מבואות לספרות התנאים, מבוא למשנה ולתוספתא, מבוא לתוספתאIntroductions to Tanaitic Literature, Introduction to Mishnah and Tosefta, Introduction to Tosefta

א׳מבוא לתוספתא

ב׳ספרות: דינר Die Theorien etc., 1874; שפנייר, Tosefta periode, 1922; גוטמן, דיא רעד' וכו' צווישען משנה אונד תוספתא, 1928; הופמן, מנצין 1884, 126; שווארץ, תוספתא עם פירושו והקדמותיו לב"ק ועוד.

ג׳"תוֹסֶפְתָא", ר' "תוֹסֶפָתָא"; בעברית: "תוֹסֶפֶת", ר' "תוֹסָפוֹת".

ד׳ר' יוחנן אומר (סנהד' פו א): "סתם תוספתא ר' נחמיה"; ובקידושין מט ב אמרו: אמר לה תנא אנא – עד דתני הילכתא (= משנה) ספרא וספרי ותוספתא (כסדרן בסנהדרין!): ובמגילה כח ב איתמר בחד מרבנן: דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא, וכן בשבועות מא ב: דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. וברייתא אחת מובאה מן ה"תוספתא" בשמה, יומא ע ע"א: לא משכחת לה מְתַקַנְתָא אלא או לר' אליעזר דתנא דבי שמואל (עי' ד"ס) או לר"ע דתוספתא וכו' ר"ע דתוספתא מאי היא דתניא רע"א פר וכו'. – מה שנמצא בתוס' שלנו פ"ד יט (דפו' וכי"ו) בשינויים.

ה׳ובירוש' (שבת פ"ח יא ע"א) נזכרה: אוריתא חדתא – תוספתא עתיקתא; ובהוריות (פ"ג מח ע"ג ב"פ): תוספת, בצד משנתו של ר' חייה¹כצ"ל, וכ"ה בכריתות ח"ד א סי' יב ובקה"ר פ"ו ב. ומשנתו של ר' הושעיה ומשנתו של בר קפרא; ובפאה פ"ב יז ע"א (=חגיגה פ"א עו ע"ד): "בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות (ולא מן ההגדות) ולא מן התוספות אלא מן התלמוד".

ו׳השם "תוספות" רגיל גם בפי הגאונים²בפי הגאונים גם: תוספה. והראשונים. מוצא השם³עי' בריל, צונץ, יובלשריפט, 91 והלאה. וענינו ישן. כבר במשנה נאמר על תנאים כר"ע: הוסיף ר"ע⁴כלאים פ"א מ"ג, פסחים פ"א מ"ו, ועוד., וגם הוספות שהוסיפו על ה"משנה" תנאים אחרונים להם הובאו בתוס' בלשון זה: הוסיפו עליהן⁵תוס' גטין פ"ב יב, סנהד' פ"ה ה (בבלי כה ב: תנא), פי"ב ט, חגיגה פ"א ט: מוּסף עליהן.. ונמצא גם בירוש' במה פעמים (בלי ציון לברייתא) ובבבלי בלשון "תנא": ירוש' ר"ה פ"א נו ע"ד: הוסיפו עליהן שכר בתים וכו', אבל בתוס' פ"א א (=בבלי ז א: ת"ר): ויש אומרים; ירוש' ע"ז פ"ג מב ע"ג: הוסיפו עליהן הסייף וכו', וכן בבבלי מא א: תנא הוסיפו עליהן סייף וכו', אבל בתוס' פ"ה א כלולה ההוספה של המוסיפים בלשון המשנה; ירוש' כתובות לא ע"ג: הוסיפו עליהן באשה וכו', וכן בבבלי עה א: תנא הוסיפו עליהן, אבל בתוס' פ"ז ט: יותר עליהם נשים וכו'. הירוש' מביא אפוא ב"הוסיפו עליהן" דברים שאינם בלשון זה בתוס', אבל ישנם כך ב"תנא" הבבלי.

ז׳ואשר ל"סתם תוספתא" – אמנם סתם תוס' שלנו אינה לר' נחמיה⁶עי' בריל שם., אבל כיון שישנם בתוס' שלנו כמה דברים. שאינם מקבילים למשנה שלנו אלא למשנה קדומה, וגם הסדר בתוס' שלנו אינו מקביל תמיד להלכות המשנה – סימן הוא, שתוס' שלנו השתמשה בתוס' הישנה של ר' נחמיה (למשנת ר"ע)⁷ועי' גם תוס' ב"מ פ"ו טז (לב"מ פ"ה מי"א: וחכ"א אף הסופר): ר' נחמיה וראב"י פוטרין בלבלר ופטרו את המלוה וכו', תוס' מנחות פ"ז טז (לפ"ט [פ"י] מ"ג: ראב"י אומר): ר' נחמיה ור' אליעזר [בן יעקב, ספרא מצורע פרשה ד ה ובבלי פט א] בשם וכו' כך מנחה וכו': תוס' כלים ב"ק פ"א ב (לפ"ב מ"ב): ר"ג וראב"י אמרו וכו' ועוד., והוסיפה בה דברים כדי להתאימה למשנתנו, משנת רבי; אבל השאירה עוד בכמה מקומות את ההלכות כמו שהיו מתאימות למשנה הראשונה, וכך נשארו אצלנו שרידים של הסדר הישן בצד הסדר החדש.

ח׳חוץ מן ההתאָמות למשנת רבי הנזכרות נשתקעו בתוס' שלנו כמה הלכות מחודשות של התנאים האחרונים. ואפשר שיש בתוס' שלנו גם דברים ממשנת בר־קפרא ותלמידיו וממשנת‏ ר' חייא ור' הושעיה וממתניתא דרב. הנה

ט׳1) תוס' פסחים פ"ט ב (בבלי צח ב: ת"ר) שנויה בירוש' ספ"ט לז ע"א בשם ב"ק: תני בר קפרא יפה וכו', ובדרך ארץ זוטא פ"ז: תני ר' חייא יפה וכו'.

י׳2) תוס' ע"ז פ"ה ג: ישראל שמצא ע"ז וכו' שהנכרי מבטל ע"ז בין שלו וכו' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון; ובבבלי מג א: אמר רבב"ח אמר ר' יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחרי ר' אלעזר הקפר בריבי בדרך ומצא שם טבעת וכו' ש"מ וכו' וש"מ נכרי מבטל בע"כ, וכזה בירוש' שם פ"ד מד ע"א: בר קפרא אשכח חד עיזקא וכו' הדא אמרה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו על כרחו וכו'.

י״א3) וכן במו"ק ג ע"ב: ואמר ר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"ג ובית דינו וכו' = תוס' שביעית פ"א א (בירוש' פ"א לג ע"א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן).

י״בעל ריב"ל בתור "תנא", עי' גם ב"ק פב א: אלא מאן תנא (= ת"ר:) עשרה תנאין שהתנה יהושע ריב"ל הוא, ובפסחים קד א (כי"י): תנא משמיה דריב"ל כל החותם וכו'.

י״גואשר למשנתו של ר' חייא, הנה⁸עי' רז"פ, דרכי המשנה, עמ' 312.:

י״ד1) תוס' ב"ק פ"ט א: שלשה עשר הן אבות נזיקין וכו', בירוש' ב"ק ב ע"א: ותני ר' חייה, אבל בבבלי ד ב: תני רבי אושעיא.

ט״ו2) ירוש' ב"ק פ"א ב ע"ג: תני רבי חייה זה השור והבור = תוס' פ"א א.

ט״ז3) בבלי פסחים ח ב: ר' חייא תני כוותיה דרב = תוס' פ"א ב.

י״ז4) תענית כא א⁹=כתובות סט ב.:… במתניתא דבי ר' חייא ור' אושעיא… האומר תנו שקל לבני וכו', ירוש' כתובות פ"ו לא רע"א: מתנייה (קרי: מתניתה) דר' חייה רבא = תוס' כתובות פ"ו י¹⁰אבל בירוש' קידוש' פ"א נה ע"ד: תני האיסר וכו' (תוס' ב"ב פ"ה יא–יב) תני ר' חייה סילעא ארבעה דינרין (ליתא בתוס') שש מעה כסף וכו' (תוס' שס) ותני (תוס' שם) רשב"ג אומר וכו'. חילפיי וכו' דלא אפיקיה מתניתא דר' חייה רבא ממתניתין וכו' והא תני ר"ח סילעא וכו' והתני ר"ח שש מעה כסף וכו' והתני ר"ח שני פונדיונין וכו' והתני ר"ח שני איסרין וכו' והתני ר"ח שני מסומיסין וכו'. ה"תני" הא' נמצא בחלקו הראשון בתוס', אבל "דינר כסף אחד" וכו' ליתא שם וליתא גם בברייתא שבבבלי קידושין יב א, אבל ישנו בברייתא שבב"מ מד ב "והאי תנא סבר (כר' חייא!) דהבא טיבעא הוי", והתוס' דסברא בב"מ (פ"ג יב) "דהבא פירא הוי" השמיטה בבא זו. אבל אין בה, כמו שהעירותי, גם בבא ד"סילעא" דר"ח, התוס' השתמשה אפוא ב"תני ר"ח", אבל שינתה בה דברים., ובבבא מציעא לד סע"א: שיילינהו לתנאי |ב]דבי ר' חייא ו[ב]דבי¹¹כ"י ה' ופ' וה"ג. ר' אושעיא ואמרו גבי הדדי תניין (כלומר: שאלו את תנאי הברייתות איך הם שונים בברייתא דר"ח ור"א)¹²עי' נדה מג ב למדרש הלכה: שיילינהו לתנאי איכא דתני כר"פ ואיכא דתני וכו'. = תוס' פ"ג ב (דפו' וכ"י ו'), ועי' ב"מ פה ב: מתניתא דמר (דר' חייא) מתנינא¹³ירוש' שביעית רפ"י לט ע"ב: תני ר"ח עד שתפגום = תוס' פ"ח ד (בלשון אחר), תרומות פ"ה מג רע"ד: דתני ר' הושעיא = תוס' פ"ו ד (בלשון אחר), ב"ק כפ"א ב ע"ג: דתני ר' הושעיא, הוא פרפרזה של התוס' ספ"א, ושונה ממנה!.

י״חאבל התוס' אינה אחת [=זהה] עם "תני ר"ח", שהרי:

י״ט1) בירוש' הוריות הנזכר נזכרות "תוספתא" ומשנת ר"ח זו אצל זו (כמו שהעיר כבר בעל הכריתות).

כ׳2) "תני ר"ח" שבבבלי אינו שוה לתוס': נזיר ס ע"ב–סא רע"א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר' חייא: ב"ב סז א: ת"ר וכו' (=תוס') והא תני ר"ח וכו'; שם סז ב־סח א: ת"ר וכו' (=תוס') והא תני ר"ח; נדה כה א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר"ח מרוחקין וכו' שני חוטמין שתי טיפים של זבוב תני ר"ח ומקורבין וכו'; והשוה גם כתובות נב א: ת"ר וכו' לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא א"ל רב הכי אמר חביבי (ר' חייא) לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (= תוס' פ"ד). ר' חייא ידע אפוא ברייתא זו, שהיא מתאימה לתוס' שלנו בעיקרה, והוסיף עליה דברים, והבבלי מביאן זו אצל זו. ובירוש' שבועות פ"ו לז ע"ב: זה אומר אזור גדול וזה אומר קטון. תני ר' חייא ולא ידעין מה תני אין תימר חייב מתני' פליגא וכו' אין תימר פטור מתני' פליגא וכו', ועי' תוס' פ"ה יד–טו.

כ״אושתי פעמים נזכר בתוס' שלנו ר' חייא ("אחייה"): בביצה פ"א ז (חולין פ"ו ג), ושם נזכר גם "ר' אבא" (=רב), ובנגעים פ"ח ו (אבל זה לקוח מת"כ, עי' מו"ק ז ב ות"כ מצורע נגעים סוף פרשה ב).

כ״בואין כל יסוד ליחוסם של הראשונים, שייחסו תוס' שלנו לר' חייא (הראשון שהביא ראיה לדבריו הוא במכתב שבקטע שאצל שכטר, סעדיאנא 141, שנסתייע מההיא דב"ק). וגם דרך אחרת לר"ח ולתוס' שלנו, כי משנת ר"ח אינה אספת חומר אלא משנה מקבילה למשנתנו, שקובעת הלכה; ר"ח שונה בלשון "חכמים" דברי יחיד שבמשנה, ובלשון יחיד – דברי "חכמים" שבמשנה; משנת ר"ח קובעת הלכה נגד משנתנו, מציעה את המשנה בהרחבת דברים ובפירושה, מוסיפה הלכות שנתחדשו אחרי משנת רבי ע"י מעשה (אוקים תנא עליה ותנא, חזר וקבעה במתניתיה). מה שאין כן התוספתא. היא בעיקרה השלמת המשנה ע"י אספת החומר הישן, ע"י העתקת המחלוקת, ע"י הבאת משנת תנא אחר, ע"י "פירוש", שאינו פרפרזה אלא ביאור לנוסח קבוע; זו של ר"ח היא "משנה", וזו שלנו – תוספתא.

כ״גמצד אחר החליפו ר"ש בן חפני ואלה שנמשכו אחריו¹⁴כריתות, מאירי בהקדמת אבות. "תוספתא" שלנו ב"תוספתא" הקצרה שהובאה בבבלי בלשון "תנא"¹⁵[ל"תנא" ייחד מו"ר ציון א ב"ציונים" שבסוף ספרו "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב עמ' 1291–1297]., וייחדו את שם "תוספתא" רק ללשון זו, ויצאה להם טעות זו מדברי בעל סתו"א:

כ״ד"וכל היכא דאיכא תנא תוספתא היא שנוספה על המשנה ומה שחסר מן המשנה הוסיפו אותו חכמים בגמרא מן הברייתא, תוספתא זו שהיא תוספת על המשנה (לפיכך) אינה כתובה בלשון תנו רבנן אלא בלשון תנא אע"פ שכל תנו רבנן תוספתא היא (=ברייתא ותוס' שלנו) וכל ברייתא שאינה בלשון ת"ר אלא בלשון תניא ממנה אתה למד שהיא מתורת כהנים¹⁶סתו"א בשה"ג אות ס סי' סה–סו, הוצ' כהנא עמ' 29.. אבל אח"כ בסי' סז: וכל היכא דאיכא ואמר מר תשובה היא מאותה ברייתא שהיא תוספתא, ותוספתא תנו רבנן היא!

כ״הכי ר' שמואל הנגיד אומר במבואו: התוספתא היא שיור המשנה וסימנה תנא; ובמקורו, מבואו הערבי של ר' שמואל בן חפני גאון סורא, שקטע ממנו נדפס בס' היובל להרכבי:

כ״ושרה ד̇לך אלתוספתא פהי מ̇ת̇כ̇יר֯את אלפ̇רו̇ע (= מבחר ההלכות) אלתי בקית בעד אלמשנה פעניאנהא פי אלתלמוד כלה [תאנא].

כ״זאבל "תנא" זה הוא רק חלק של ה"תוספתא", חלק שהוצָא מתוך התוס' ונתקצר בלשון קצרה, ונמצא גם בבבלי ("תנא") וגם בירוש' ("תני") לא רק לפרש את המשנה, אלא גם לחלוק עליה (בבבלי: ותנא דידן, והאנן תנן, בירוש': מה ופליג, תנינן… ואת אמר). ואינה אסֵפַת־הערות למשנה, אלא הדברים קבלו צורת "הערות" ע"י קיצורן, ע"י שהוציאו מהברייתא רק את תורפָּהּ, רק את הדברים המפרשים או המתנגדים, כך בנזיר נב ב (בחגיגה כב ב הברייתא שלמה), סוטה מד א: תנא מפני וכו' (בירוש' כג ע"א שלם: תני ר' אליעזר אומר וכו' שהן וכו'), ב"ב קמד ב (בירוש' יז ע"א שלם: תני האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך בזמן וכו').

כ״חכמה וכמה "תנא" נמצאים בתוספתא, כמו פסחים נג ב, סה א; כתובות כז ב, עז א; ב"ב כ ע"ב; נדה כ ע"א; סוכה לט א; יומא מד א (תנא בכל וכו'); כתובות קט א; קידושין כד א, ס ע"ב; נדרים יג א; נזיר ס ע"א; ב"ב כ ע"א (ב"פ), כו א, צח ב (ב"פ); סנהד' כא ב, מה א; שבועות טו א.

כ״טוכאן אנו רואים ברור, כיצד נקרע "תנא" זה הבבלי מתוך המשך דברי התוס':

ל׳ב"ב צז ב: תאנא פיטסות וכו' (תוס' פ"ו ג), ב"מ סח א (תוס' פ"ד יא), שם צד א (תוס' פ"ח יט), שם ס ע"א (תוס' פ"ג כז: מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטילו!), בכורות כט ב (תוס' פ"ג ט).

ל״איש ב"תנא" זה גם דברי אגדה וסיפורי־מעשיות מחכמים שונים, האחרון שבהם הוא מעשה מתלמידי בר־קפרא לפני בר קפרא (ברכות לט א, ודבר זה מובא בירוש' שם י ע"ב–ע"ג בשם: רב יהודה בשם אבא בר בר חנה), ומסים: תנא אמרו לא יצאה שנתן וכו'.

ל״בגם "רבותינו" (=ר' יהודה נשיאה) נזכרים בה (גטין עו ב). הנה "תנא אם רוב וכו' " שבמגילה כד ב מובא בתנחומא נשא ח: ר' הושעיא הגדול¹⁷בובר יד בטעות: ר' יהושע הגדול. שונה אם רוב וכו'; ו"תנא (רכות וכו') וגבוהות אחת עשרה אמה" שבסוכה מה א מובא בירוש' נד ע"ב בשם "בר קפרא": בר קפרא אמר וגובהן אחת עשרה אמה¹⁸אבל נב ב: תנא גובהה של מנורה חמשים אמה, בירוש' נה ע"ב: בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה. והא וכו'. ואולי שינה זה התנא מפני הקושי הנזכר..

ל״גחוץ מבר־קפרא נזכר בברייתא זו גם רבי: סוכה לט א וסנהד' ה ע"ב (עי' ד"ס). ועי' גם עירובין ח א: דאמר רבין בר רב אדא אמר רב יצחק מעשה וכו' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור וכו'. אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרין וכו'. וגם ר' יהושע בן לוי, פסחים קד א¹⁹כ"י מ' ומ' ב' ורשב"ם כ"י.: תנא משמיה דר' יהושע בן לוי וכו'²⁰תענית יד ב: תנא, מובא בירוש' סד ע"ב בשם ריב"ל..

ל״דמצד אחר מוסבים כבר דברי רב על ברייתא כזו, שבת קכ ע"ב: תנא נר וכו' לייט עלה רב וכו' אילימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני לה כר"ש וכו'; חולין מד א: תנא וכו' ברובה, וכמה רובה רב אמר רוב עוביה וכו'.

ל״הבכל אופן לא יצא אפוא ה"תנא" מבית מדרשו של רב ("דבי רב")²¹כדעת הופמן, צור איינלייטונג, 18..

ל״ואמנם גם ברייתא זו, כברייתות בכלל (עי' בסמוך), בבלית היא, ולפחות ישנם כמה²²עי' ב"ב כו א: תנא ארבע אמות שאמרו וכו' (עי' תוס' פ"א יד), אבל בבבל שתי אמות, עי' שם. "תנא", שנלקחו מברייתות בבליות. חולין סג ב²³כ"י מ', ר' א' וילקוט.: תנא עומדת כאן [בבבל]²⁴מורכב מן הנוסח הישן וגי' רש"י. ורואה נבלה בא"י, ילקוט כ"י ואה"ת: עומדת כאן ורואה וכו'; רש"י הגיה ("ה"ג") כנו' שלנו, ו"ל"ג כאן²⁵כמו שהעיר הגליון בתוס' הרא"ש כ"י, עי' ד"ס., שאם אומ' כאן משמע שהתנא הוא בבלי ולעולם לא תנא ולא ברייתא היה בבבל ועל זה לא גרסינן כאן". אבל הלא גם בגיטין יד ב (וכתובות

ל״זצד ב) שנו בברייתא: וכאן אמרו (עי' בסמוך), ובמציאותן של ברייתות בבליות²⁶ב"ר פל"ג ג: הילכתא דבבלאי, מדרש תהלים קד כב: "משניות – דרבנין בבלאי". א"א לָפון כלל, ואין כל־ספק ע"כ, שהנוסח הישן: עומדת כאן ורואה נבלה בא"י, הוא הנוסח העיקרי.

ל״חהברייתות שבתוס' שוות יותר בלשונן וסגנונן וגם בתוכנן לאלה שבירושלמי, ולא לאלה שבבבלי. הברייתות שבבבלי ב"ת"ר" ו"תניא" – הן בבליות או חצי־בבליות.

ל״טהנה ל"ת"ר" בביצה טז ב שלח ר' אלעזר מא"י: לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וכו' אלא רבי אוסר וכו' (= תוס' פ"ב א!]. ל"תניא" בסנהד' נג א, שהובא בירוש' כד ע"א בלשון "תמן תני(נן)" מוקבל בבבלי שם נג ב: כי אתא ר' יצחק תנא כדתנן (= תוס' פ"י א), וכן ל"תניא" שבמנחות מח א – כי אתא ר' יצחק תנא (מח ב).

מ׳"תניא" שבגטין עד ב (=תוס' פ"ז ג) מובא בירוש' גטין פ"ז מח ע"ד בלשון "תמן מחלפין" (כאן התוס' מתאימה לנוסח הבבלי!). ב"ב כו א: אמר שמואל לא שנו אלא בא"י, אבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא וכו' שתי אמות וכו' אלא לאו כשמואל וכו'.

מ״אכתובות נב א (שהבאתי לעיל): ת"ר וכו' לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (=תוס').

מ״בב"תניא" שבגטין יד ב (בתובות צד ב) מפורש: וכאן ("בבבל") אמרו²⁷שהעיר עליו כבר רצ"ה חיות באגרת בקרת (ה' א'), ועי' מה שאמרתי לעיל ע"ד "תנא" הבבלי.. וגם הירוש' מזכיר כמה פעמים: "תניי תמן" (בבבל)²⁸שהעיר עליהם כבר רצ"ה חיות (ורפ"פ דחה פירושו ונדחק)..

מ״גוהשתמשו גם הבבלי גם הירוש'²⁹ואפי' חומר־הברייתות של הירושלמי הוא גדול הרבה יותר מזה שנמצא בתוספתא. בקובצי ברייתות רבים: בר קפרא, ר"ח ור"ה, לוי, קרנא, דבית רבי, דבית רב, דבית שמואל ועוד.

מ״דואפילו בשעה שהבבלי מעתיק את התוספתא אין זה לשונה וסגנונה ממש, מפני שבבבל היו ה"תנאים" השונים את התוספתא כֵמשנה, עד סוף ימי הגאונים, בעל־פה – משנים לפעמים את הסגנון הארצי־ישראלי, ויֵש שהיו מוסיפים גם פירוש וגם הוספת־דברים של אמוראים. זהו סוד השינויים שבין הבבלי לתוס'.

מ״ההיחס הוא אפוא:

מ״ותוס' קדומה – שני ילדיה: הברייתא שבבבלי והתוס' שלנו – הברייתא שבירוש', שהיא ממוצא התוס' שלנו³⁰עי' גם שוורץ, תוס' שבת 24, המעיר: das den Schlussredakteur des Babli eine den Charakter unserer Tos. tragende Barajta־Sammlung vorgelegen haben müsse..

מ״זואילן היחס הוא: o תוספתא קדומה

מ״חתוס' שלנו o

מ״טo בר' שבבבלי

נ׳בר' שבירוש' o

נ״אמה טיבה של התוס'?

נ״בא) "התוספתא – אומר רז"פ³¹דרכי המשנה פרק ה, וורשה תרפ"ג 322–323. עי' גם שפניר, 32 וכו'. – באה להשלים המשנה אם "נפקד חלק מחלקיה…

נ״גב) "התוספתא נקשרת לפעמים בחיבור פנימי עם המשנה כעין פירוש לחלק הקודם… במקומות אלה ובמ"א התוספתא אינה חוזרת להביא עיקר המאמר אבל היא המשכה למאמר המשנה ומקושרת בו כסיפא לרישא… ולפעמים מביאה התוספתא מאמר המשנה עם תוספת איזה תיבות לביאור…

נ״דג) "התוספתא מביאה המחלוקות אשר לא נזכרו במשנה, או שהמשנה סתמה כאחד החולקים או שלא נתנה מקום להמחלוקת… וגם במחלוקת הבאה במשנה התוספתא מארכת בשקלא וטריא בין החולקים והמשנה מקצרת לרוב…".

נ״הויש שהתוספתא מביאה משנת תנא אחר במקום המשנה הסתמית שבמשנתנו, משנת ר' יוסי ומשנת ר' יהודה נגד משנת ר"מ שבמשנתנו, ולהפך – משנת ר"מ נגד משנת ר' יוסי, שנמשך אחריה רבי במשנתנו.

נ״ווכך נשארו בתוס' ביחוד שרידים הרבה – ממשנת ר' יהודה ור' יוסי. כמו ההקבלות לכלים פכ"ד שבתוס' כלים ב"ב פ"ב ט–יא, שהן ממשנת ר' יוסי (וכן נמצאים בתוס' כלים הרבה שרידים ממשנת ר' יוסי שלא נכנסו לתוך משנתנו, שֶסְתָמָה ר' יוסי). וכן נמצאים שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת³²[דברי מו"ר זצ"ל על משנת ר' יוסי בתוספתא נמצאים ברובם בלשונם ב"מבוא למשנה" (לעיל עמ' 145־6), ואעפ"כ לא קיצרתי בהם כאן, שלא לפגום בשלמות הרצאת הדברים כאן.], כמו בתוס' פ"ה א ב: הַנָקטְמִין טמאין וכו', שהיא מתאימה לכלים פט"ז מ"ו, משנת ר' יוסי, ומתנגדת למשנת שבת פ"ו מ"ח³³וגם דברי ר' אליעזר בקב הקיטע שבתוס' שם – ממשנת ר' יוסי הם, שר' יוסי אוסר (פ"ו מ"ח)..

נ״זוכל "פירקא דאמוראי", תוס' פ"ו–פ"ז, הוא ממשנת ר' יוסי, ששנינו במשנתנו פ"ו מ*י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר (כנו' הירוש' ועוד) אף בחול אסור משום דרכי האמורי, וגם התוס' מתירה "משום רפואה", דתניא בתוס' פ"ז כא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי (משום רפואה!), וכן שם כג: לוחשין על העין וכו'. ומפני שר' יוסי הוא ששנה דרכי האמורי האלה וממשנתו לוקחו – לכן תניא בסוף פ'"ז: וכן היה ר' יוסי אומר אין לך מן הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי וכו'³⁴אם שנה גם ר"מ במשנתו "דרכי האמורי" אין אנו יודעים, אלא שבספרא אחרי מות פי"ג ט (פרשת עריות) נאמר: ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים..

נ״חוכן פי"ג יז: כיפת ("כופת") בין חקוק וכו' ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה, וזו משנת ר' יוסי (כלים פכ"ב מ"ט ותוס' שם ב"ב פ"ב א–ג).

נ״טואני מזכיר עוד מקום אחד:

ס׳שנינו בשבת פי"ז מ"ד: ר' יוסי אומר כל הכלים נטלין וכו', כ"ה בבבלי ובמשניות, ברי"ף וברא"ש. אבל בירוש' ובהו' לו ליתא "ר' יוסי אומר", אמנם בעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים נטלין, ובשבת קנז א: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים (ר' יוסי ור' שמעון!)³⁵ועי' תוס' פי"ד א: ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה..

ס״אר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, וכדברי רב נחמן בשבת שם (קנז א): מאן דלית ליה מוקצה סבר ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש, ולא כמו שמשנתנו שנויה אצלנו פכ"א מ"ג (בש"א מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין ובה"א נוטל את הטבלה כולה ומנערה).

ס״בוגם סתם כלים פי"ח מ"ב: ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, מיתוקמא בבבלי שבת (מד ב) כר' שמעון דלית ליה מוקצה.

ס״גואמנם כן – בתוס' שבת פט"ז ו מַפיך מתני' ותני: בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובית שמאי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי עינוותנותו של (ר') זכריה בן אבקולס היא שרפה את ההיכל.

ס״דואין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו כאן, והוא שתלה בזה הערה היסטורית: עינוותנותו וכו', וע"כ הסמיכו לה כאן בתוס': אמר ר' יוסי (כענין שאמרו בבבלי חולין צד א על הברייתא אמר ראב"י "על דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל": מאי קמ"ל דכולה ראב"י היא).

ס״הואף ממשנת ר' יהודה ישנן כמה וכמה קבוצות של הלכות בתוס'³⁶ועי' לעיל עמ' 122.. למשל

ס״וא) בתוס' ברכות פ"ד: פ"ד ה"א – לא יטעום וכו'. ירוש' פ"ו י רע"א: תני ר' חייה, ת"כ קדושים פרשה ג ט, וסתם ספרא ר' יהודה. ושם ה"ד, כולה ר' יהודה: על הזרעים הוא אומר בורא מיני זרעים על הדשאים הוא אומר בורא מיני דשאים – כר' יהודה בפ"ו מ"א³⁷סיפא: ועל הירקות הוא אומר בפה"א ר' יהודה אומר ברוך מצמיח האדמה בדברו, שלא כר' יהודה דמשנתנו, ותרי תנאי אליבא דר' יהודה.. ושם ה"ו–ה"ז, כולה ר' יהודה: הכוסס חיטין מברך עליהן בורא מיני זרעים (כר' יהודה דלעיל) וכו' הכוסס האורז וכו' אפאן ובשלן וכו' ואין

ס״זמברך עליהן אחריו כלום (כר' יהודה בשם חכמים, שלהלן הט"ו, עי' שם).

ס״חב) וכן הט"ו עד סוף הפרק היא כולה קבוצה של הלכות ממשנת ר' יהודה; הט"ו: זה הכלל כל שהוא מין שבעה ומין דגן רג"א מברך אחריו שלש ברכות וחכ"א ברכה אחת מעין שלש. מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין ביריחו הביאו לפניהם כותבות וכו'. ר' יהודה אומר משום ר"ג כל שהוא מין שבעה ואינו מין דגן ודגן שלא עשאו פת רג"א מברך אחריו שלש ברכות וכו'. מעשה בר' טרפון שהיה יושב בצלו של שובך וכו' – כל הט"ז־הי"ח ממשנת ר' יהודה (תלמיד ר' טרפון) היא, כהלכה שהובאה לפניה בהט"ו בפירוש בשמו, שכן שנינו במדר"י בשלח, מסכת ויהי, פ"ה: ור' יהודה אומר בלשון אחר וכו' כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר וכו' כבר היה ר' טרפון וזקנים וכו', כסתם של התוס'. וגם הי"ט שאחריה: עקרו להביא את החתן וכו' – ר' יהודה היא, שכן אמרו בבבלי פסחים קב א: מאן תנא עקירות ר' יהודה דתניא חברים שהיו מסובין וכו' א"ר יהודה בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים וכו', וההלכות שאחרי הי"ט שייכות לה. וא"כ כל הענין מהט"ו עד סוף הפרק ממשנת ר' יהודה (ועל ה"כ חולקת הי"א דפ"ה!).

ס״טג) וכן בפ"ו (פ"ה) ה"ו: הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים וכו'. והבבלי (נב א) מפרשה לפי הנוסח שלנו ושלו בתוס' ברישא שהיא ב"ש, ואליבא דר' יהודה; אבל בירוש' (יב ע"ב) הנוסח ברישא: שבש"א בשמים ומאור ובה"א מאור ובשמים (ועי' רש"ס שם), וא"כ ברייתא דהנכנס – ב"ה ואליבא דר' יהודה היא. בכל־אופן "הנכנס" הוא משנת ר' יהודה. וכבר הוכחנו שמשנת "אלו דברים", משנת ר"מ, וא"כ פ"ו שבתוס' כולו ר' יהודה.

ע׳ד) ובפ"ז (פ"ו) הט"ו: עשרה שהיו עושין עשר מצות וכו' יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת – ר' יהודה היא, בסוכה מו א: היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אקב"ו על המצות³⁸וכן תני ר' חייה בירוש' דמאי פ"ה כד ע"ג סתם: כוללן ברכה אחת, כת"ק.. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת. ולפי זה נראה שכל הענין, מן "העושה כל המצות" וכו' (ה"ט) עד כאן – ממשנת ר' יהודה, ואמנם הלכה טו: היה עושה מצות כל היום וכו' – נשנית כבר בעיקרה לעיל ספ"ו (ספ"ה): היה עומד בחנות וכו', וכן ההלכה: עשרה שהיו עושין וכו' – שנויה כבר בעיקרה בהלכה שלעיל פ"ה הכ"ג: עשרה שהיו אוכלין וכו' אחד מברך לכולן, אלא שכל פיסקא שלנו ממקור אחר היא.

ע״אוההלכות שבפ"ה כב–כג: היה מקריב זבחים וכו' לקוחות ממקור אחר, המקביל למשנתו של ר' יהודה כאן.

ע״בושרידים כאלה רבים בתוספתא.

ע״גאת התוספתא המפרשת והמוסיפה היו שונים בצד כל משנה ומשנה ומשלבים אותה בה, בלי כל סימן מיוחד, וכך היא משולבת ונספחת למשנה בלי כל ציון גם בבבלי וגם בירוש'.

ע״דבבבלי:

ע״ה1. ברכות כט א: והא תנן אל תאמן וכו' (אבות פ"ב מ"ד) שהרי יוחנן וכו' (ברייתא!).

ע״ו2. שבת קנג א: תנן התם וכו' (אבות פ"ב מ"י) שאלו תלמידיו וכו' (ברייתא, אדר"נ פט"ו ד').

ע״ז3. פסחים יט א: תנן התם וכו' (עדיות פ"ב מ"ג) א"ר עקיבא זכינו וכו' (ברייתא)³⁹ועי' הלוי ח"ה 879..

ע״ח4. נדה נ ע"ב: ת"ר (משנה!) א"ר יוחנן בן נורי וכו' (ברייתא).

ע״ט5. שם ע ע"א: דתנן מצורע וכו' (נגעים פי"ד מי"א) ראב"י אומר הכל וכו' (ברייתא!), ובערכין יז ב וכריתות ט ב: ותניא, תניא ראב"י אומר וכו', וכתבו התוס' בנדה: ואע"ג דדברי ר' אליעזר אינן שנויין במשנה לא חש להאריך ולומר תניא וכו'.

פ׳6. סוטה מד א: ותנא תונא וכו' (משנה) בד"א וכו' (ברייתא!).

פ״א7. כריתות כה א: והתנן כשר וכו' (משנה!) פרה בשחיטה וכו' (ברייתא).

פ״ב8. זבחים סב סע"ב: תנן התם וכו' (מדות פ"ה מ"ב) נמצא פורח וכו' (ברייתא שהובאה בדף נד ע"א).

פ״ג9. בבבלי וירוש' (משנה מקואות פ"ח מ"ג!) ואם יצאתה וכו' (תוס' מקואות פ"ו ו!), וכן בירוש' שבת פ"ט יב ע"א: תמן תנינן הפולטת וכו' אם יצאת וכו' (ובסמוך שם בירוש': ותני כן על דר' עקיבה)., שבת פו א: ת"ר פולטת וכו'

פ״דוכן בירושלמי:

פ״ה1. פיאה פ"א טז ע"ב: תמן תנינן אילו וכו' (משנה) הוסיפו עליהן הפורק וכו' (ברייתא), ובירוש' סנהד' כז ע"ג רק: הוסיפו עליהן וכו'.

פ״ו2. פיאה פ"ז כ ע"ג: תמן תנינן מתירין בגמזיות של הקדש (פסחים פ"ד מ"ח), אמרו להן חכמים אי אתם מודים וכו' (תוס' פ"ב כב); ובירוש' פסח' פ"ד לא ע"ב: כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש, אמרו להן וכו' – הכל כמו בתוס'.

פ״ז3. יומא פ"ז מד ע"א–ע"ב (סוטה פ"ז כב ע"א): תמן תנינן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה (מגילה פ"ד מ"ד) מדלגין בנביא ואין וכו' (תוס' פ"ד יח).

פ״ח4. נדה פ"ג ג ע"ג: תמן תנינן וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת (פ"ז מ"א). יהודה בן נקוסא אומר וכו' (תוס' פ*ב יא!).

פ״ט5. שם ג ע"ד: בגיטין כהיא דתנינן תמן זה גיטיך וכו' (גטין פ"ז מ"ג). ורבותינו אמרו הרי זה גט (תוספתא פ"ז יא, ובבלי עו ב: תנא רבותינו וכו', עי' שם, ושם עב ב), ובגטין שם מח ע"ד מצורפת הברייתא לפיסקא סתם.

צ׳ויש ששילבו את התוס' במשנה שאינה שייכת לה:

צ״א1. סוטה פ"ב יח ע"א: תמן תנינן אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה (יומא פ"ג מ"י) שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצים מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. מה היה כתוב עליה וכו'! וכן בירוש' יומא פ"ג מא ע"א: אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה וכו' ומה היה כתוב עליה וכו'. המשיכו אפוא את התוס' יומא פ"ב ג, תוס' שמביאה את המשנה כולה ומוסיפה עליה: ("הילני אמו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה".) שבשעה (דפו' וכ"י ו') שהחמה וכו' – לפרשת סוטה, והיא שייכת לנברשת, וכן הובאה בבבלי יומא לז ב: הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו'. תנא בשעה שהחמה וכו'⁴⁰והשוה ירוש' ב"מ סוף פ"ז, שאגב שהובאה שם הברייתא דתוס' גטין פ"ו ט, הביאו גם: וכפר עותני כגליל וכו', שאינו שייך כלל לענין!.

צ״בדרך זה של שילוב ברייתא במשנה נהוג כבר במדרשי הלכה, ביחוד בספרא, שהוא משלב תוספתא במשנה ומביאן יחד בלשון "מכאן אמרו", כמו:

צ״ג1. ספרא שמיני פרשה ז ג: עד חצבים גדולים בלוג (כלים פ"ב מ"ב) נשתקע הדבר וכו' (תוס' כלים ב"ק פ"ב ב).

צ״ד2. שם י–יא: י' – כוורת פחותה וכו' (משנה בכלים פ"ח מ"א), וי"א – א"ר יוחנן בן נורי וכו' (תוס' בכלים ב"ק פ"ו ד).

צ״ה3. שם פ"י ב–ג: תנור שנטמא וכו' (משנה בכלים פ"ה מ"ז), חלקו לשנים והם שוים וכו' (תוסִ' ב"ק פ"ד ח).

צ״ו4. שם ט: האבן שהיה שופת וכו' – כלים פ"ו מ"ב, אבל סופו של ספרא: עליה ועל הזיז וכו' – תוס' שם ב"ק פ"ה ג בשם ר' יהודה, אלא שבספרא נשנה סתם, שסתם ספרא ר' יהודה.

צ״זוהרבה כאלה.

צ״חמשילוב זה וטעות זו של הירוש' בסוטה ויומא תשובה נצחת – אם יש צורך בזו – לצוקרמנדל (ובזה אנו מגיעים לשיטותיהם של החכמים על התוספתא) וגם לדינר⁴¹ראה"ו (דדו"ד ח"ב 219–221) נמשך במקצת אחרי דינר, אבל מחליט שנתחברה בסוף ימי האמוראים וראתה את שני התלמודים..

צ״טצוקרמנדל החליט, שהתוס' היא משנתו של הירושלמי (ו"תני" שנמצא בירוש' לתוס', ו"אנן תנינן" למשנה – מידי סופרים ומגיהים אחרונים באו!) והמשנה שלנו – משנה בבלית היא, שהוציאוה הבבליים (לפי תיקונו האחרון בסוף ימיו) מתוך התוס', והניחו את התוס' כמו שהיא אצלנו עתה. אבל מתחילה היתה התוס' כוללת גם משנה שלנו, וזו היתה משנת הירוש', ואת משנתנו אנו, "משנת הבבלי", מביא הירוש' בלשון "תמן תנינן", שפירושו לפי דעתו: שם בבבלי שנינו(!)⁴²פירוש שאי־אפשר כלל לקבלו, ומובן שא"א כלל לומר ג"כ, שכל "אנן תנינן – אית תניי תני" (תני ר"ח, וכדומה), שנמצא בירוש', וכל "תני" שנמצא בו – מידי מגיהים באו, שהרי אמוראים עוסקים בתירוץ הסתירה; וגם ב"תני" – יש "תני", כמו שהזכרתי כבר, המתנגד למשנה, והירוש' מקשה "מה ופליג" ומתרץ, או ששואל: תנינן כך וכך ואת אמר כך וכך, ומתרץ!. אבל אם כך הוא, היתה התוס' שונה "שבשעה שהחמה" וכו' – לפני "אף היא עשתה טבלא של זהב", ולא היה כל מקום לירוש' לטעות! על־כרחך עליך לומר. שהתוס' העתיקה תחילה את המשנה כולה בלשונה בתור ציטאט, והסמיכה לה את פירושה: שבשעה וכו', אע"פ שהוא שייך באמת לחלק הראשון, וזהו שגרם לטעותו של הירוש', שהמשיך את התוס' לחלק האחרון של הציטאט, לפרשת סוטה⁴³ועי' גם ירוש' נדה פ"ג ג ע"ד: תני וכו' והא תנינן וכו' מתניתא בצוללין ברייתא בעכורין, ושם נא ע"א: דתנינן תמן (בכורות פ"ג מ"ב) וכו' ותני עלה (תוס' פ"ב יג) וכו'..

ק׳מכאן גם תשובה – אם יש צורך בתשובה – לדינר הסובר⁴⁴מונ"ש 1870., שהתוס' שלנו נתחברה אחרי שני התלמודים ועל פי הברייתות שבהם ותיקוני האמוראים⁴⁵השערה, שהשיב עליה בצדק שוורץ במונ"ש 1874, שא"כ למה הניחו חלק גדול מאד של ברייתות ולא אספון לתוך התוס', ומאין לקחו את כל החומר "המוגה" של התוס' לסדר טהרות שאין לו תלמוד, ולסדר זרעים שאין לו אלא ירושלמי בלבד?!, שהרי הירוש' השתמש כאן בל"ס בתוס' שלנו. וכן השתמש בה בל"ס בכמה מקומות, ויש שכוון לה ברמיזה קלה.

100

ק״אואם לא ידעו לפעמים האמוראים מברייתא פלונית ואלמונית אין בזה ראיה של כלום לאיחורה של התוס'; "ברייתא לא שמיעא ליה", אמרו כבר בתלמוד. ואמרו על רב⁴⁶ב"ב קע ע"ב. "שמיע ליה ולא הדר ביה". ואפי' במשנה, שהיא בוודאי ובכל־אופן קדומה לאמוראים ולתלמודים, – אנו מוצאים כמה פעמים שנעלמה מעיני האמוראים משנה זו וזו!

101

ק״באלא שדבר אחד, שכבר העיר עליו רז"פ, ברור אמנם, והוא שכמה ברייתות אחרות נוספו ונשתקעו בתוס'. על בר־קפרא ור' חייא כבר העירונו, וחוץ מזה יש להזכיר הרבה דברים שנשתקעו בתוס' מברייתא של בית רבי ("תנא דבית רבי"), כמו תוס' שביעית פ"א ח (ירוש' שם), שבת פ"ג כא (ירוש' ו ע"ד), כתובות פ"ו ג ("דבי רבי", בנדרים לט ב, והתניא, כתובות סח א), שבועות פ"ב א (ירוש' שם) ועוד. וכן מברייתא דהלל (בנו של ר"ג ברבי) שהיא בוודאי ג"כ מדבי רבי, תוס' שביעית פ"ח י (גטין לז א). ומהם יצאו כנראה ביחוד כל הדברים שנאמרו בשם רבי ובניו.

102

ק״גויש בה גם דברים – מברייתא של (אבא כהן) "בר דליא", תוס' כלאים פ"א ח – "מן דבר דליא" (ירוש' פ"א ה"ו כז ע"א, ועי' שם ספ"ח לא סע"ג: תנא בר דליא ולא ידעין מה תנא, אבל בב"ק ספ"ד: דבית לוי). וכן מברייתא של "בית לוי", תוס' ב"ב פ"ג א: חנויות הפתוחות וכו', בירוש' יד ע"ג: א"ר יוחנן זנה אייתיתיה מדבית לוי היו שם חצירות (=חנויות) וכו'. ובוודאי גם מ"תנא דבי שמואל".

103

ק״דוכן השתמש בעל התוס' שלנו גם ב"דבי רב", שהרי בתוס' ביצה פ"א ז (חולין פ"ז ג) בוודאי שישנו לפנינו ציטאט ממשנת רב⁴⁷הופמן, מנצין חי"א, 1884, 126.: א"ר יוסי ומה מילה וכו' השיב ר"א בנו של ר"א הקפר מה למילה וכו' אמר רבי אבא זה אחד מן הדברים שהיה ר' חייא (אחייה) אומר אין לי תשובה והשיב ר"א⁴⁸בבלי חולין פד ב, ירוש' ביצה פ"א ס ע"ב, ובטעות שם: אבין..

104

ק״ה"(אמר ר' אבא) זה אחד" וכו', מתאים רק לשונה הברייתא כהערת־חתימה, שגם ר' חייא גם בר קפרא שנו דברי ר' יוסי במשנתם, והעיר עליהם ב"ק את תשובתו, ור"ח לא העיר כלום. ורב המסדר של "תנא דבי רב", הביא את דברי בר קפרא וחתם כך. והוא משנת רב. כי רב נזכר כעדותו של רב האיי (ערוך ע' רב) עוד ג' פעמים בברייתות בשם "ר' ("רב") אבא". בברכות מט א (צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף), ובכתובות פא א: ר' אבא אמר שאלתי את סומכוס, ובשבת קלה ב: ר' אבא⁴⁹כנו' כ"י מ'. אמר הטבילה ואח"כ ילדה.

105

ק״וובמדר"י בשלח ויסע פ"א 154 (מדרשב"י, אפשטיין־מלמד 102): אמר רבי אבא דבר זה שח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל, ו"מלשונו נראה שהוא מספר הדבר לא בארץ ישראל ושהיה מתלמידי רבינו הקדוש החשובים ששח לו דברים בינו לבין עצמו"⁵⁰משפחת סופרים בערכו..

106

ק״זואפשר שישנם עוד כמה דברים בתוס' מ"תנא דבי רב", ואולי שייכים להם הדברים שהובאו בתלמוד בשם רב (מימרא), שישנם בתוס', עי' להלן.

107

ק״חואין־ספק ג"כ, שכמה דברים הוגהו בתוס' ע"פ האמוראים והתלמוד (כמו שנמצא כזה גם במשנה!) ושכמה הוספות פירושים נכנסו בה ע"פ שני התלמודים (שוב כמו במשנה!).

108

ק״טפירושים ותיקונים ע"פ התלמוד:

109

ק״יתוס' פיאה פ"א ו: אר"ש מפני ד' דברים… ומפני מראית העין ומפני הרמאים; ירוש' פאה יח ע"ב: חמשה דברים… מפני הרמאים ומפני מראית העין ומשום שאמרה תורה לא תכלה; ות"כ קדושים פ"א י: ומפני מראית עין ומשום שאמרה תורה לא תכלה, בבלי שבת כג א–ב: ד' דברים… ומפני החשד ומשום בל תכלה… אמר רבא מפני הרמאין, ר"ש פאה פ"א מ"ג. וע"פ מסקנא דהתם כתבו כאן כן (ווייס).

110

קי״אחולין כד ב: אמר רב חסדא מ"ט דרבי דכתיב ויעמדו וכו' – תוס' חגיגה פ"א ג: שנאמר ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'; תיס' זבחים פי"א ו: (בלי "שנאמר") לנצח על מלאכת בית ה', תוס' ברכות רפ"א: שנאמר ראש האשמורה התיכונה אין תיכונה וכו' – ע"פ פירושי הבבלי (ג ב)⁵¹"תנא" אין בכ"י א"פ ושמ"ק וילקוט. והירוש' (ווייס).

111

קי״במכות רפ"א: רע"א אף אינו משלם ע"פ עצמו מפני שהוא קנס – ע"פ הבבלי ב ב (ווייס).

112

קי״גתוס' פיאה רפ"ב: שאין עני זוכה בלקט בשכחה ובפאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו, – זו כר' יוחנן בירוש' ב"מ פ"א ז ע"ד. וכיון שלא הביאוה במשא־ומתן שבבבלי י ע"א וירוש' שם, סימן שהיא נוספה ע"פ ר' יוחנן (עי' ווייס).

113

קי״דב"מ ספ"ו: מיט[מ]וט זה איני יודע מהו כעינין שנאמר וכו' – בירוש' ספ"ה י ע"ד: אמר ר' שמואל בר אימי המיטמוט הזה לא היינו יודעין מהו ובא שלמה ופירש הצל וכו'.

114

קי״הכלים ב"ב פ"ג ט: אפשר לומר בנגוב וכו' אפשר לומר וכו' אמור מעתה – דברי ר' זעירה בירוש' חגיגה פ"ג עח ע"ד.

115

קי״ותוס' טבול יום פ"א ח: אחורי כלים וכו' והלכה כדבריו – שמואל בנדה ז ע"ב (קמ"ל באחור, כלים דלא תנן). וכאלה עוד.

116

קי״זאבל אלה הן הוספות של תנאים שונים, שפירשו והגיהו לפעמים את הברייתא ששנו (הוא תנִי לה והוא אמר לה), וכיוצא בו ישנם הרבה פירושים והגהות במשנה ע"פ אמוראים ושני התלמודים. וכי בשביל זה נאמר שהמשנה מאוחרת לשני התלמודים?! ⁵²עי' לעיל הע' 127..

117

קי״חוישנן הלכות בתוס', שנמסרו בבבלי וירוש' כמימרות של אמוראים:

118

קי״טכאלה למשל שבת יב ב (קמט א) (רבא – רב, בד"ו) – תוס' שבת פ"א יב: מו"ק ח ב (רב יהודה) = תוס' מו"ק פ"א ט. ובירוש' שם דף פ ע"ד סתם (כברייתא); חולין יח א (רבה בר רב הונא) = תוס' פ"א ו (ווייס); עירובין קה רע"א (ר' יוחנן) = תוס' כלים ב"ק פ"א יא⁵³ועי' מה שכתבתי בספרי, מבוא לנוסח המשנה, ח"א 200, אצל ר' יוחנן.; פסה' ו ע"א המפרש (רב) = תוס' פ"א ד; פסח' קיט ב אין מפטירין וכו' (ר' יוחנן) = תוס' פ"י יא; כתובות סו ב (כ"י מ'): אמר שמואל מעשה בבתו של נקדימון וכו' – תוס' כתובות פ"ה ט; חולין לב א: כפי שחיטת בהמה אחרת (רב) = תוס' רפ"ב: ובפסחים כז א: אמר שמואל תנור וכו' רבי אומר הפת מותרת וחכ"א הפת אסורה והתניא איפכא (כו ב) שמואל איפכא תני ואבע"א וכו' וסבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא, ונמסרה בתור מימרא. ירוש' תרומות פ"ד מב רע"ג: א"ר לוי כתיב וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז וכו' – ובתוס' שם פ"ה ח: א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנא' וממחצית וכו'. וכיו"ב בשבת קח ב: אמר שמואל טובה וכו' תנ"ה אמר ר' מונא משום ‏ר' יהודה טובה וכו'. וכיו"ב אנו מוצאים סוכה נב א (סנהד' צט ב): אמר ר' אסי יצה"ר בתחילה דומה לחוט של כוכיא וכו', והם דברי ר' עקיבא במ"ת 131. וכיו"ב סנהד' יב ב–יג א: א"ר יהודה אמר שמואל וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד ועשרים יום, בניגוד לברייתא יג א וירוש' (=תוס' פ"ב ז צוק'), אבל תוס' שם (דפוסים וכ"י ו'): ר' יוסי אומר שתי ידות בחודש ר' יהודה אומר וכו' – מעין דברי שמואל. ועי' כתובות מד א: אמר שמואל משום ראב"ש וכו' וחכ"א וכו'. ושם פז א: אמר שמואל משום אבא שאול וכו' ואיכא דאמרי לה מתניתא אבא וכו'. וכיו"ב דברי ר' יוחנן בביצה ה סע"א: מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות – נכללים בדברי רשב"ג בתוס' מע"ש פ"ה יא: ומעטר בו את השוק, ור"ש חולק שם: אין זה עיטור השוק וכו'.

119

ק״כאבל מימרות של אמוראים שישנן בתוספתא אינן מוכיחות כלום שנוספו אח"כ, שהרי בכמה מימרות של אמוראים מפורש "ואמרי לה במתניתא תנא"⁵⁴למשל ברכות נא ב, נט ב, כתובות ח ב, חולין עד א–רע"ב, והברייתא היא בת"כ שמיני פרשה י., או "אמר ר' פלוני… תניא נמי הכי…" (בבבלי) או "אמר ר' פלוני… ותני כן…" (רגיל בירושלמי).

120

קכ״אכי האמוראים הראשונים מסרו כמה דברים, שקיבלו מרבותיהם התנאים בתור שמועה (אמר), וחוץ מזו יש מהם שמסרו אפילו ברייתות סתם בתור מימרא, כר' אלעזר שמסר כמה ברייתות של ספרא סתם, עד שחשב ר' יוחנן שהן דרשות שלו⁵⁵יבמות עב ב ועוד כאלה בשמו כמה פעמים, ודברתי ע"ז במק"א, [להלן חלק ג', "מבוא למדרשי הלכה"]., וא"ל ר"ל: דידיה הוא מתניתא הוא!

121

קכ״בובוודאי שר' אלעזר לא היה יחיד במנהגו זה.

122

קכ״גוהרי אפילו אצל תלמידי רבי מסדרי ברייתות, ר' חייא ובר קפרא, אנו מוצאים דבר דומה לו (ירוש' שבת פ"ב ה סע"א): זר ששימש בשבת וכו' ר"ח רובה אמר שתים ב"ק אמר אחת וכו'⁵⁶בבלי יבמות לב ב: כך שמעתי מרבי. אמרון נצא לחוץ ונלמד נפקון ושמעון ר' יוסי אומר שתים ר' שמעון אומר אחת⁵⁷תוס' יבמות ספ"ה, בבלי שם לג ב.; כי ההלכה נמסרה להם סתם ולא ידעו תחילה שהם דברי תנאים קדומים ושבמחלוקת היא.

123

קכ״דורב ושמואל שנו גם ברייתות (דבי רב, דבי שמואל), ברייתות ממש, שלא תמיד היו מתאימות לדעתם (מתני' דרב פליגא עלוי, מתני' דשמואל פליגא עלוי, וכך בבבלי ל"תני דבי שמואל")⁵⁸[השוה למשל ביצה כט סע"א, ועי' מ"ש מו"ר ב"מבוא לנוסח המשנה" עמ' 212 ואילך.], וע"כ מובן עוד יותר שהם מסרו כמה דברים של ברייתות כמימרא, כמו שרגיל כזה אצל ר"ח וב"ק (ר"ח אמר, ב"ק אמר)⁵⁹על דבי רב, עי' עוד להלן..

124

קכ״הופתות מזה באות בחשבון כאן ברייתות שלא הובאו בבבלי בלשונן ממש אלא בפרפרזה, דבר הרגיל הרבה בירוש'.

125

קכ״וכך הובאה תוס' חגיגה פ"ג יב: "א"ר חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא תוחב וכו' " – בבבלי חגיגה כד ב בפרפרזה: תניא א"ר חנינא בן אנטיגנס וכי וכו' והלא חיבת הקודש מכשרתן לא צריכא כגון שתחב לו חבירו וכו' (דומה ללשון התוס') לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן (בתוס': בתרומה אבל לא בקדש), וכ"ה גם בברייתא שבירוש' עט ע"א.

126

קכ״זוכבר העירו תוס': משמע דהוי לישנא דהש"ס מיהו בתוס' גרסינן ליה וכו'.

127

קכ״חוכך הובאה תוס' נדה פ"ד ח: "ולמה אמרו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אלא שמא תפיל עמו וכו' או שמא וכו' " – בבבלי כה ב (אחרי שהובאה תחילה הברייתא שבתוס' ז שם ונקשרו בה דברי האמוראים): למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אי דאיתיליד נקבה בהדיה הכי נמי הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה, מהו דתימא (הוספת פירוש מן התלמוד) הואיל ואמר רב יצחק בר אמי אשה מזרעת וכו' דבר אחר שאם תלד ("תפיל") נקבה וכו'.

128

קכ״טובתוס' יומא סוף פ"ד: וצריך לפרוט את החטא דברי ר' יהודה בן בתירה (חסר בצוק') שנאמר (צוק') אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רע"א אין צריך א"כ למה נאמר ויעשו להם אלהי זהב אלא כך אמר המקום מי גרם להם וכו' – בבבלי פו ב: רע"א [א"צ שנאמר] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר (משה) ויעשו להם אלהי זהב (כדר' ינאי דאמר ר' ינאי) אמר משה לפני הקב"ה כסף וכו'. וכאן אין אפילו "כדר' ינאי וכו' " בכ"י מ' ומ' ב', ולא עוד אלא שבכ"י מ' ב' וראשונים: אלא מה אני מקיים ויעשו וכו'. ובירוש' מה ע"ג פרפרזה: מה טעמא דר' יהודה [בן בתירה] אנא חטא וכו', מה עביד לה ר' עקיבה מי גרם להם וכו'.

129

ק״לופירושים בארמית שבתוך ברייתות רגילים מאד בבבלי, וכבר העירו עליהם הראשונים.

130

קל״אוכיוצא בפרפרזות כאלה: מנחות סח ב: יתיב ר' טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם אמר לפניו יהודה וכו' – שהיא ברייתא בספרי פנחס פיס' קמח; חולין לד א: אמר ר' יוחנן מאי אהדרו ר"א ור' יהושע להדדי אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע וכו' – תוס' טהרות פ"ב א; וכיו"ב בגטין מה א וסנהד' ו ב: קשיא ליה לר' פלו' וכו' אלא וכו'. וכיו"ב אפילו למשנה, בכורות מד ב: קשיא ליה לר' ישמעאל וכו' תָני וכו' קשיא ליה לר' חנינא בן אנטיגנס וכו' תָני וכו'⁶⁰שאר דבריו של הראה"ו שם, הערה 1–2, אינם נכונים כלל: הציטט מן ב"ב נב ב הוא מ"קידושין‏ רבי לוי", שאינו ענין לתוס'; תוס' קידושין פ"ד ד: שלא היתה וכו' הראשונים – גם בירוש' קידושין סב ע"ד, ואפשר שלא היו בברייתא של הבבלי כתובות עג ב; ובב"ק מ ע"א מביא התלמוד מדרש־הלכה, ולא תוס' שלנו, ואפשר שר"פ ידע תוס' שלנו, אע"פ שאינו מביאה. והתוס' ב"ב פ"ו ו: המוכר מרתף וכו' חולקת על הבבלי צה א..

