איסור והיתר הארוך כ״אIssur VeHeter HaArokh 21
א׳א. השיב ר"י סג"ל וכ"כ במרדכי פ' ג"ה וכ"כ הרמב"ם פ"ח דא"מ ובסמ"ק ובסמ"ג וחיה צריכה ניקור גיד הנשה. (וכ"כ בשערי' סימן צ"ו) וכל הבאה מכוחו מדאורייתא כמו בבהמה דלא חילקה תורה בין חיה לבהמה במה שנאמר אשר יקריבו ממנה קרבן אלא בחלבים הקרב לגבי המזבח כגון חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות והכסלים וכל שאר הגידין והקרומים שבגוף שאסור משום אותו חלב הנקרב לגבי מזבח אבל הגיד וכל הבא מכחו וכ"ש הגידין שאסור משום דם צריכין לנקר כולן בחיה מן התורה כמו בבהמה וגיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה הטהורים בירך ימין ושמאל אבל לא בעוף מפני שאין לו כף עגול והלכה כרבי מאיר דבעי חטיטה עכ"ל אבל שומן הדבוק בראש אורך חוט השדרה שומן בשר הוא ומסיק בהרמב"ם ובסמ"ק אם נמצא בעוף שיריכו עגול כשל בהמה וכן בהמה שכף יריכה כשל עוף גיד הנשה שלהן אסור:
1
ב׳ב. ומסיק במרדכי ובשומן של גיד הנשה שבבהמה ובחיה אע"פ שמן התורה הוא מותר דגיד אמר רחמנא ולא שומן מ"מ ישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור ועלינו לקיים ואל תטוש וכו' ולכך צריך לחתוך שומן הגיד עם הגיד מעיקרה בכל מקום שנתפשט ונשתרש בבשר עכ"ל:
2
ג׳ג. וכתב עוד הרמב"ם ובמרדכי בשם ראבי"ה ור"י פ' בהמה המקשה ג"ה ושומנו וכל הבא מכוחו אסור אף בשליל אף לא הפריס על גבי קרקע אע"פ שחלבו מותר אפי' מדרבנן בשלא הפריס על גבי קרקע מ"מ הגיד אסור דכף הירך סתמא כתיב. וכתב עוד הרמב"ם פרק ז' דא"מ והא דחלבו מותר בשלא הפריס על גבי קרקע היינו דוקא כשיודע בודאי שלא כלו לו חדשיו אבל אפי' רק מסופק לו שכלו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואינו צריך שחיטה מ"מ כל חלבו וחוטיו וקרומיו אסורים כמו בבהמה אחרת עכ"ל ומיהו דמו אסור אפי' אם יודע בודאי שלא שלמו לו חדשיו ולא הפריס דלא גרע מדם האברים:
3
ד׳ד. וכתב עוד הרמב"ם פרק ח' דא"מ והרא"ש פ' גיד הנשה שגיד הנשה מותר בהנאה והיינו מטעם דסבר הרא"ש כמאן דאמר יש בגידים בנותן טעם והתירה התורה כמו שהתירה נבלה וטרפה בהנאהא)א) אבל הרמב"ם כתב פ' ט"ו דא"מ דאין בגידין בנ"ט ואצ"ל לבטלן וכ"כ הרוק"ח: והילכך אם נפל לקדירה צריך ששים בתבשיל לבטל אפי' טעם הגיד עצמו והוא הדין אפי' במליחה ובצליה כשאר חלב והכי נהגינן בין לקולא בין לחומרא ומוכרים אפי' הגידים עצמם שמנקרי' מהירך לאותם שעושי' מלאכה בגידי' עצמם וכ"ש שומנן והירך שלם עם הגיד שבו ובמשקל וגם מאכילי' אפי' הגיד עצמו לכלבו וחתולו שמזונותיהם עליו כ"ש שצריך לבטל טעם שומן הגיד בס' בין במליחה בין בצליה כשאר חלב דאפי' למאן דפסק הילכתא כמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם מודה בהא כדפי' רש"י:
4
ה׳ה. ואף ראבי"ה דאוסר בגיד בהנאה מודה מיהא שמותר למכור או ליתן לא"י הירך שלם או חציו עם הגיד שבו לפי שאינו נהנה מגוף האיסור שהיינו מגיד עצמו כי אינו מחזיק לו טובה וחן יותר ולא נמכר יותר ביוקר מחמת גיד הנשה שבו. ומסיק מה שמוכרין ניקורי בשר לא"י אע"פ שמעורב בו גיד הנשה משום שהקונה אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם אמנם אם מכרו לו במשקל אז יפחות לו כדי משקלו עכ"ל:
5
