איסור והיתר הארוך כ׳Issur VeHeter HaArokh 20

א׳א. פרק ג"ה אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה ה' קרומים הן שאסור משום חלב וב' משום דם שעל הטחול ושעל הכסל וב' קרומים שעל הכליות האחת למעלה הדבוק בחלב והשני למטה ממנו המפסיק בין חלב לכליות וכל הקרום שעל ההמסס ובה"כ הכל משום חלב. קרום שהמוח מונח בו ושביצי זכר מונחים בו משום דם וכתב הרמב"ם פ"ז דא"מ חלב וקרום שעל דד הטחול בעובי דאורייתא. ושל מטה בטחול מדברי סופרים עכ"ל:

ב׳ב. וכתב הרוק"ח וכשמסירי' הקרום שעל הכסלים צריך להסיר עמו הקרום שעל יותרת הכבד והוא הנקרא חצר הכבד של צד חוץ נגד הכבד לפי שיוצא מן הכסלים חלב המכסה את הקרב ושוכב עליו עכ"ל^א)א) והיותרת צד הריאה אפי' אם מכירו דילמא אתי למעטי. פנים: ואם נחתך אותו היותרת מן הבשר ולא ניכר איזו צד חוץ או פנים אז צריך להסיר ב' הצדדים אבל שומן שתחת הקרום של חצר הכבד המעורב בבשר כתב הרא"ש והמרדכי פ' ג"ה בשם ר"י שמותר אע"פ שלא כתיב ביה על למיעוטי תוך כמו בכסלים ובכליות דלא מצינו איסור בחצר הכבד^ב)ב) ודלא כר"ת ורמ"א: ואין לאסור מטעם שנקרב על גבי המזבח כמו שתרגם אונקלוס יותר הכבד חצרא דכבדא דהא לאו בתורת חלב איקריב אלא אגב היותרת דמהאי טעמא אנו מתירין שומן האליה משום דלא ניקרב ג"כ בתורת חלב אלא אגב האליה עכ"ל. פי' בתורת יותרת ואליה ולא נקרא חלב סתם אלא חלב האליה ויותרת. הרמב"ם מפרשו בלשון חלב הארץ וחלב כליות חטה שהוא טובם ובסמ"ג ובמרדכי מייתי טעמא מדכתוב חלב שור וכשב דבר השוה בכולן פרט לאליה שאינו אלא בכבש בלבד וחלב היותרת דכתיב אשר יקריבו ממנו חלב שכמותו קרב היינו פרושה כשמלה וקרום ונקלף החלב עכ"ל^ג)ג) ומיהו אמר מהר"ש שמהר"ם לא רצה לאכול אותו חתיכה שקורין ולימ"ן בל"א מליקוטי מהר"ש::

ג׳ג. ומהאי טעמא ג"כ כתב הראבי"ה שא"צ להסיר אצבע הכבד והיא חתיכה כבד הקטנה הנכפלת על הכבד אפי' לפי' הערוך שפירש שהוא יותרת הכבד הנקרב לגבי מזבח דהא לאו בתורת חלב איקריב:

ד׳ד. וביצי זכר לאחר שמסירין מהם קרום החיצון נוהגין ג"כ להסיר מהם לכתחילה החוט הגדול שעליהן שהוא כמין אצבע ולחתוך בהם בקעים מחמת קצת וורידין שעליהן והוא לחומרא בעלמא כי לא הוזכרו בגמרא:

ה׳ה. וביצי גדי (הגה"ה) וטלה שהם פחותות מל' יום אם נתבשלו עם הקרום והוורידין ולא נחתכו מותרין דיעבד אפילו ליכא ששים דאינם מוחזקים בדם כדפירש הרמב"ם פ"י דא"מ אך לכתחילה נוהגין להסיר משום דלא פלוג וכדי שלא יטעו בלאחר שלשים. וכן אומצא דאסמיק רגילים ג"כ לכתחילה לחתוך בהן בקעים כדאיתא לעיל [שער א' דין י"ט]:

ו׳ו. אמר אביי ואיתימא ר' יודא ה' חוטין הוו ג' משום חלב וב' משום דם שתוך הכפלים פירוש הכסלים ושתוך הכליות ושל הטחול משום חלב דידא ודלועא פירוש של הזרוע ושל הלחיים משום דם. וכשימשוך חוט הטחול ימשוך בנחת וימשכו עמו שלש חוטין שבתוכו וכתב במרדכי פרק ג"ה בשם רא"ם שחוטי הזנב אסורי' ג"כ ואסורין משום חלב לפי שגדילי' ויונקים מחלב הכליות וכתב עוד שם וחוט שבתוך הכפלים מתפשט לה' חוטין ג' מימינא ומפצילין לב' ב' ותרתי משמאל ומתפצלין לג' ג' וראשן האחד מחובר בשדרה וראשי הפיצולים נמצאו תחת החזה בראשי הצלעות ואי שליף להו כדחמימי משתלפי שפיר ואי לאו אז צריך לחטוטי בתרייהו עד שימצא כמספר הזה עכ"ל. דמאחר שהן מחוברות בראש הא' לשדרה אי אפשר למושכן כולן דרך הכפלים אי לא שליף להו כדחמימי^ד)ד) א"כ שמא לפי זה היה צריך להרחיק ממש עד השדרה. שאילה: ובסמ"ק ומ"מ אי שרויי' במים הוו להו כדחמימי:

ז׳ז. ולכן היה ר"י בר יואל נזהר שלא היה אוכל מאותה חתיכה כלל לפי שאין הטבחים זהירים להסיר אותה כל כך חמימי וגם אינם מחטטין אז אחריהם עכ"ל ופי' מהר"ף משמו של ר' יחיאל ול"ד לבגד שנאבד בו חוט של כלאים ונתקו דאין צריך לחטטו אחריו דכשנתקרר הבשר אי אפשר לנתקו כולו^ה)ה) וחומרא יתירה היה והכי איתא בשאילות חלומות דר"ת להיתר. שאיל"ה: והעיד עליו שמ"מ אכל התבשיל והבשר שנתבשל עם חתיכת הכפלים:

ח׳ח. ובכלל חוטי הלחיים גם כן החוטין שתחת הלשון מכאן ומכאן ושל החזה מבפנים לצד הצלעות שהיינו שיורד מן הלחיים לכתף ולמטה במקום שמתחברים הצלעות לחזה וכן במזרקי והיינו הוורידין שבצואר ושורש אחד להם. והרמב"ם מביא ג"כ חוטי הלב:

ט׳ט. מנהג הנשים לחתוך בארכובי יריכי העופות קודם המליחה בעבור החוטין אדומים שבתוכו שנראים כאילו הם מלאים דם ומכ"מ אם לא נחתכו ונתבשלו אין בכך כלום אפילו ליכא ששים דלא נמצא בהן איסורא בגמרא:

י׳י. וכתב בא"ז ואם נמצאו ברגלי התרנגולת חוטין אדומין מלבד אותם שרגילים להיות כ"פ ביריכי התרנגולת טוב ליזהר לכתחילה להשליכם או לחותכם קודם המליחה עכ"ל. וכתב במרדכי פ' ג"ה ור"י היה זורקו לאחר הצלייה והבישול והשיב ע"פ כן איני רגיל לנקרם קודם הבישול דלא חזינן רבנן קשישי דמנקרין הכי עכ"ל:

י״איא. אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותה מותר שנאמר על הכסלים ולא בתוכו ומפרש בסמ"ק כמו חלב שבתוך בשר הכסלים עצמו הנבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומתחיל לבלוע למטה ממקום חלב שעל הכסלים שהוא בגובה הכסלים תחת הכליות ומשנכנס תוך הבשר מותר עכ"ל (הגה"ה) וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ' וישב כאביי להתיר וכן כתב הרא"ש פ' גיד הנשה וכן משמע בסמ"ג שאף לאחר שיצא מותר כמו שכתב עוד לשם. וזה לשונו ובקצת פרש"י נמצא שכשכלה אותו הבשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב מלבד קרום דק מאד ההולך בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש נוהגין בו איסור לפי שאין חושבין אותו קרום חיפוי בשר ובאשכנז נוהגין בו היתר עכ"ל וכ"כ בצהרי"ם שאף לאחר שיצא ממנו מותר ודווקא שהבשר חופה אותה כל שעה ואי לאו אסור כמו שכתב הרמב"ם פ"ז דא"מ יש כמו ב' פתילות של חלב בעיקרי המתניים סמוך לראש הירך כשהבהמה חיה נראה חלב זה במתניים כשתמות הבהמה ידבק בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר ואעפ"כ הוא אסור שאין זה חלב שהבשר חופה אותו עכ"ל. וזהו דאמר שמואל וחלב המכוסה במתניים אסור דבהמ' בחיי' פרוקיה מיפרק זה הנקרא חיוורתי דתותי מיתני פי' כשהבהמה מהלכת נמשכת המתניים לצד הראש והיריכים לצד הזנב ונגלה אותו החלב:

י״ביב. ומסיק עוד שם הרמב"ם והסימן כל מקום שתמצא חלב תחת הבשר והבשר מקיפו מכל צד ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר אפילו מדרבנן אך הקנוקנות של ג"ה המובלעים בבשר ודאי אסורין מדרבנן דאינה בכלל חלב וכן בשאר החוטין כתב הרא"ש והא"ז ואיסור כל חוטי החלב רק מדרבנן שהרי חלב אמרה תורה ולא חוטין ועוד שעל הכסלים ולא בתוכו אלא שאנו מרבים אותה מכל חלב וכל דם לא תאכלו ולא נתפרש אלא מדברי חכמי התלמוד וגזרו באלו חוטין של חלב דנמשכים בחיי הבהמה ומתגליה כתרבא דתותי מתני דבהמה בחייה פרוקי מפרקי ואינם מכוסים כל פעם ולכך גזרו לחטט אחריהם אע"פ שנשאר חלב שהבשר חופה מותר או שמא מגולים קצת קודם שיכנסו לתוך הבשר ואין לזלזל בהן דכל שתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל:

י״גיג. פרש"י ור"י חלב שעל הכליות מבחוץ והחוטים והלובן שבתוכה הכל חלב של איסור הוא ויש מהם אפי' מהחלב עצמו שהוא מדרבנן דהא כתיב בהו ג"כ אשר על הכליות ולא בתוכה כמו בכסלים ואם נתבשל או נצלה או נמלח עם בשר אחר צריך ששים נגדו:

י״דיד. וכתב בא"ז אחר שמסירין חלב שעל הכרס יש קרום על הכרס שאיסורו משום חלב ותחתיו יש חלב דבוק לכרס ואוסרו ר' אפרים ובצרפת ובלוע"ז ובארץ כנען וברוב אשכנ"ז נוהגים כמותו ובריינו"ס נוהגים כרבי יואל הלוי שמתירו כל מה שדבוק לכרס עד הטחול אבל מה שלצד הטחול ולמטה ותחת הטחול עצמו אעפ"י שהוא דבוק לכרס אסור אליבא דכולי עלמא (מהרי"ש) ובמקומות שנוהגין בו איסור אם נשאר ממנו בכרס הוי דינו ככל שאר חלב וצריך ס' לבטל:

ט״וטו. ואת כל החלב אשר על הקרב ר"ע א' להביא חלב שעל הקיבה ר' ישמעאל אומר שעל הדקי' ופסק בסמ"ג ובסמ"ק הילכתא כשניהם להחמיר וזהו דאמר רב יודא אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרידא והיינו באורך אמה בת ששה טפחי' ופרש"י שהוא ראש על המעיים מצד הקיבה משהקיבה מתחיל להתעק' ולקצר והדקים יוצאים ממנו עד שיעור אמה צריך לגרור החלב שעליהם מפני שהחלב שעל הקרב מחובר בו. ובמרדכי מפרש מפני שהוא נקלף וכן משמע בסה"ת. וכתב בצהרי"ם ויפרידנו בנחת שלא ינתק בכח ושאר ממנו עם הכנתא עכ"ל ולא כפי' קצת מהגאונים שפירשו שראש המעיים שצריך לגררו הוא המעי' שיוצא בו הרעי שהיינו הטבחייא שהוא סוף המעיים מ"מ נוהגין לנקר ג"כ בטבחייא מצד אחד ברוחב אצבע באורך אמה^א)א) בתשובת מהר"י מולין כתב דמודדין אותו בזרוע כל אדם דק"ל דאין נוגע בחלב אלא עד שיעור הקצר שבזרוע: ונ"ל שהוא משום שדבוק לשם בחלב הכליות:

ט״זטז. ובקיבה עצמה יש שני מיני חלבים דאקשתא ודאייתר' פירוש האחד עקום דומה לקשתא והשני משוך דומה ליתר ופסק רש"י והרא"ש והסמ"ג דשניהם אסורין וכתב עוד בסמ"ג נמצא החלבים האסורים מדאורייתא הן החלב המכסה את הקרב ושעל הכסלים וכליות והמסס ובית הכוסות חלב שבעיקרי המתניים וכל חלב שעל הקיבה ושעל הדקין עד אמה אבל שאר חלב המעיים שהיינו הדקין המלופפים פי' דכנתא וחלב הלב מותר והרי הוא כשומן עד כאן לשונו והילכתא בכל אלו החלבים הוי ספיקא לחומרא:

