חורב תשי״זHoreb 717
א׳ואם כן תעודת הכהן, כמו כל הקדושות אשר למקדש ולקרבנות, היא תכלכל רק אות ורמז (זימבאל), אשר תאצור רק רעיון אחד — אבל לא חלילה בערך רעיון כזה, כי המה באי כח ה׳ על הארץ — חלילה חלילה לדמיון כוזב כזה! רק כל אלה המה רמז וציור לאחדות הכלל והצבור, שהוא נושא התורה. כלם כאחד המה רק באי כח העם, להביע את רעיונות הכלל והצבור ומחשבתו ובנוגע אל היחיד, לקבלו אל חוג הכלל,1אנחנו תארנו פה את ״הכהן״ בתור נבחר מה׳, להיות בא כח של הכלל והצבור אבל אחרי איסור הבמה יצאה לנו השאלה בדברי היחס של הכהן, העובד עבודה של הישראלי, המקריב את הקרבן, אם הכח, אשר להכהן להקרבת הקרבן, עלינו לחשוב, כי הוא מה׳ או מהעם, הלא הוא, אם הכהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ומיפשט פשיטא להו ביומא (י״ט א׳) ובקדושין (כ״ג ב׳) דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דהתם מיירי בקרבנות צבור דלא הוו בהן ישראל בתורת קרבנות כלל מעולם, אף בשעת היתר במות וא״כ מצינו למימר: מי איכא מידי כו׳ אבל בנדרים (ל״ה ב׳) דמיירי בקרבנות יחיד לא אפשיט, דאפשר דליכא למימר בהו הכי, דהא בקרבנות יחיד הוו בתורת קרבנות בשעת היתר במות בעולה ושלשם והוי קצת דומיא דעבד כנעני דישנו בתורת גט, ואיכא למימר דרחמנא שויא להני כהני בקרבנות יחיד למהוי שלוחי דידן. לכן נדרש היה, כי הכהן, המקריב את הקרבן יהיה תמים מבלי מום, כמו כל דבר, אשר יכלכל רעיון אחד, שעליו להיות תמים גם בחיצוניותו, כמו מזבח, קרבן וכדומה (פגימת המזבח, מומים בקרבנות ובכהנים כו׳), ומפני זה הכהן לא יכול לטמא עצמו למת (כי אם לאשתו לאביו, לאמו, לבנו ובתו, לאחיו ולאחותו הבתולה מצד אביו ולמת מצוה, אם לא יוכל לקרוא לישראל להתעסק בקבורתו, אשר אז החובה עליו להתעסק), כמו כן בחוג קדושת המקדש, לא יוכל לבוא איזה דבר, שהוא נחשב למת ונבדל מהאדם, גם במושג רחוק, גם קרבן אשר נגע בו טמא לא ירצה — חוקים רבים בנוגע אל המקדש, כנראה, נוסדים המה גם על היסוד מוסד, להודיע ולהביע בזה, לבל יחשבו תועה, כי האל היחיד ומיוחד, אשר אותו יקדשו ויכבדו במקדש, הוא רק כח נעלה טבעי גבוה מעל גבוה, אשר אמנם איננו עומד ביחס אחר ושונה בנוגע אל האנשים כמו ביחס אל שאר יצורי הטבע, עד כי בהשקפה נפסדה כזאת, יכול היה האדם, לחשוב רק את ״הטבע״ ליסוד מוסד לפעולותיו, ולדמות, כי אין לו תעודה גבוהה ונשאה מזה, רק לחרוז את עצמו בשורת יצורי הטבע, ועל פיהם, לסדר בעד עצמו, את תמונת החיים שלו, על פי השקפתו בעין בשר שלו על ״הטבע״ — אבל חלילה לנו מזה, רק עלינו לדעת, כי ה׳ השוכן במקדש, הנהו האל היחיד ומיוחד, שעומד הוא ״ביחס מיוחד״ בנוגע אל האדם, וכי ה׳ בוחר הנהו בפעולות אנשים, להיות כלי יוצר מיוחד בעד מלוא רצונו, ואת רצונו זה בעד עם ישראל, הודיע וגלה בתורתו, ובאופן כזה, ה׳ יעלה וירומם אליו את האדם ממעל לחוג של שאר יצורי הבריאה, עד כי מפני זה חיי האדם דרושים להיות חיים טהורים ומיוחדים, קדושים לה׳, אף יתוו למו חוג כזה, אשר בו יחדור כבוד ה׳ ושכינת עזו, ולדעת כי בעד האדם יש מטרה ותכלית גבוהה ונעלה מהמטרה והתכלית ״לחיות על פי הטבע״! ולכן למשל המזבח, אשר עליו כמו על הקרבן, להביע את קדושת החיים, ואשר עליו היה לציר את מקום ויסוד הקדושה ההיא, לא יכול היה להיות נבנה מאבן אחת לבדה, כפי שהיא באה מיד ״הטבע״ עצמה (ויקרא כ״ו א׳) (ומצבה לא תקימו לכם), רק הוא נבנה מאבנים הרבה הבנויות יחד בידי האנשים (דברים כ״ז ו׳) (אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳ אלקיך). כמו כן בחוג הקדש של המקדש, ששמה ינובו חיי איש ישראל, אסור היה לטעת שום עץ, לבל תהיה נחשבת לאדמה, שהיא נקשרת עם הטבע, לנטיעת צומח (דברים ט״ז כ״א) ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ אלקיך אשר תעשה לך. ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך״. גם נדרש היה, להרחיק משם כל דבר טמא, אשר נחשב כמת ונבדל מחוג חיי האדם (הן אמנם בחוג הטבע הלא החיים והמות אחד הוא והמות הוא רק תמונה אחרת מהמציאות, אבל לא כן בחוג חיי האדם בעולם הזה, אשר חיי האדם דרושים יהיו, להיות פעולות לחיים ולא למות תוצאות — טומאת מת לכהן) — ולזה צותה התורה להשגיח על המקור והיחס וטהרת המדות של המשפחה הנועדה, להיות ממנה משרתי הכלל בקדש, אשר חבריה ואבריה, המה באי־כח הכלל והצבור, שהוא הנושא של החוק לישראל, עד כי בחירת האשה בעד הכהן אמורה בתורה, לבל תהיה זונה או חללה, ומפני זה מעלת הכהן בזכות מתנותיו בבכור, תרומה, חלה (עדות פרק כ״א כ״ב), ולזה גם ההנאה שלהם מהקרבנות, שהיא נחשבת כמו ההקרבה ע״י אש המזבח, אשר תוקד בו, והכל ברעיון נאמן וטהור, להכשיר ולהשלים את עצמות הקרבן (הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים). מפני זה החשיבות של הכהנים בדבר ״ברכת כהנים״, אשר כל זר לא יוכל לברך את העם ברבים (נשיאת כפים), ולזה גם החובה המוטלת עלינו, לתת כבוד ויקר לכהן, בהיותו בתור ״בא כח״ של הכלל והצבור, לתת לו בכל דבר את היתרון, כמו בקריאת התורה (א״ח קל״ח), ברכת המזון (קס״ז ר״א), בצדקה (י״ד רנ״א) — ולזה הכהן הוא בהפך ״הבכור״, אשר ינחל פי שנים בנחלה, בעוד הכהנים שהמה במעלתם באי כח בעבודת ה׳ בעד הכלל והצבור, שהוא נושא ״התורה״, אין להם כל חלק ונחלה בארץ. — ע״ד טומאת כהנים ראה י״ד שס״ט שע״ד.
1
ב׳בדבר הנשואין האסורים לכהן ראה אה״ע ו׳-ח׳.
2