ו׳ו. וכן בכל איסורי הנאה שנתערבו כתב הרא"ש פ"ב דעבודה זרה שמותר למוכרן לכנעני חוץ מדמי האיסור שבו וכן אפי' נבלע טעמו במאכל ויש בו בנותן טעם מאחר שאינו אוכלו ואינו נהנה מטעמו מותר למכרו כדאי' בפ' בתרא דע"א גבי ההיא ארבא דחיטין דנפל עלייהו חביתא דיין נסך ושרייה רבא לזבוני לכנעני משום דאינו מרויח באיסור עצמו. וכן פסק הרמב"ם פ"ק דאיסורא מאכלות בבליעת יין נסך ממש. וכן מתיר לשם בגמ' למכור לכנעני קנקני' של חרס הבלועים מי"נ אע"פ שבימיהם היה היי"נ עצמו אסור. ובפרק אין מעמידין מתיר לשום שכר בחביות של חרס שהי' בהן יין האסור בהנאה. וכן מתיר בפרק אלו מציאות חביות של יי"נ וסתם חביות שלהם היו של חרס דלא שייך בהן הגעלה. ולא דמו לחרס הדרייני הבלוע מיי"נ שאסור בהנאה ורוצה בקיומו דאסרו בגמ' אפי' לסמוך בה כרעי המטה. הדרייני הם מיני חרסין ששורין אותן ביין ומייבשים אותן וכשרוצה לשתות שורין אותם במים ויוצא היין שנבלע בהן כדמפלגי התוספת לשם דהתם חשוב האיסור בעין לפי שיכול להפליטו על ידי שרייה ורוצה בקיומו:
6
ז׳ז. וכן בכל איסורי הנאה שנבלעו בהיתר כגון כלי' שנתבשל בהן בשר בחלב יכול למוכרו לכנעני או להשתמש בהן תשמיש אחר צונן ויבש כגון להניח בהן פירות וכה"ג לפי שאינו נהנה מבליעת האיסור אבל לח אפילו שאינו דבר אכילה כגון מים לחוף ראשו אפי' בשאר קדירות של איסור כתב בא"ז ובמענה לשון שאסור אלא ינקבנו דלא ליתי לידי תקלה. ומיהו לתקן לויג בל"א דרך הנקבים אפילו בקדירה של בשר וחלב מותרא)א) ובשערי' כתב דמותר להשתמש בו כל דבר שאינו צורך אכילה כגון לרחוץ בו ראשו שקורין לוי"ג בלשון אשכנז ועי' שם סי' פ"ה::
7
ח׳ח. ומהאי טעמא אם חזר ובישל בקדירה שנאסר' מבשר וחלב והיא אינה ב"י אין צריך לזרוק דמי הנאת הבישול לנהר אע"ג דבאיסור הנאה אין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י דהא הכלי' עצמן מותרין בהנאה ומותרים להשתמש בו כל דבר צונן אפי' לכתחי' כדפי' ומהאיסור שבלע אינו נהנה שהרי פוגמו והא דאסור לדבר אם היינו לכתחילה לפי שנ"ט לפגם אסור מיהא לכתחילה בכל דבר ול"ד לבגד שצבעו ופת שנאפה בקליפי ערלה וכלאי הכרם שמצריך הרמב"ם פ"ו דא"מ לשורפו כדפי' שם מאחר שהנייתן ניכרת בהן והדבר הצובע מבשלו הוא גוף האיסור אבל הכא אין בו הכירא ונפקותא כ"כ אפי' מהקדירה עצמו כ"ש ממה שבלעה והא דאמרי' בע"א ס"פ כל הפסילים שקיל זוזא דמי חביתא ושדי לנהרא שמא התם היינו טעמא משום חומרא די"נ ודע"א שתופס דמיו ומשהו שלו דאוריי' שנא' בו לא ידבק וגו'. שאיל"ה:
8
ט׳ט. ומטעם דלעיל מתי' במרדכי פ"ב דע"א ובפ' כל שעה בשם ר"י מפרי' למכור לא"י מיד בח"ה תרנגולת שנתבשלה בה חטה בפסח וכ' וא"צ להשהותה עד לאחר הפסח דהא הקונה אינו מוסיף לו בעבור החיטה שנתבשלה אצלה עכ"ל אבל אם היה מוסיף לו עבורה היה אסור לפי שגזרו חכמים משהו בחמץ אפי' בהנא'. מהרי"ש:
9
י׳י. וכתב עוד במרדכי פ"ג דע"א וכן מייתי בה"ג במיי' פ"ו דא"מ שרשב"א ורשב"ם וראבי"ה מתירין חמץ בזמנו שנתערב במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וע"י שישליך דמי הנאתו לאיבוד והשאר מותר בהנאה ודלא כהרא"ש בפ' בתרא דע"א. אבל באכילה אסור דס"ס טעם חמץ קא טעים עכ"ל והכי נהגינו והא דכתב ר"י אלפס והרמב"ם פ' ט"ז דא"מ שאין מתירין במה שמשליך דמי הנאתן לים המלח אלא בדבר שאין בו אלא איסור אכילה לבד כגון סתם יינם וכה"ג היינו לאכילה אבל להיתר הנאה היכא שנתערב כבר מודי ואפי' לאוכלו אחר הפסח אסור מאחר שנאסר בזמנו. ואין מוכרין להשהותו ולאוכלו בנמצא בז' ימים הראשונים:
10
י״איא. ומהאי טעמא מאכל שנתבשל בו חטה בפסח ואפי' אם יש במאכל בנותן טעם מהחיטין מאחר שמין בשאינו מינו הוא ומסיר גופא דאיסורא ולא נשאר אלא טעמא בעלמא מותר בהנאה על ידי שישליך דמי הנאתו לאיבוד:
11
י״ביב. ובירושלמי אוסר להאכיל חמצו בפסח אפי' לכלב הפקר עכ"ל וכן תבשיל שנאסר מבשר וחלב דאורייתא דהיינו שנתבשלו יחד בנותן טעם פירוש שאין ששים באחד לבטל טעם חברו ואסור בהנאה. כתב ר"י מדור"א סימן פ"ה לא מבעי שאסור ליתן לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה בו אלא אפילו לכלב דעלמא שלא ראה אותו מעולם אסור ליתנו לו עכ"ל:
12
י״גיג. ולכך נוהגים לשפוך התבשיל בבית הכסא והיא קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף דאינו יכול לבוא לידי שיהנה ממנו שום בריה ואין די במה שיזרקנו לרחוב אפי' בשאין שם כלב:
13
י״דיד. וכל איסורי אכילה שבינינו בזמן הזה מותרים מיהו בהנאה בר מבשר שנתבשל בחלב וערלה וכלאי הכרם וחמץ בעין שעבר עליו הפסח שהיינו משנכנס שעה אחת בזמנו. וכתב עוד הרמב"ם פרק ט' דא"מ כל דבר שאסור בהנאה אם עבר ומכרו הדמים מותרים חוץ מע"א ומשמשיה ותקרובותיה עכ"ל דאין לך דבר שתופס דמו כ"א ע"א בלבד כדילפי' מוהיית חרם וגו'. וכתב ר"ת ואפי' אם עבר והחליף במאכל אחר המאכל מותר ואפי' חמץ בפסח דתנן גבי ערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהם מקודשת עכ"ל ואפי' דבר שמותר בהנא' אם הוא רק אסור באכיל':
14
ט״וטו. כתב בסמ"ג בשם הירושלמי והרמב"ם פרק ח' דא"מ כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה דתנן אין עושין סחורה בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים חוץ מחלב נבלה וטרפה שהרי נאמר בו יעשה למלאכה אבל כל שאיסורו רק מדברי סופרים כגון חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו וגבינות הא"י מותרים לעשות בהן סחורה (הג"ה) בין בספיקותיהן בין בודאן ואפי' צייד או דייג לא יכוין מלאכתו לצוד חיות או עופות או דגים טמאים עכ"ל. ומשמע שם בדברי הרמב"ם שאפילו מדרבנן מותר בחלב וחלב וכתב במרדכי ר"פ כל שעה בשם רבי יחיאל ומיהו אם יצוד בלא כונה מותר למוכרם כדתניא בתו' דשבועות ציידי חיה ועוף שנזדמנה להם חיה ועוף ודגים טמאים מותרים למוכרן אבל לא נזדמנה להן אסור לעשות בהן סחורה ואף בי"נ עכ"ל:
15
ט״זטז. ומיהו התירו רבותי' לגבות בחובות ולמוכרן ובנזדמנין לו אפי' כותלי חזירי' ושאר איסורים דאורייתא. אמנם הגובין יין בעת הבציר נכון לעשות חזקת טהרה ודוקא יין נסך דיש לו שורש דאורייתא אבל גבינות וכה"ג לא מדלא אשמעינן יותר חידוש והכי נקט נמי בהג"ה במי"י פ"ח דא"מ בשם מהר"ם יי"נ שאסור לקנותו רשאין לו לעצמו לעשות בו סחורהא)א) וז"ל שם אבל לקנות יי"נ או דג טמא או דבר איסור וליתנו לא"י אוסר מהר"ם: וכתב בי"ד וכן אם יזדמן לו טרפה מותר למוכרו או ליתנו במתנה עד כאן לשונו ומסתמא היינו דוקא בשכינו או מכירו מפני שהוא כמוכר לו:
16
י״זיז. ומסיק בי"ד דבמתנה אפי' אם נתנו לו בחזקת כשר שרי ואין בזה משום גניבת דעת ובסמ"ג אוסר אף סוס וחמור לעשות בו סחורה ולא מטעם זה דהא למלאכתו עומד כדמייתי שם מהירושלמי פ"ז דשבועות אלא משום דאין מתירין למכור לא"י בהמה גסה אלא במקום פסידא כשיש לו בביתו ואינו מוציא למכור כדפרישית:
17