131

קל״בוציטטים מתוס' ומברייתות בלי כל ציון ישנם הרבה והרבה לא רק בירוש' (רגיל) אלא גם בבבלי:

132

קל״גיבמות צח ב: מקצתן וכו' – תוס' פי"ב ג, גטין כב א: עציץ וכו', נזיר נ ע"א: ואיזה נצל וכו' – ירוש' פ"ז נו ע"ב; ברכות סג א: כל כך למה – תוס' פ"ז כב; ירוש' יד ע"ג: "תני"; שבת נב ב: שאל תלמיד וכו' – תוס' כלים ב"מ פ"ב א–ב; שבת קמג א: אמרו עליו – תוס' פט"ז ו; עירובין כג ב: קרפף שהוא יותר וכו' (ד"ש: אתמר) – ב"ב כד ב: דתניא; יומא ל ע"א: שאלו את בן זומא, וכך בירוש' – תוס' פ"א טז; חגיגה ו א: השיב רבי – תוס' פ"א א–ב; ב"ב קסד א: השיב רבי – תוס' סי"א א; זבחים יב א: השיב רבי – תוס' פסח' פ"ג ט; שם קח א: השיב רבי – תוס' פ"ב א; מנחות נו א: שאלו את רבי; נדה ח ב: וכמה הכרת העובר – תוס' פ"א ז; שם כט א: מכניס פסול וכו' – רב נסים מפתח לשבת צה: ותני עלה; כתובות עז א: ואלו הן מומין גדולין – תוס' פ"ז י (ירוש' לא ע"ד); קידוש' מ ע"ב: א"ר אלעזר בר' צדוק למה וכו', אדר"נ פל"ח; שם: וכבר היה ר' טרפון וכו', ספרי עקב פיס' לח; מנחות סח ב: יתיב ר"ט וקא קשיא ליה מה בין וכו', ספרי פנחס פיס' קמח (עי' לעיל).

133

קל״דשוורץ⁶¹פתיחה לזרעים, פתיחה לב"ק. בנה לו מגדלים באויר:

134

קל״המשנת ר"ע היא הקבוצה הראשונה של משניות, ולפניה לא היתה יכולה אפוא להיות תוספתא. ומכיון שחיבר ר"ע את משנתו נתהוו בזמנו "ברייתות" מן החומר שהוציא אותו ר"ע ממשנתו (שם ושם VIII).

135

קל״ווכשסידר ר"מ משנתו והוציא ממשנת ר"ע מה שהוציא והשאיר מה שהשאיר – אסף ר' נחמיה בתוס' שלו את החלקים שהשאיר ר"מ, וסידר את התוס' הראשונה (ב"ק IV), שחיבר בה גם ה"ברייתות" שנקבצו בזמן ר"ע (שם VII, זרעים IX).

136

קל״זוכשסידר רבי את משנתו ע"פ משנת ר"מ והשאיר ממנה מה שהשאיר – בא ר' חייא ואסף בתוספתא שלו את החלקים שהשאיר רבי ממשנת ר"מ (ב"ק שם).

137

קל״חעל־יד משנתנו, משנת רבי, היו אפוא שתי תוספות, הראשונה של ר' נחמיה, והשניה של ר"ח. ואשר לשאלה. עד כמה נתחברו אח"כ שתי התוספות האלה לאחת, ובאיזה אופן נדבקו אח"כ בתוס' שלנו (שם VIII), הנה אפשר לראות על כל פסיעה ופסיעה, שההערות המקוטעות ואינן מקושרות של התוס' – נסמכות על המשנה, כי בשעה שהן לעצמן אינן מובנות, הרי הן או פירוש או השלמה לפרטים של המשנה. בכל רגע נפסק החוט של התוס', וא"א לחברו אלא ע"י המשנה (שם IX). ובדיקה יפה של התוס' מראה לנו לא רק את הקשר שבינה למשנה, אלא מגלה לנו גם – שתי שורות של תוספות זו על יד זו, ז"א העובדא שבתוס' שלנו נתחברו שתי קבוצות שונות של משניות שנשמטו, זו מול זו, או יותר נכון בערבוביה (שם X, ועי' זרעים IX).

138

קל״ט"וזו מראה על נחיצות של סידור חדש של התוס' על סדר המשנה" (שם XXVI).

139

ק״מאלה הם דברי שוורץ בעיקרם.

140

קמ״אוכשאנו בודקים דברים אלה. מתגלה שיסודם רעוע.

141

קמ״במשנת ר"ע אינה המשנה הראשונה ו"הברייתות" אינן שארית ממשנת ר"ע, אלא המשניות שאינן ‏רשמיות, שלא נלמדו בישיבה בכלל, אלא שכל אחד החכמים אסף לעצמו (רש"ג).

142

קמ״גוה"תוספתא" של ר' נחמיה – לא היתה בנויה רק משרידי משנת ר"ע ומשרידי ה"ברייתות". אלא "תוספתא" זו היתה תוספתא למשנה הרשמית של אותו הזמן למשנת רשב"ג הנשיא, שהיה דווקא מחבב את דברי ר' יוסי⁶²תוס' ברכות ובבלי פסחים וירוש' שם., ולא היה שונה כלל משנת ר"מ⁶³עי' בבלי הוריות יג ב.. התוספתא היא חלק מן ה"תלמוד" של אותו הזמן, שכלל מדרשי־הלכה, וויכוחי החכמים, מחלקותיהם ומקורות שונים, שלא נכנסו למשנה הרשמית, שלא היתה אלא קודכס וקומפנדיום, כשם שאין משנת רבי יותר מזה⁶⁴עי' לעיל ב"מבוא למשנה" פרק XII עמ' 225 ואילך.. גם רבי שנה לתלמידיו, לא בשיעור הרשמי ולא במשנה הרשמית, – כמה וכמה משניות אחרות⁶⁵כי הוה גמר תלת עשרי אפי הילכתא ["משניות"] אגמריה ‏ לר"ח שבעה מינהון וכו', נדרים מא א. והיה שונה ביחידות לבר קפרא כך ולר' חייא אחרת⁶⁶יבמות לב ב, ועי' לעיל וירוש' שבת פ"ב ה ע"א., לר"ש ברבי כך וללוי אחרת⁶⁷זבחים ל ע"ב: ושמעינהו לרבנן דקא גרסי תרתי..

143

קמ״דו"משנת" ר' חייא, אינה כלל "תוספתא" למשנת רבי, ולא נקראת מעולם כך (עי' לעיל; היא – ואני מוכרח לחזור על הדברים – "משניות גדולות"…⁶⁸ועי' ספרי "מבוא לנוסח המשנה" עמ' 38 ואילך..

144

קמ״הו"משנתו" של ר"ח לא היתה היחידה באותה הזמן, כי חוץ ממשנתו ידועות לנו משנת ב"ק, לוי, רב ושמואל.

145

קמ״וואמנם אין־ספק, שהתוספתא שלנו השתמשה ב"תוספתא" של ר' נחמיה, וכבר שמו של ר' נחמיה שהוא רגיל כל כך בתוס' שלנו⁶⁹עי' שוורץ בהקדמתו לזרעים., שאינו רגיל כלל במשנתנו, מספיק להוכיח זה. אבל לא רק בה השתמשה, אלא בכמה וכמה קובצי משניות, קדומים ומאוחרים. וזה יסוד ה"ערבוביה" כביכול.

146

קמ״זאבל דווקא "ערבוביה" זו, דווקא הסדר – ויש כאן באמת סדר ולא "ערבוביה" – הוא החשוב בתוס' שלנו, מפני שעל־ידו אנו רואים, שסדר משנתנו אינו תמיד קדום ועיקרי, שהסדר המבולבל של משנתנו – מקורו במקורות השונים, שנתחברו במשנתנו למשנה אחת.

147

קמ״חהנה דוגמאות אחדות:

148

קמ״טבסנהדרין, בתוס' פ"א–פ"ג, ישנן תוספות למשנתנו פ"א, אבל הסדר אחר:

149

ק״נבפ"א הסדר הוא – מ"א (דיני ממונות, ה"א), מ"ג (סמיכת זקנים, נטע רבעי, ה"א–ה"ב), מ"א סיפא (המוציא שם רע, ה"ב). וכאן מתחיל בתוס' (ה"ב סיפא – עד סוף הפרק) מקור אחר; וכשם שהדין בשלשה כך הביצוע (כנו' הבבלי) בשלשה (בניגוד ל"חכמים" שבה"א) וכו' (כל ענין הפשרה). אח"כ (פ"ב ה"א – עד סוף הפרק) מ"ב (קידוש החודש ועיבור השנה), וכל ענין העיבור, ובסוף הפרק (הט"ו): אין המלך יושב בסנהדרין ולא מלך וכה"ג יושבין בעיבור שנה; כאן רואים את החיבור לפ"ב מ"ב ומ"א!

150

קנ״אואח"כ (פ"ג ה"א): שור שהמית אחד שור וכו', שהיא תוס' למ"ד סיפא (שור הנסקל וכו' הזאב וכו'), ואח"כ ציטאט מפליא של המשנה: "שנא' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומ' ואת הבהמה תהרוגו (סופו של "הרובע" וכו'!). שור הנסקל בעשרים ושלשה שנא' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור" (וע"ז נוסף:) מה מיתת בעלים בסקילה ובדחייה וכו', ואח"כ (ה"ד) למ"ה (אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה – בניגוד למ"ג – ואין עושין זקן ממרא וכו', כולם דברים שאינם במשנה: כי זה צד הן עושין וכו', ל"אין מוסיפין על העיר וכו' "). ואגב מקום אכילתו של מעשר שני – דברי ר' יוסי (ה"ה–ה"ו), ואח"כ מ"ו (ה"ז–ה"ט), ואח"כ (ה"י): סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל (שנ' היו וכו'), וזו תוס' למכות פ"א מ"י סיפא. ואח"כ (הי"א): ר' דוסתאי בן יהודה אומר חייבי מיתות שברחו וכו' – למכות פ"א מ"י רישא.

151

קנ״בזו אינה – למרות המקורות השונים – "ערבוביה", אלא סדר אחר, שבוודאי הוא קדום לסדר שלנו.

152

קנ״גוחשוב להעיר שעל־יד משניות עתיקות – סדר התוס' הוא ממש כסדר המשנה, כגון קידושין פ"א, ב"ק פ"א, סוכה פ"ג–פ"ד, חגיגה כולה, תענית כולה, ועוד.

153

קנ״דוגם בדברים שבאו במשנה אגב שורת־הלכות דומות⁷⁰וכן באה אגדה בדרך אגב; סוכה פ"ג ד–יג; סוטה פ"ג–פ"ד, פ"ט ג–ט, פ"י–פי"ב. – ישנן בתוס' שורות נוספות: תוס' שבת פ"ח כג–ל (מנין), פסחים פ"ב יד (מקום שנהגו), מגילה פ"א ח–כא (אין בין), סוטה פ"ב ז–ט (האיש–האשה), חולין פ"א (טהור וכו', כשר וכו'), מנחות פ"ו י–יב (מעכבין), פרה פ"ח (הרי זה אומר מטמאים וכו', וכדומה)⁷¹ועי' ס"ז שלי עמ' 16–17..

154

קנ״המפני ששורות אלו הן כנראה ממשנת ר"ע⁷²שבת פ"ט מ"א: א"ר עקיבא מניין וכו', ועי' להלן., שהיה שונה "כללים", ועליהן נוסף ב"תוס' " מה שנוסף.

155

קנ״וושה"ברייתא" מכוונת למשנה קדומה לפעמים, אנו רואים גם בברייתא אחת דר' הושעיא (ב"ב צח א–ב): והא תני רב זביד בדבי⁷³ד"פ וכ"י מ', ועי' סה"ד ע' זביד. ר' אושעיא מרתף של יין וכו' מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזה אוצר ששנו חכמים במשנתנו, אבל במשנתנו "מרתף", כמו במשנת ר' הושעיא: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה.

156

קנ״זאלא שמשנה ראשונה לה שנתה: אוצר⁷⁴פי' רשב"ם: כלומר היינו מרתף דמתני', דחוק., כמו בב"ב פ"ב מ"ג, וכמו "אוצרות יין", בברייתא⁷⁵תוס' פסח' פ"א ג, ירוש' כז ע"ב ובבלי ח א.. אבל "מרתף" (של משנת פסח' פ"א מ"א ותוס' פ"א ב') צריך בדיקה;‏ ירוש' פסח' כז ע"ב: מרתף של יין צריך בדיקה וכו', אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. אי זה מרתף כל שנתון עם הלחם בחצר⁷⁶ועי' בבלי ח ב.. "אוצר" הוא אפוא מרתף גדול ("מחסן"), ועל־כן מפרש ר' הושעיא, שאוצר זה שב"משנתנו" בב"ב הוא "מרתף" פשוט לצרכי הבית.

157

קנ״חהתוס' שלנו היא אפוא קובץ של משניות ישנות וחדשות, יש מהן שהן משלימות את משנתנו (בכוונה או שלא בכוונה) או חולקות עליה, ויש מהן שאינן נמשכות כלל למשנתנו, ואין סדרה תלוי תמיד בסדר משנתנו, אלא בכמה וכמה מקומות סדר שלה הוא סדר של משנה אחרת קדומה למשנתנו: סדר מקורי יותר והגיוני יותר.

158

קנ״טאבל לפעמים נפסק הסדר בתוס', ובא סדר משניות הנראה ככפילות, ע"י המקור האחר, "משנה" או "תוספתא" אחרת שהשתמשה בה התוס' שלנו.

159

ק״סהשלמות בתוספתא ממשנה במסכת אחרת, למשל: יומא פ"ב ד – ממדות פ"ב מ"ג; סוכה פ"ג ג – משקלים פ"ו מ"ג; סנהד' פ"ג ד – משבועות פ"ב מ"ב.

160

קס״אכפילות שלא במקומן, סנהדרין פ"א ב וכפול תוס' ערכין פ"ד ב. הכל (גם מום שבגלוי) סוכה פ"א ח ותוס' שבת פי"ב יד (למשנת שבת), כתובות פ"ט ג וב"ב פ"ב ה (ולקוח משבועות).

161

קס״בכפילות באותה מסכתא: ברכות פ"ג כו–פ"ה כא; פ"ב ט (בשינויים) – פ"ה כד (ועי' בבלי טז א שהעיר על שתיהן); פ"ז טו היה עושה מצוה אחת וכוק ופ"ו ח היה עומד בחנות וכו'; עירובין פ"ו צינור המקלח, ושם פ"ח, ועוד.

162

קס״גוכפילות במסכות שונות מרובות.

163

קס״דויוצאת מן הכלל לגמרי היא התוס' סדר קדשים ברובו: כאן יש לנו בכלל משנה עומדת ברשות עצמה, משנה מלאה ושלמה, בלי פיסקאות מן המשנה שלנו ובלי תוספות מקוטעות, משנה שהלכותיה מתקשרות ומתחברות בסדר הגיוני לא פחות ממשנתנו.

164

קס״הוכך הוא הדבר גם בעירובין:

165

קס״והסדר במסכת זו מבולבל בהרבה, ודברים שונים כפולים כאן: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, בפ"ב מ"ו (בשורה של שמועות) ובפ"ו מ"ד (ההיפך); בפ"ג מ"א (בכל מערבין ומשתתפין) ובפ"ז מ"י (דברי ר' אליעזר).

166

קס״זאבל הסדר בתוס' שונה בהרבה:

167

קס״חבהקבלה לפ"ג נכנס בתוס' (פ"ד ה–יז) בין מ"ה ומ"ו כל המקביל לפרק ד, ואח"כ – ההלכות המקבילות למ"ו־מ"ט. זאת אומרת שבמשנתנו נכנסו כאן מ"ו־מ"ט ממקור אחר (בוודאי ממשנת ר' יוסי). אגב "מַתְנֶה" שבמ"ה.

168

קס״טואחרי פ"ו של משנתנו מסודרות בתוס' (פ"ט א) ההקבלות לפ"ז מ"ו–פ"ח מ"א. ואח"כ (תוס' פ"ט יג–פ"י) ההקבלות **לפ"ז מ"א–מ"ה ופ"ח** מ"ג–מי"א.

169

ק״עז"א שפ"ז מ"ו–פ"ח מ"ב לקוחים במשנתנו ממקור אחר ונכנסו כאן באמצע.

170

קע״אולפ"י מ"ג מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ"ט שלנו: אבל מפתח אינו כן וכו', ואח"כ (תוס' פי"א יז) – הקבלות למ"ט–מי"ד, ואח"כ הסיום: הילכות שבת חגיגות ומעילה כהררין תלויין בשערת וכו'.

171

קע״בז"א שגם פ"י מ"ד–מ"ח נכנסו במשנתנו שלא במקומן ממקור אחר.

172

קע״גואין כל ספק שסדר התוס' הוא כאן הסדר המקורי, והוא מגלה לנו גם את צירוף המקורות שבמשנתנו ומרשה לנו ניתוחן.

173

קע״דוכיוצא בו בקידושין:

174

קע״הגם כאן נפרדו במשנתנו דברים השייכים זה לזה:

175

קע״ופ"ג מ"ה (כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' מפני שלא הטעתו) – שייך לפ"ב מ"ג: ע"מ שאני כהן וכו' וכן היא שהטעתו.

176

קע״זוכן פ"ג מ"א: האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' – שייך לפ"ב מ"ד: האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו'.

177

קע״חאלא שסדר התוס' שונה ומשונה לגמרי בפרקים ב–ג, ודווקא בפרקים אלה:

178

קע״טתוס' פרק ב' כוללת המשניות של פ"ב א–ג (ג באמצע א!); וכאן היתה לפניה גם הלכה מקבילה לפ"ג מ"ה: התקדשי לי בסלע זו משנטלתו מידו אמרה סבור הייתי שאתה כהן וכו'!

179

ק״פתוס' פרק ג' כוללת המשניות שלהלן בסדר זה: פ"ג מ"ו רישא (ע"מ שאדבר עליך לשלטון), מ"ב ומ"ג (ע"מ שאתן לך מאתים זוז, ע"מ שיש לי בית כור עפר), מ"ו סיפא (ע"מ שירצה אבא). ואח"כ הלכות השייכות לפ"ב מ"ב: ע"מ שאני עשיר אין אומרים וכו' ע"מ שאני ת"ח וכו' בדינר זה של כסף וכו'.

180

קפ״אונראה אפוא שהלכות אלו היו שנויות במקור השני כאן (מקביל לפ"ג מ"ה שלנו), ורבי השמיטם מן המקור השני מפני שנשנו כבר בפ"ב, ע"פ מקור אחר, ולא השאיר מהם שם אלא אחת: כסבור הייתי שהיא כהנת וכו'.

181

קפ״בתוס' פרק ד' כוללת המשניות שלהלן: פ"ב מ"ד (האומר לשלוחו צא וקדש וכו') וכאן נשנה בתוס': פ"ג מ"א (האומר לחברו צא וקדש וכו'); פ"ב מ"ו–מ"י (ולא מ"ה, כי מ"ה לקוחה מכתובות פ"ז מ"ז, ושם מקומה); פ"ג מ"ה סיפא (האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר), מ"ז–מ"ט (וכאן הקבלה ליבמות פ"ב מ"ו ומ"ז: שני אחים שקדשו שתי אחיות וכו'), מ"י–מי"ב (מי"ג).

182

קפ״גמשנתנו‏ פ"ב מ"א–מ"ג הוא אפוא ממקור אחד; מ"ו–מ"י ממקור אחר; פ"ג מ"ב–מ"ג ומ"ה–מ"ו מקבוצות מיוחדות, ופ"ג מ"ז–מי"ב (מי"ג) מקבוצה אחרת; קבוצות ממקורות שונים, שבכל אחת מהן היו גם דברים אחרים בסדר אחר, ונסדרו כך שהן משלימות האחת את השניה, בהשמטת הדברים שנכנסו במשנתנו ממקור אחר.

183

קפ״דשימוש זה במקורות שונים הוא הוא שגרם כל פעם לחוסר־סדר במשנתנו.

184

קפ״הוגם כאן בוודאי בתוס' הסדר המקורי.

185

קפ״ואסור אפוא לדון את סדר התוספתא על־פי סדר המשנה, ולומר בכל מקום, שסדרה אינו מתאים לסדר המשנה, שסדר שלה מעורבב.

186

קפ״זלא סדר התוס' היא המעורבב, אלא שיטת הסידור של משנתנו היא שגרמה לסדר משנתנו שלא תמיד הוא הסדר המקורי והעיקרי.

187

קפ״חוהנה התוס' חלה וסדר משניותיה:

188

קפ״טלפ"א מ"א (חמשה דברים חייבין בחלה) מוסיפה התוס' (א א): הקרומית: אחריו – למ"ו (שם א–ב), למ"ז (נחתום, שם ד), אחריו למ"ה (בצק, קמח קלי, שם), אחריו למ"ד (ארנונא, מע"ש, מדומע, שם ד–ה), אחריו למ"ו (חלות תודה, שם ו), אחריו למ"ח (עיסת הכלבים, שם ז); אחריו לפ"ב מ"ה (קמח, שם), אחריו מ"ז (בעה"ב ונחתום, שם וח'), אחריו מ"ג סיפא (שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, שם ט), אחריו מ"ח (שם י), לפ"ג מ"א–מ"ד (שם יא), למ"ו (שם יב), מז (פ"ב א), מ"ח (שם ג); אחריו לפ"ד מ"ג–מ"ד (שם ג–ה), למ"ז מ"ח (אראב"צ, שם ה–ו), למ"ט (שם ז), למ"י (שם יא), **לפ"ב** מ"א (שם יב).

189

ק״צסדר התוס' הוא אפוא, אף אם נייחס הלכות אחדות שבתוס' למקור אחר, שונה בהרבה מסדר המשנה.

190

קצ״אולכשנתבונן במשנה. נראה שיש בה באמת חוסר־סדר וכפילות:

191

קצ״בקודם־כל שנינו בסוף פ"א: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף (כלומר וטהור וטמא א"א להקיפו). אבל בסוף פ"ב שנינו: ר' אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא כיצד וכו' וחכמים אוסרין; סתם כאן ומחלוקת שם; ופ"ד מ"ו, שהתירה כזה רק בחלת דמאי – כחכמים.

192

קצ״גכל פ"ב היא אפוא מקור אחר. ובמקור השני המקביל לפ"ב שלנו, היה סדר אחר, ולא היה בו כלל כאן פ"ב מ"א–מ"ג רישא, אלא שפ"ב מ"א–מ"ב, היה בו אחרי מ"י; וכן אין הקבלות לפ"ג מ"ו–פ"ד מ"ב.

193

קצ״דואמנם גם כאן מקור אחר החולק על פ"א.

194

קצ״הכי בפ"א מ"א שנינו: החטים וכו' ומצטרפין זה עם זה, אבל בפ"ד מ"ב שנינו: החטים אינן מצטרפות עם הכל וכו' השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (כמשנת כלאים פ"א מ"א) ר' יוחנן בן נורי אומר שאר (ירוש': אית תניי תני כל) המינין מצטרפין זה עם זה, ועל סתירה זו כבר העיר הירוש' פ"א נז ע"ב והשיב מה שהשיב⁷⁷ועי' תוס' פסח' לה א.. אבל בריש פ"ד נט ע"ד אמרו: אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה, על דעתיה דהך תנייה בריא מה בין נשוך וכו' (אבל על דעתיה אין אני צריכים כלל לתשובה זו "כאן בנשוך וכו' ", שבירוש' פ"א).

195

קצ״וברור שפ"א מ"א הוא משנת ריב"נ, ולפי נוסח הברייתא⁷⁸הברייתא "תנא" במנחות ע ע"א ופסחים לה א: "כוסמין מין חטין שבולת שופל ושיפון מין שעורין", ברייתא בבלית זו נשנית לפ"ד (ועי' ירוש' שם: רב הונא אמר).

196

קצ״זובכלל הגיוני סדר התוס' כאן בכמה דברים יותר מסדרה של המשנה.

197

קצ״חבתוס' ברכות פ"ב ו שנינו: כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ר' אומר כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לק"ש ר' חנניא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפילה.

198

קצ״טהברייתא ישנה בירוש' ברכות פ"א ג ע"ב⁷⁹בכורים פ"ג סה ע"ג ושבת פ"א ג ע"ב., ושם אין "ר' אומר וכו' " (ובדברי חנניה שם: לתפילה ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה). אבל בברייתא בבלית שבסוכה כו א: תניא אמר ר' חנניא בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים (לאתויי מוכרי תכלת) פטורין מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

199

ר׳ברייתא זו מושפעה בוודאי מן הברייתא הדומה לה שבפסחים נ ע"ב: ת"ר⁸⁰תוס' בכורים ספ"ב הט"ו. כותבי ספרים וכו' (לאתויי מוכרי תכלת) אינן רואין סימן ברכה לעולם וכו'. אבל בכל אופן שנתה ברייתא זו דברי רחב"ע בחילוף: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה, מעין דברי רבי.

200

ר״אוקרוב כי רבי (דבי רבי) הוא ששנה דברי רחב"ע בחילוף. כיוצא בו אנו מוצאים בירוש' שבת פ"ב ו ע"א: ומי התיר הבאת לונטיות ר' חנניה בן עקיבה דתני ג' דברים וכו'⁸¹בבלי עירובין פז ב. רב יהודה בשם שמואל רבי התיר לונטיאות.

201

ר״בבתוס' ברכות פ"ז (פ"ו) א: מניין שכשם שאתה מברכו לאחריו כך אתה מברכו לפניו ת"ל אשר נתן לך משעה שנותן לך. בברייתא שבבבלי (מח ב) מובא כן בשם "רבי", ולפניו סתם "ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש", ואלה הם דבריו של ר' ישמעאל במדר"י פסחא פט"ז, אבל בירוש' פ"ז יא ע"א, אין כאן כלל דברי רבי, כמו שאינם במכילתא, אלא שבסוף הענין נאמרו שם בירוש' דברי ר' ישמעאל בשם ר': ר' אומר מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך וכו'.

202

ר״גונראה שהתוס' השתמשה כאן ב"דבי רבי", וכן גם הבבלי והירוש'. אלא שאחד מהם החליף דברי רבי בדברי ר' ישמעאל הסמוכים לו לפניו.

203

ר״דוהתוס' השתמשה הרבה בדבי ר' ישמעאל⁸²[ועי' מ"ש בנושא זה במאמרו "שרידים מדבי ר"י לס' ויקרא" בספר היובל לפרופ' שמואל קרויס, ירושלים, תרצ"ז.], למשל:

204

ר״הברכות פ"א י: מזכירין יצ"מ בלילות וכו' – מכיל' פסחא פט"ז,

205

ר״ופ"ד טז: מעשה בר"ט שהיה יושב בצילו של שובך וכו' – מדר"י בשלח, ויהי, פ"ה.

206

ר״זרפ"ז: ברכת הזימון מן התורה וכו' – מקוצר ממכיל' פסחא פט"ז.

207

ר״חסוטה פ"ו ו: רשבי"א ארבעה דברים וכו' – ספרי דברים פיס' לא ובהעלותך פיס' צה.

208

ר״טסוטה פ"ט ג: מה שאמר זה לא אמר זה וכו' – ספרי בהעלותך פיס' פח.

209

ר״יב"ק פ"ז ו: ואומר מזבח אבנים וכו' – מכיל' בחדש פי"א, ת"כ קדושים פ"י ה.

210

רי״אשם ח: שבעה גנבים וכו' – מכיל' נזיקין פי"ג.

211

רי״בשם י: רמ"א בוא וראה כמה חביבה מלאכה וכו' – שם פי"ב.

212

רי״גשבועות פ"א ופ"ג – מדבי ר"י לויקרא.

213

רי״דוכן עדיות פ"ג ד: חנניא בן עדיי (=אדיי) אומר וכו' (רק בדבי ר"י).

214

רי״המנחות פ"ז ז: הרי הוא אומר וירא משה וכו' היכן צוהו וכו' – מדבי ר"י (ודומה לו "היכן דבר", מכיל' פסחא פי"ב).

215

רי״ווכן האגדה שבתוס' סוטה פ"ו (ר' שמעון בן יוחאי, ר' יהודה הנשיא).

216

רי״זבאחרונה עלי להזכיר את דעתו של שפנייר⁸³"דיא תוספתא־פעריאדע".. שפנייר נוטל קצת מזה וקצת מזה ועושה לו מטעמים: התוס', שהיא לפי דעתו משנת ר' חייא, היא אמנם – תוספת למשנה, אבל לא היתה מתחלה "ספר" בפני־עצמו, אלא "גליונות", גליונות בצד המשנה נכתבה, בצד המשנה שקדמה לרבי ובצד משנת רבי, ומקבץ מאוחר קיבצם מן ה"גליונות", והוסיף עליהם דברים אחדים מן המשנה כדי לציין מקום הגליון, וסירס לפעמים את הגליונות וטעה לפעמים בשייכותם של הגליונות, שנכתבו בגליון של ימין ושל שמאל, שלמעלה ושלמטה מאפס מקום! מה שאין כן הירוש' שהשתמש עוד בצורתם העיקרית של הגליונות בלי כל הוספות של התוס' שלנו, שהרי הוא מביא את ה"תוספתא" בכמה מקומות בלי כל "ציון" מן המשנה, שהוסיף מחבר התוס', מקבץ הגליונות⁸⁴אמנם כן! אבל הוא נסמך על הפיסקא שעל המשנה, שעליו מוסבים דברי הירוש'!. וסירוסיו וטעויותיו אלה של המקבץ האחרון, הם הם סוד אי־הסדר שבתוס', והחומר שבא מגליונות של המשנה שקדמה לרבי – הוא הוא סוד החומר העתיק שנמצא בה, ובגליונות העתיקים האלה השתמש רבי, וכמה דברים ישנם על־כן בתוס' שהם מקור משנת רבי⁸⁵בזה קדם לו גנז בס' היובל לשוורץ, וכבר דינר במונ"ש..

217

רי״חאלא שתורת הגליונות אינה מתאימה כלל, כפי שהודה המחבר עצמו (עמ' 131) לכל התוס', שהרי ישנם בתוס' סדרים (כסדר קדשים) ומסכות (כמה מהן בסדר טהרות) ופרקים, שהתוס' אין לה כאן צורת דברים שנלקחו מגליון, אלא צורת ספר המקביל ומתאים למשנתנו. עיבוד מורחב של משנה.

218

רי״טובנוגע למקור משנתנו – הנה רבי לא השתמש כלל ב"גליונות" למשנה שלפניו, "גליונות", שאין להם יסוד ולא שורש בכל הספרות של התלמוד, אלא – במשניות עצמן שקדמו לו, במשנת ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ור' שמעון, ובמשנת ר' נחמיה. ואותם הדברים ש"ראה" (= שהסכים להן) רבי (ו"חבורתו") שנה בלשון "חכמים" (או סתם): רבי שנה מה ששנה והשמיט מה שהשמיט מתוך המשנה שלפניו, מפני שלא מצאו דברים אלה את הסכמתו של רבי או של ה"חבורה". אלא שהתוספתא שלנו השלימה כמה דברים ממשניותיהם של התנאים שנזכרו: משנת ר' יוסי נגד משנת ר"מ שנשתקעה במשנתנו, ומשנת ר"מ נגד משנת ר' יוסי, משנת ר' יהודה נגד משנת ר"מ ור"מ נגד ר' יהודה: מחלוקת נגד סתם שבמשנתנו או סתם נגד מחלוקת, כי תוספת ותשלום למשנה היא.

219

ר״כא. גוטמן⁸⁶בספרו החדש Das redadtionelle u. sachliche Verhailtniszwischen Mišna u. Tosephta 1928, עמ' 176–178., שדחה דעתו של שפנייר, מצא מוצא אחר: התוס' נתחברה על "פיתקאות" (Zettel בלע"ז). כל "שיור" של המשנה על פיתקא מיוחדת, וכבר במצבם זה נפלו בוודאי כמה "פיתקאות" ממקומן, ונכנסו אח"כ במקום אחר. אבל עוד יותר בשעה שבא המעתיק והעתיק את הכל ל"ספר": המעתיק לא נזהר לשים לב על זה, אם נשארה כל "פיתקא" במקומה, וע"י כך נתחלפו שלא באשמתו של המחבר כמה דפים. אבל המסכות בודאי שהיו סדורות כל אחת בחבילה מיוחדת, וע"כ אין "סירוס" ממסכת למסכת.

220

רכ״אע"י כך מתבארים לדעתו גם השינוי בפרקים של התוס' מן המשנה, כי ע"פ רוב אין מניינם מתאים למנין של המשנה ולא לחלוקתה. זה מתבאר רק ע"י מעשה־ה"פתקאות", כי לפרקים לא היתה חבילה מיוחדת, אלא הם נעשו ע"י המעתיק האחרון, שהעתיק את הפיתקאות לספר, ומכיון שלפני המעתיק הזה לא היה ספר־המשנה בשעה שעשה מלאכתו, לא שם לב לחלוקתה של המשנה, וחילק אותה בחלוקה אחרת.

221

רכ״באם יש צורך בתשובה, אחרי כל הדברים שביררנו, הריני מוסיף, שחוץ ממה שאין לנו להכניס טכניקה של הזמן האחרון לבית־עבודתו של חכם קדמון, הרי אין אנו יודעים אלא מרשימות בפינקסים⁸⁷לוי, שבת קנו א; הלל בר וואלס, ירוש' כלאים פ"א כו ע"א ברייתא. ו"ספרים"⁸⁸ספרא, ספרי.. אבל ב"פתקאות" היו כותבים רק "קושיות" להשליכם לחצר־הישיבה⁸⁹סוף הוריות..

222

רכ״גאבל חוץ מזה: האם בזה נתיישבו כבר כל הקושיים? האם גרם מזלה של התוס', שהפיתקאות נסתרסו כך, שסדרם – אע"פ שאינו מתאים למשנה! – הרי הוא הגיוני?! ואם ישנה "תוספה" גדולה – וכאלה הרבה – שהיתה מצריכה שתי "פתקאות" או "ניירות", הקרה המקרה – מעשה שטן! – ששניהם עברו למקום אחר ולא נשאר אפילו אחד במקומו? אלא שזהו "עזר־בצרה", שהענין אינו צריך לו והמדע האמיתי אוסרו.

223

רכ״דואשר לחלוקת־הפרקים בתוס', וודאי שהיא מאוחרת לחיבורה, וע"כ רבו בה חילופים בין כ"י לכ"י, והמעתיקים השתדלו להשוות מספרם למספר פרקי המשנה ולחלוקתה ולא עלתה בידם. והחלוקה היא חיצונית, כמו שהיא גם במשנה⁹⁰[וע"ז ב"מבוא לנוסח המשנה" עמ' 993 ואילך].. על־כן למשל נחלקה מסכת נזיקין (ב"ק, ב"מ וב"ב) לג' בבות בני י"א י"א פרקים (במקום י' של המשנה), ויצא פרק "השותפין" (=פ"א של ב"ב במשנה) כחלק מפרק יא של ב"מ!

224

רכ״היום ה', ה' בטבת תרצ"א.

225