איסור והיתר הארוך כ״בIssur VeHeter HaArokh 22

א׳א. כתב בסמ"ק^ב)ב) וכ"ש בשערים סימן ל"ב: כנעני או עבד ישראל ששם בשר בקדירה ולא ראו אם הדיחו אותה הדחה אחר המליחה או לאו אע"ג שכתב רב האי גאון שאין סומכין על דבריו לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מההיא דיבמות א"י שהביא פירות וכו' לא להיתר מההיא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור מ"מ יש להתיר כאן אם הכנעני היה יודע מנהג של ישראל והיה שם גדול נכנס ויוצא או קטן בן דעת בבית שירא שיגיד הדבר עכ"ל^א)א) ומיהו לשון ספר התרומה אי יודע משפט ישראל או יוצא ונכנס וכ"כ בשערים שם: אך לא נקרא מרתת אלא היכא שלא היה יכול למצוא לזה עלילות דברים ומפחד שהיה צריך לפרוע מק"ו מיין נסך והוא הדין אם מלגה השפחה תרנגולת ואינו יודע אם בכלי ראשון או שני וכן אם הדיחה הקערות של בשר ושל חלב ושניהם ב"י ואינו יודע אם הדיחה כל אחת בפני עצמה או שניהם יחד. או מלח בשר ולא נודע אם בכלי מנוקב אם לאו ואפי' בדבר שיש להסתפק בו איסור דאורייתא מדהוכח בסמ"ג שאינו נאמן לאיסור מבשר שנתעלם מן העין שהוא איסור דאוריי' ואין מחלק אלא מטעם יוצא ונכנס (מהרי"ש):

ב׳ב. וכתב בא"ז ומיהא אם הזהיר את השפחה שלא תשים הקדירה אלא בפניו וכן שלא להדיח הקערה ולמלוג ולמלוח הבשר אלא בפניו והחציפה ולא נטלה רשות ממנו אפי' ביוצא ונכנס אסור שהרי גילתה שלא חששה מיראת ישראל^ב)ב) וכ"כ בשערים שם: אבל אם אינה יודעת בטיב ישראל הכל אסור דשמא להקל טורח עשתה הכל באיסור ובזה אין מועיל שבדבר אם ישראל יוצא ונכנס מאחר דאינה יודעת לרתת לפניו וגם הוא לא עיין בדבר בכל פעם ואומר הרר"י דאורליינש שבדבר נקיות כגון הדחה בתרייתא של הבשר וכיוצא בזה נאמן אפי' בלא יוצא ונכנס ואינו יודע בטיב ישראל. כדאמרי' בע"א פרק אין מעמידין נהי דלא קפדי אהכשר אנקיותא מיהא קפדי עכ"ל וכן משמע בסמ"ג והכי נהגינן:

ג׳ג. וכתב הרא"ש וכ"כ במרדכי בע"א פ' א"מ בשם רשב"ם והתו' והסה"ת והרוקח שמותר לילך לבית הכנסת או לשוק ולהניח קדרותיו של בשר בביתו אצל שפחתו שתגיס בה אע"פ שיודע שיש שם חלב או חלב או דם או שאר איסורין ולא חיישינן שמא תטיל בו שום איסור להכשילו. וכן ישראל וא"י ששופתין הקדרות זה אצל זה בכירה אחת ומהדר ישראל אפיה אפי' שמפליג לשוק מותר הכל עכ"ל (הג"ה) והיינו שבבית ישראל מותר אפי' לכתחילה אבל בבית א"י דוקא בדיעבד וכתב עוד במרדכי פרק כ"צ אעפ"י שמצריך מיהא בירושלמי בבית א"י להיות תינוק יושב ומשמר אם רוצה לצלות כשר' אצל בשר א"י בכירה שאין לשם לחוש משום ריח מ"מ בדיעבד נהגו להתיר ולא חיישינן לאיחלופי והא דלא סמכינן אדבריו לא לאיסור ולא להיתר היינו בדבר שנהנה בו כגון בפירות דערלה וכה"ג אבל בדבר שאין נהנה בו ודאי נאמן עכ"ל:

ד׳ד. ומהאי טעמא נותנין בגד לחייט לתופרה בביתו ועורות לעבדם לכתבי קדש ומסמנין אותם בנקבים כעין אותיות ולא חיישינן שמא יניח על עור אחרת ויחליפנו וכל כה"ג וכ"ש בדבר שמזיקו כמו שכתב במרדכי פ"ק דביצה בשם ראבי"ה ואם לקח בצים ביום טוב מהחנוני שאין בקי בטיב ישראל ומסיח לפי תומו שנולדו מאתמול נראה דשרו לכתחילה הואיל ואינו משביח מקחו דיותר טובים היו אם נולדו היום בי"ט עכ"ל ור"ת מתיר לקנות אף לכתחילה וכן כל כיוצא בזה:

ה׳ה. אך בודאי אם הבשר של ישראל שומן יותר משל אינו יהודי כתב הר' בשם ר"ת וכן כתב בא"ז שאסור אפילו בדיעבד אי לית ביה סימן:

ו׳ו. וכ' עוד שם במרדכי פ"ב דעבודה זרה ישראל שהניח חתיכות בשר ברחוב ישראל פי' שמצויין רוב ישראל והלך לשוק וחזר ומצאו במקום שהניח מותר דלית הילכתא כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור שחושש שמא החליפו עורב. וכ"ש בביתו אם מצאו במקום שהניחו או תחתיו כגון שתלה הבשר למעלה ונפל אפילו לית ביה סימן ואפילו אם הניח עשרה חתיכות ומצא תשעה דאמרינן חתול או עכבר גררתו ואפי' חצי צלע שלמה דשמא נגנב וכ"כ בסמ"ג שרש"י ור"ת וכל רבותי' שבצרפת הקדמונים פסקו שאין הלכה כרב שהרי כמה משניות חולקות על רב וגם מדפריך בגמ' ורב היכי אכיל בישרא ולא אמר אנן היכא אכלינן בישרא עכ"ל^ב)ב) פעם אחת נתפשו יהודים ונטלו הא"י כל אשר להם וכשנתפשרו וחזרו להם כל אשר להם ונמצאו קדירות בשומן אווז ואמרו שהניחו כאשר מצאו אות' והיה נ"ל להתירה דלא גרע מט"ע דקלא. אגודה: וכתב הרא"ש וכן השיב רשב"ם ומהר"ם צ"ל: ומהר"ם כתב ומיהו. ועיין תשב"ץ סי' ש"ל ומיהו היכא דאיכא ריעותא ודאי הלכה כרב כגון אם מצאו במקום אחר אפי' בביתו אם היה דר יחידי והבית היה סגור. אם לא שהיה לו בו סי' או טביעות עין. וכן אם ראה שלקחה עורב והחזירה מרחוק שלא היה יכול לראות כל שעה בזה ודאי חוששין ולא אמרי' היא היא שלקחה היא היא שהביא אם אין בו סי' או טביעות עין וכתב עוד בסמ"ק ובסה"ת אבל אם הניחם במקום א"י ובפרט בבית המטבחיים של א"י אפי' אם מצאו במקום שהניחו אסור אפי' אליבא דכולי עלמא דחיישי' שמא החליפוהו עד שיכירנו בסימן או בט"ע עכ"ל:

ז׳ז. וכן השיב רש"י שהשולח עופות שחוטים ביד א"י (הג"ה) בעיר שרובם א"י אפי' דרך מבוי דשכיח רבים אסורים אפי' דיעבד עכ"ל והיינו דווקא ביד שליח א"י נכרי שאינו בביתו כדאיתא לקמן ונ"ל דה"ה אם הביא א"י בשר חתום אפי' בשני חותמות ולא נודע מי חתמו הבשר אסור עכ"ל:

ח׳ח. וכן אוסר מהר"ם לשלוח אפי' פשטיד"א ביד שפחה א"י אם אין בה סי' או ט"ע וה"מ לכתחילה אבל דיעבד ביד א"י עבדו או שלוחו מותר דמרתת כמוש"כ רשב"א הלוקח בשר במקולין ומוסרו ביד א"י שלוחו בלא חותם והודיעו שהפליג ואין לו בו ט"ע מותר אפי' שאין רוב טבחי ישראל עכ"ל וכן מתירו הרמב"ם פ"ח דא"מ וכתב בס' אשיר"י ר"פ ג"ה וט"ע עדיף מסימנים כדאיתא פ' כל הגט. וכתב הא"ז פרק ג"ה בשם ר' יודא שירליאו"ן דבזה סומכין ג"כ על ט"ע של ע"ה שאומר שמכירו שאינו חשוד לקלקל והאכיל לחבירו איסור כדמסיק פג"ה לעניין ממונא אבל לעניין איסור אין חילוק בין צורבא מרבנן לאחר ודווקא בבשר שהניח אבל בבשר שנמצא כ' הרמב"ם פ"ח דא"מ הא דבשר שנמצא בשוק או ביד א"י מותר בט' חנויות מוכרות בשר שחוטה. היינו מדאורייתא אבל כבר אסרוהו חכמים אפי' אם כל השוחטין והמוכרין ישראל והיינו אפי' במבושל ורוב אוכלי בשר ישראל:

ט׳ט. וכתב עוד הרמב"ם פי"א דא"מ ובזמן הזה אין לוקחין בשר יין וגבינה וחתיכת דג בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות והמתארח אצל ב"ה בכל מקום ובכל זמן מותר לו לאכול (הג"ה) ולשתות עמו כל דבר אע"פ שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד ואם הוחזק שאינו כשר ואינו מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ומסיק הוא ג"כ פ"ח דא"מ ומותר לשלוח בשר ביד ע"ה (הג"ה) אפי' שאינו מוחזק בכשרות דלא חיישי' שמא יחליפנו עכ"ל והיינו אפילו ביד אותו שאסור להתארח אצלו ובלתי חותם כלל וכתב הרשב"א אבל אם חשוד על הגזילה חוששין לאיחלופי אפי' בגבינות ומיהא להעיד על דבר איסור שאינו נוגע מותר אפי' לכתחילה כדאיתא לעיל:

י׳י. וכתב רש"י בפרדס וכן מייתי בא"ז פ' ג"ה בשם מהרי"א וישראל השולח בשר ביד א"י ונתקלקל החותם ונפתח השק כל חתיכות שניכר בה ניקור כגון ירך של ג"ה ודידא ודלועה וכיוצא בהן מותרים ואע"פ שאם יש לא"י בעלמא ירך או חתיכה מנוקרתא אסור לקנות ממנה דחיישינן שמא לאחר שנתנקר נודע לישראל שהיא טריפה ומכרה לו מ"מ כולי האי לא חיישינן שמא לאותו א"י ששלח ע"י אירע לו כך ושיבר החותם והחליפה בשלו עכ"ל. אמנם לשלוח ע"י לכתחילה ע"י הכרת הניקור לבד בלתי חותם ודאי אסור:

י״איא. בע"א פרק א"מ אמר רב חבי"ת בחותם אחד ודאי אסור פי' חתיכת דג. בשר. יין. תכלת. חמפ"ג בחותם אחד מותר פירוש חלתית. מורייס. פת. גבינה. וכתב הרמב"ם פ' י"ג דא"מ כלל כל מה שאיסורו מדברי סופרים מותר להפקידו לא"י בחותם אחד אבל מה שאסור מדאורייתא צריך חותם בתוך חותם עכ"ל ופירש רבינו תם מילתא דרב דווקא ביד ישראל חשוד דגרע מא"י כדאמרינן בבכורות בפרק עד כמה. ישראל החשוד לתרומה אין לוקחין הימנו אפי' מים ומלח דחמיר מא"י שזה ציית וע"ה לא ציית אבל ביד א"י מתיר רב אף חבי"ת בחותם אחד לכתחילה שהרי סובר כרבי אליעזר דלא חייש לזיוף וכן נהוג עלמא בדיעבד כרבינו תם ואף הרמב"ם אינו אוסר כי אם לכתחילה כדמשמע לשון מותר להפקידו. אמנם ביי"נ שיש לו שורש דאורייתא פסק ה"ג ורי"ף שאף בזמן הזה צריך חותם בתוך חותם והכי נהגינן. וכ"כ הרא"ש גבי יין ישראל קדושים הם ונהגו בשתי חותמות. ומסיק ומיהא חומץ מותר בחותם אחד. והיינו לכתחילה אבל דיעבד ודאי לא גרע מחבי"ת עצמן. וכן משמע קצת בדברי הרא"ש שכתב וישראל קדושים הם ונהגו כו' משמע היינו דווקא לשלחו ביד א"י וכן משמע קצת בדברי ר"י שפירש וכשאדם שולח לחבירו בכתב כך הוא חתום מועיל כמכיר חותמו. וכתב במרדכי פ"ב דעבודה זרה בשם הר"ר אהרן בר יוסף דבכה"ג היכא דמכירו הוי כב' חותמות. ועוד דעדיף חותם אחד קיים מב' חותמות שנתקלקלו דלקמן וכתב עוד הרא"ש פ"ב דע"ז והיכא שנתקלקל החותם יש מדמין אותו לטהרות דאמר המניח כליו בחלון ונעל וחתם אע"פ שמצא הפתח פתוח והחותם מקולקל כליו טהורים עכ"ל והכי נהגינן להתירו בדיעב' בכה"ג כשיודע הא"י שכתב לו איך שחתם אם לא שנראה בו שאדם קילקלו דבודאי ירא לזייף ומעצמו נתקלקל. (מהרי"ש) וכתב בי"ד וכן השיב ר"י ומפתח אין כחותם אחד אבל מפתח וחותם הוו כב' חותמות חתמו בשני חותמות וחזר על חותמו ולא הכירו ודאי זייפו ואסור לא חזר עליו חזקתה לא טרח ומזייף לפיכך א"צ לחזור עליו. שני קשרים משונים הוו חותם בתוך חותם ב' אותיות הוו כב' חותמות עכ"ל. וק"ק:

י״ביב. ומהאי טעמא סומכין העולם במה שכותבין על פי החבית באותיות כשר או שם הבעל על השעוה שעושין על הקשר של השק שבו הבשר וסגי ליה בהכי. אך צריך לדקדק ולהפוך כל תפירי השק לפנים דאם לא כן מה מועיל החותם. וכן פירש שם במרדכי בעבודה זרה פרק א"מ בשם רש"י שאין צריך לחזור על חותמו דקיי"ל כרבי אליעזר דלא חייש לזיוף. ומסיק ואין חילוק בין חביות שלנו לחביות שלהן שהרי התלמוד לא איירי אלא בסתימת המגופה עכ"ל:

י״גיג. וכתב בסה"ת ובא"ז מותר לשלוח יין לכתחלה ע"י א"י לבדו מעיר לעיר אפי' בחביות שלנו של עץ כשסותם פי החבית בנעורת וקבע עור על החתימה במסמורת שהיינו על מגופת החבית שמיהדק בנעורת ויכתוב אותיות מקצתן על העור ומקצתן על דופני החבית וכן יעשה לכל הברזאות שיש בחבית ויתן חשק אחד שקורין צירגי"ל ובל"א ריי"ף סביב השולים בפנים במקום שמחובר אל דופני החבית ויקבענו שם במסמורת פן יוציא השליח הנעורת להוציא היין דרך שם ויחזור אותה למקומו. ויודיע לחבירו היאך חתמו ומודיע לשליח שכ' לו כך דאז השליח מירתית לזייף ואם רוצה לעשות שוליים כפולים הוא טוב מכל דבר אך אין בו חיוב וא"צ שק סביביו ואין חוששין שמא יתחוב הא"י חודו של סכין בין הנסורת או באמצע הנסר ויוציא היין דרך שם ויתחוב בו קוץ למלאות הנקב עכ"ל. וכ"כ בסמ"ק שא"צ שק ומיהו אם נמצא אח"כ קוץ וכה"ג תחוב בחבית היין אסור אמנם אם שלחו בדיעבד יש להתיר כדרך שכ' הי"ד והרמב"ם פי"ג דא"מ שמתירו לשלחו כך ביד א"י אפי' לכתחלה דאפילו אם רק טח פי החבית וחותמו וכפה כלי על גבו והדיקו בעניין שיש טורח להסירו הוי חותם בתוך חותם. קשר פי הנבל והכניסו בשק ונתן פי הנבל למטה וקשר רק השק למעלה הוי חב"ח עכ"ל ומפרש שם במרדכי פ"ב דעבודה זרה שהיינו שמהפך פי הנבל למטה אבל הנבל היא כדרכ' וזה חשיב חותם בתוך חותם לפי שיש טורח בדבר להתיר קשר השק וגם צריך להפוך אז פי הנבל ומסיק חותם שאמרו אפי' טיט אפילו קיסם שרוקה וחתימה הוי חב"ח. פי' ריב"ן שרוקה טח בטיט וחתימה היא כתיבת אותיות על הטיט וק"ק. ומסיק עוד שם הרמב"ם צר פי הנוד הרי זה חותם אחד וכן כל שינוי שמשנה מדברים שהן מדרך כל אדם הרי הן כחותם אחד והטיחה או הקשירה הרי הן חותם שני עכ"ל וצר פי הנאד צ"ל בקשר משונה אבל אינו צריך אז לכתוב עליו כלל:

י״דיד. וכתב עוד בי"ד ודווקא לשלחו ביד א"י צריך לחותמו אבל המניח א"י בחנותו והוא יוצא ונכנס או אפי' ששהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשתות מותר (הגה"ה) ולא חיישינן לאיחלופי בדבר שהיה נהנה בחילופו ואפי' באיסור דאורייתא עכ"ל והיינו אפי' בלתי חותם כלל ובדיעבד. אבל בחותם אחד והפתח פתוח לר"ה או שיש מקום גבוה לראות משם מתיר רבינו תם לכתחלה אפי' שהודיעו שדעתו לשהותו לפי שמרתת מהיהודים העוברים דרך שם. ופי' רשב"ם בשם ר"י דמה שאנו חוששים למגע א"י לזייף היינו דוקא במקום שיכול לתת יין או מים תחת אותו שלוקח ושיש לו לשהות כ"כ אבל בשביל מגע א"י בחנם בלי ריוח בשביל רשע לא טרח עכ"ל וכתב במרדכי פ' השוכר ובסמ"ק והא דאין חוששין למגע א"י כדי ה"מ בחבית אבל בגיגית או בכוס אסור דדרך ליגע בו דרך מתעסק עכ"ל ומיהו ביוצא ונכנס הכל מותר:

ט״וטו. ומטעם דלעיל מתיר בסמ"ג לקנות מהא"י שכר של תאנים ותמרים ותפוחים ושאר משקין בכל עניין בזמן שהן בזול מן היין אבל אם יקרים מן היין אסורים אא"כ ישראל רואה אותו כשמוציאם הא"י מן החבית ובחבית לא גזרו דאם איתא דמערב בה מיסרח סריח עכ"ל ומפרש במרדכי פ' ב' דעבודה זרה ומן האוצר מותר ואע"פ שהא"י נותן שכר ודבש בחבית שהיה בו יין דהא שרינן קנקנים שלהם למירמא בהם שיכרא עכ"ל. ועוד דכבר נתבטל ביד א"י בס' ומיהו אם דרך לערב (הגה"ה) היוקר בזול כדי לתקנו כגון יין במי תפוחים במקומות שרגילות לתקנו ע"י עריבת יין כדי שיהא חריף ומשומר אפי' מן האוצר חוששים דלא מתקלקל בזה אדרבא תיקנו בכך והכל מערבות אותו בדרך זה וגם מרויח טפי בדרך זה. וכ' כרוב שכובשים הא"י במקום שרגילים לערב בו חומץ יין אסור ליקח מהם וגם לא בטל בס' מאחר דלטעמא עבידא כדאיתא לקמן ואפי' ביד א"י מידי דהוה ככל גבינות א"י. אך אם יש קצת מהם דאין מערבים בו מותר לקנות מכול' דהוי כפת סתם במקום שרגילים להחמיץ הפת בשמרי יין שמותר לכתחילה כדאיתא לקמן בתשובת חילוקי דברים שאין מתבטלין ומסתמא גם בהא אמרי' בסתם אי אפשר דלא יהא א"י אחד מהם בעיר שאין מערבו בו. ואמר רב יוסף חומץ שכר אסור לפי שמערבין בו שמרי יין ואמר רבא ומן האוצר מותר דלא מערבין וכתב הרמב"ם פ' י"ז דא"מ ובזה מורים בכל דבר שחוששים לו שמא עירבו בו א"י דבר אסור שאין אדם מערב יקר בזול שהרי מפסיד אבל מערב הזול ביוקר כדי להשתכר. ומסיק שם ודווקא יין תפוחים ורמונים וכה"ג אבל יין צימוקין פי' שנותנים מים על הענבים הרי הוא כיין ומתנסך. והזהירנו המקום יתברך שמו מהתפגל ביין נסכם להתקדש בעבודה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם: