חורב תשי״חHoreb 718
א׳אל הדינים האלה מתיחסת גם מצות לא תעשה של ״אבן משכית״׳ הלא הוא: מחוץ למקדש ה׳ בציון, אסור הוא להניח אבן על הארץ ולהתנפל עליה, להשתחות שם לשם עבודה. ע״י אבן, שהיא מונחת על הקרקע מתאר הוא ״המקום״, הנשאר למקום קבוע בעד כל הזמנים, ורק במקדש היה הקרקע מרוצפה באבנים ורק שמה יכלו בפשוט ידים ורגלים, להתנפל ולהשתחות, להביע בזה את מסירת הנפש וההתמכרות לה׳ — ואם כן חלילה לך, לא לבד, להקריב קרבן חוץ למקדש ה׳ בציון, כי גם על איזה מקום קבוע המסמן באבן מחוץ למקדש, אסור הוא, להתנפל עליו ולהשתחות ולשפוך שיח לה׳.
1
ב׳מטעם סיג דרבנן אסור הוא בכלל, ואף אם לא על האבן, מחוץ למקדש, להתנפל בכלו בפשוט ידים ורגלים, להשתחות, ובכלל בעבודת ה׳, לבלי לנפול אפים ארצה, רק לכרוע; אך בהתנפלות על הצד מותר הוא גם על האבנים. ממעל להאבנים אם יש מחיצה בינך ובינן בעשבים וכדומה, ההתנפלות מותרת (א״ח קל״א).
2