י״זיז. אמרינן פרק קמא דחולין סכין שחתך בו חלבים לא יחתוך בו בשר וכלי שהדיח בו חלבים לא ידיח בו בשר וכתב שם במרדכי ר"פ קמא ומכל מקום אין צריך סכין מיוחד לניקור כ"א במקום הכליות אבל בשאר הבשר אין לחוש דאותו שאר הבשר שצריך ניקור לא הוי חלב גמור אלא שישראל קדושים הם והחמירו בו אבל לא החמירו בסכין ואפי' אי אישתכח דאית ביה דוחקא דסכינא מותר בדיעבד בהדחה בעלמא שהרי נהגו כל ישראל (הג"ה) להדיח הבשר לקדירה עכ"ל ועוד דסוף סוף אם מנקר בסכין של חלב צריך לחתוך בו ג"כ בשר שקולפו ממנו וסמכו על ההדחה. וכן הסכין צריך מיהו הדחה ולפי שהחלב דבוק בו יותר מהדם צריך לדקדק הרבה בהדחותיו כדאי' לקמן:

י״חיח. וכתב עוד שם במרדכי ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותם אף אם שניהם צוננים שנתקררו כל צרכם ואעפ"י שנא' וישימו החלבים על החזות היינו במקדש שהיו זריזין וזהירין הרבה אבל עתה שאין אנו זהירין וזריזין כל כך אין להקל לטבח כל כך בדבר שיש בו חששת ספק כרת ואין נראה שיסמוך בו הטבח כל כך על דעתו בדבר שאינו ניכר כי לפעמים לא יהיה נתקרר כל כך ויזוב החלב ויבלע בבשר וגם הקרום והחלב דק ומתמעך ביד הטבח ולאו אדעתיה עכ"ל. וכתב הרמב"ם פרק ז' דא"מ ומיהו בדיעבד לא נאסר הבשר בהכי וכתב בתורת הבית והיינו שאפי' קליפה לא בעי אלא סגי לו בהדחה אם נתקרר החלב קודם שפירשו עליו ואם לא נתקרר מתחילה אז צריך קליפה ובהכי סגי דלא גרע מחום דבה"ש ועוד דהבשר צונן וקיימא לן תתאי גבר ומקרר העליון ואינו בולע התחתון אלא כדי קליפה עכ"ל:

י״טיט. והטבחים אע"פ שאינם נאמנים (הג"ה) בח"ל בזמן הזה אף בא"י לבדוק בהמות לעצמו למכור אלא א"כ שיהא מומחה מ"מ נאמנים שפיר על הניקור בכל ניקוד דם וחלב וגיד כדאיתא פ' ג"ה:

כ׳כ. וכתב הרא"ש בשם הראב"ד והוא הדין אם בא אורח ממרחקים ומנקר הבשר סומכין עליו אע"פ שאין אנו מכירין אותו אם הוא בקי בניקור אם לא דאפילו שהולך ואין לפנינו לבדקו ואין כאן בקי להראות לו הבשר דרוב המצוין אצל ניקור מומחין הן עד כאן לשונו:

כ״אכא. וכתב בא"ז אך מכל מקום בעל נפש לא יסמוך אלא על טבח בקי ויודע בטיב הניקור. וכתב באגודה הא דאמרינן טבח (הג"ה) שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו ה"מ שהזיד או שלא היה בקי בניקור אבל בקי ושגג וקיבל עליו תשובה אין מעבירין אותו ומייתי בסמ"ג מהירושלמי ואפי' אשה נאמנת על ניקור דם וחלב וגיד אע"פ שהוא איסור דאורייתא מאחר שהוא איסור ודאי ובידה לתקן עכ"ל. אבל בספק איסור דאורייתא כגון לעיין בדגים קטנים אם יש ביניהם טמאים וכל כהאי גוונא אין נאמנים לפי שדעתן קלות בספיקות ול"ד לעיוני במיני קטנית דיש בהן פלוגתא דרבוותא ואפי' לשמואל איכא כמה ס"ס. ומיהו באיסור דרבנן נאמנות שפיר ואפי' בספק דהמנינהו רבנן בדרבנן: