה (שם).
3
ד׳כי ה׳ הוא, אשר יתגלה גם בנשמות המתים האלה וממעל להמתים האלה, אשר יצר אותם בדין וכלכל אותם בדין והמית אותם בדין, ואשר גם במות עיניו פקוחות בדין על כל אחד מהם, הוא יעורר ויקיצם ממות לחיים בדין והמה יקדשו את חייהם לה׳, שהוא גם מחיה המתים (ברוך אשר יצר — ברוך מחיה המתים).
4
ה׳בטרם ימסרו את מעטה הרוח אל עפר הארץ1יב ורק בימים שיאמרו בהם תחנון, אבל לא בערב שבת וערב יו״ט אחרי חצות (י״ד תר״א). יגש האבל ויביע אמר ע״ד מסירת נפשו ובטחונו בה׳, אשר פעולתו אמת וצדק, אהבה ואמונה כו׳ (הצור תמים פעלו כו׳) והעדה אומרת זאת עמו יחד — ואחרי אשר נמסר מעטה הרוח אל חוג שאר הנפטרים, אזי באמירת ״קדיש דעתיד לאתחדתא״ יביע האבל את בטחונו בה׳.
5
ו׳כי יבואו ימים, אשר הכרת ה׳ תתגדל ותתקדש בעולם, אשר יכונן אותו מחדש בצורה חדשה, ואשר אז יקיצו ישני עפר לתחיה ולחיי נצח וירושלים תבנה ותתכונן ומקדש ה׳ יבנה על תלו בתפארת עזו, ואז האלילים כליל יחלופו מן הארץ, ועבודת ה׳, האל היחיד ומיוחד, תוסד בעולם, והאל הקדוש, אשר אותו יעבדו כל יצור נברא, יופיע בהדר גאון עוזו בתור מלך העולם ומושל על כל (יתגדל — ויקריה) בחייכון וכו׳ וקדיש שלם בלי תתקבל.
6
ז׳ע״ד תקופות החיים, שהמה באים לידי תמורה מצמיחה לנבילה וכי גם מנבילה ישובו עוד הפעם אל הצמיחה, זאת היא הכונה מתלישת עשבים עם האומר : ויציצו מעיר וגו׳ — והנה נטילת ידים כמו שהיא תורה לרוב על ההבדלה בין שתי פעולות בחיים בקדשו את עצמו להפעולה, שיבוא לעשות אותה מחדש (ראה חקם פרק י״ד), אזי כנראה, כי גם אחרי ההתעסקות עם המת תבוא נטילת ידים, להבדיל בין מעשה החסד של אמת עם המת לפני החשבון אל חוג החיים, להתקדש עוד הפעם אל פעולת החוג ההוא, בשובו מחדש אל החיים, ולגרש את העצב והיגון, המפריעים לפעולות החיים, אשר לקחו מקומם ברוחו ע״י הרושם העז, אשר פעלה על נפשו ההתבוננות המעציבה מרפיון החיים ותמורתם, למען ישוב עוד הפעם אל חיי האדם הפועלים בעז ותעצומות, לכן גם בכונה וברעיון הזה יאמרו את הכתוב אשר יכלכל בקרבו תקוה ע״ד החיים הנצחיים, ונחמה גם בעולם הזה, להשיג אותם מה׳, תמורת כל דמע עין ולב מתאבל ומתעצב, להתחזק ולהתעודד ולהרים את מבטו עוד הפעם אל ה׳ באומר הכתוב של נחמה: בלע המות לנצח וגו׳.
7
ח׳בבית האבל נדרש להוסיף בברכה הרביעית — הטוב והמטיב — את הדבר׳ם האלה, אשר מפני שהמה בלתי מובאים בסדורים שלנו, לכן אציגם בזה :
8
ט׳״בא״ה אמ״ה האל אבינו מלכנו כו׳ הוא ייטיב לנו, אל אמת, שופט צדק, לוקח נפשות במשפט, שליט בעולמו, לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות ישראל, הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום, הוא גמלנו הוא גומלנו כו׳״.
9
י׳אבל לפי דעת אחרים יאמרו זאת רק אם עשרה סועדים יחד, כמו בברכת נשואין, גם בעד הברכה השלישית ובעד הפתיחה נמצאים גם כן איזה הוספות המתיחסות לזה.
10
י״אקדיש יתום — לא מת האב לא מתה האם, שהמה הביאו בבית ישראל בן, אשר יחשוב את עצמו לבן בית יעקב, ואשר יאריך לשאת בעד חלקו בחיי עצמו את תעודת החיים הגדולה והקדושה, שהיא כלולה בשם ״איש ישראל״ — חיי אלה ההולכים לעולמם עוד ינובו ויפרחו, גם ישאו בעולם הזה
11
י״בעוד פרי לחיים, אף יוסיפו לבוא לידי שלמות בתבל ארצה, גם אם ההורים בחיי גופם לא ישכנו עוד פה עלי אדמות, ובאופן, אם זכר ההורים יעורר תמיד מחדש את רעיון ה׳ ורעיון החיים בלב הילד, אשר השאירו אחריהם, אם זכרון אבות יחדש תמיד את ההכרה והידיעה הנאמנה בלב פרי בטנם, להכיר ולדעת, כי שייך הנהו אל מנת גורל ישראל ותעודת ישראל, גם מתאמץ הנהו בעד שתיהן גם יחד, למלאות את תעודתו, חיי ילד כזה יביאו כפרה להורים וחיי אבות ישיגו אז את השלמות הדרושה — לכן יבוא הבן, אשר מת עליו אביו או אמו בעדת יעקב באחד עשר ירחים אחרי מותם ויביע אמר בקדיש, (עבודה פרק י׳) את התעודה הגבוהה והנשאה של עם ישראל בקדושת שם ה׳, ויראה ויוכיח בזה, כי שייך הנהו גם הוא אל עם ישראל, וכי נושא הנהו גם הוא עמהם יחד את התעודה הרמה הזאת, ובכל שנה ושנה, כאשר ישוב יום המיתה (יאהרצייט) שלהם, אשר בו, בזכרון ההולכים לעולמם, יקדש את השקפת חיי עצמו והתחדשות חייו (עדות פרק י״ג גם כ״ז), הוא נגש גם אז עוד הפעם בעדת ישראל וישוב להביע את ההכרה ואת ההחלטה הזאת, אבל הנך רואה עלם, כי לא רבוי אמירת הקדישים, רק אמירת קדיש כהוגן ברעיון ובכונה היא העיקר, להביא את זכרון ההורים לידי נצחיות החיים, וכמו שרבוי הברכות שלא לצורך בלתי נאותים כמו כן ברבוי הקדישים (כנה״ג א״ח נ״ה א׳).
12
י״גתפלה במקום המת — במקום המת, אם לא הניח אחריו קרובים אשר יתאבלו על מותו, יתאספו בשבעת הימים אחרי מותו, במקום שמת שם, מנין עשרה לעבודת ה׳. העדה והצבור שאיננו מת הנהו יורש תעודת החיים של הפרט.
13