חורב תרפ״טHoreb 689
א׳יז: ארשת שפתינו ושאר ענינים הנוגעים אל התפלה.
1
ב׳שיח שפתים, מבטא, קול:
2
ג׳לפי מושג התפלה שהיא באה, לצרף וללבן את חיינו הפנימיים על ידי הרעיונות הכלולים בתפלה, לרכוש אותם ולחבבם, לכן דרושה לבוא בה התכונה הכללית של העבודה, הלא הוא ״שיח שפתים״, לדבר ולשוחח אל הרוח והלב של עצמנו מדבר הרעיונות האצורים בתפלה, ומפני זה חתוך הדבור ושיח שפתנו בתפלות, נדרש להיות באופן כזה, כי נשמיע את התפלה לאזני עצמנו, אבל להגות התפלה רק בלב ומחשבה בלבדה בלתי מועלת, יען ההגיון לבד לא יתן להתפלה עז ועצמה, להיות פעולתה אתה; אולם, להתפלל בקול רם יותר מהשמעת התפלה לאזני עצמנו מותר הוא רק ליחיד, אבל בתפלה בצבור, אם יגביה קולו, יוכל להפריע בזה את עבודת ה׳ שבלב של האחרים, ורק בר״ה ויוהכ״פ, אם נדרש להמתפלל לעלוי ארשת שפתיו ולרגש לבו, יוכל להגביה קולו, אבל לא יותר מדאי. — מי אשר ירים את קולו בתפלתו יותר מהנדרש הנהו מקצרי אמנה, יען יראה בזה, כאלו ה׳ האל הקדוש, אשר אותו יעבדו כל היצורים, לא יוכל להקשיב ולשמוע, אם יתפלל תפלה בלחש; אבל מי אשר יגביה קולו בתפלתו בקול גדול מאד ידמו אותו אל נביאי השקר, שעליהם נאמר : ויקראו בקול גדול (א״ח ס״ב, קפ״ה ק״א, טור וב״י שם), אולם בעד חלקי התפלה המיוחדים, נדרש גם הרמת קול והרמת דבור כנאות להם. — פד״ז, קדושא דסדרא, ברכות ק״ש, בהשמעת קול ממוצע, רק הפסוק הראשון בק״ש בהרמת הקול, ש״ע בלחש (נ״א ס״א ק״א), — מובן מאליו, כי לא יתכן להתפלל במרוצה יותר מאשר יוכל הרעיון להשיג את מובן המלות רק בנחת (נ״א). — בתפלת יחיד אין כל זמרות ונגונים ורק בנעימת הקול, שהוא קרוב ביותר אל לבך, בו עליך להתרומם אל אביך שבשמים בתפלתך — עליך לדקדק, לבטא כל מלה כהוגן ובחתוך הדבור הראוי, מבלי להבליע שום הברה ושום הפסק, וביחוד נחוץ לדקדק זאת בשפת עבר, אשר כל הפסק והברה יביעו כמה חלקי הרעיון, וכל מלה הנאמרה שלא כהוגן תפעל על הרעיון, כי גם הוא אחרת יחשוב וידמה (כ״א, קכ״ד), רק בתפלה בצבור, אשר העדה תתאחד בה לגוף אחד ובשפה אחת יאחדו החברים לחות דעת אחת, אזי באלה הענינים שנדרש, לתת להם החלטת הדעת כללית ומשותפת כמו ״אמן״, ״איש״ר״, ״בההל״ו״, קדושה, ויכלו, ה׳ הוא אלקים גם בשכמל״ו אחר ״שמע״ ביוכה״פ, בעוד כל אלה דרוש להיות החלטה כללית, אזי על כל אחד לאמר בקול רם, כמו כן הכתוב הראשון בק״ש ״שמע״ יאמר החזן בכל עת בקול רם, למען גם העדה ילוו עמו באמירת הכתוב הנעלה מדבר הכרת האל היחיד וניוחד, לחבב ולהתעצם בה (נ״ו, נ״ז, קכ״ד, קכ״ה, רס״ב, ה׳), כמו כן בתפלת החזן ובתור שליח צבור, שעליו להתפלל את תפלתו בעד הקהל הוא יחזור את התפלה בקול רם (גם האב בביתו יוכל להתפלל בקול רם, אם כונתו היא בזה, כי ב״ב ילוו עמו בתפלתו (א״ח ק״א קפ״ה)). החזן ישמיע קולו, למען כל אחד מחברי העדה בשתיקה יוכל לרכוש לו מפי החזן, את אשר יביע בשפתיו ובאופן כזה נהיה הוא באמת בעדם שליח צבור. ברכות ק״ש אומר החזן בקול רם אבל העדה תאמר עמו בלחש. והנה אנחנו נזכיר בזה רק דברים אחדים אודות הזמרות ומנגינות החזן. הן אמנם נגוני החזן דרושים להיות רק אלה שהמה יוצאים ממקור הרוח והלב, ורק אלה טובים המה, אם באים רק להטעים את הרצאת הדברים ושיח שפתים, להיות נלוים אל האמר ודברים שלו, להעריך אותם בנעימת הקול, אבל הנגינות לא תוכלנה לצאת ממעל לעריכת הדברים ושיח שפתים (רעציטאטיף). הנגונים העתיקים המקובלים בעם מקדמת דנא בעד תפלות ימים נוראים, אם רק תהיינה חפשיות מספיח של הוספות נגונים עקלקלים, המה אמנם מסוגלים בעד תפלות החזן, לעורר את הלבבות, כמו כן לרוב הנגונים המסודרים בעד שבת ורגלים; אולם יש בתפלות מקומות כאלה, אשר על החזנים להוסיף משלהם, ואשר אמנם עליהם להזהר במנגינות כאלה, לבל ישתמשו בנגונים שלא כהוגן. — הנעימה הפשוטה בסדור ההברות (ריטמוס) הנהוגה בעד עבודת אלקים בחול, אם יעריכו אותה במדה ובערך, מה טוב ומה נעים הוא — אבל בכל מקום הנגינה דרושה להיות נדחית מפני שפת הלב והרוח שהיא העיקר — על החזן לדעת את תעודת משמרת פקודתו הגבוהה והנעלה, ואם רק יתבונן למלאות את תפקידו, כי אז הוא בעצמו יהיה נזהר, לבלי השתמש בנגונים כאלה היוצאים מגבול נעימת הרצאת הדברים (רעציטאטיף), ומה גם לערב ולבולל בתפלות ישראל מנגינות של חול, שהנה בלתי נאותות ומפגלות את עבודת הקדש. על החזן בעצמו לחשוב, להרגיש ולהתפעל וברוח ובלב יציע ויסדר את התפלות בתוך קהל ועדה, ולא ישים לבו וכונתו הרבה על הנגונים, שהמה הטפל, פן יכוין יותר אל המנגינות, מאשר אל עצם דברי התפלה. שלשה דברים על החזן לדעת בעריכת התפלה: את הרעיון של עצמו, את הרגש של עצמו והתעודה אשר עליו בפעולתו אמונה לפעול על העדה, למען גם היא תהגה ותחשוב כמוהו בהגיון לב ובהדרת קדש (א״ח נ״ג, נ״ט, ס״ב, ק״א, רפ״א).
3