איסור והיתר הארוך נ׳Issur VeHeter HaArokh 50

א׳א. שנינו פרק אלו טריפות בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשיר' מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שנטלה צומות הגידין ואמר רב עלה וכן בעוף:

ב׳ב. שלש עצמות יש (הגה"ה) בירך שהוא רגל של אחריה מלבד הב' ארכובות ומלבד עצם התחתוני' ממש שבו הטלפים ויש בהן ג' דינים. העצם שלמטה מן הארכובה שהיינו על עצם התחתון ממש שבו הטלפים אותו שמגיע ממנו עד הארכובה אם נחתכו הגידין שבו והן למעלה מן העקב במקום שתולין בו הטבחים את הבהמה דקה אם נחתכה אפי' כולה אפי' נחתך כל הרגל שם עמהן כשר דאין החיות תולה בהן ומכ"ש למטה הימנו ולמעלה הימנו עצם קטן (ונ"ל שצ"ל. עד הארכובה אם נחתך אפי' כולה. אפי' נחתך כל הרגל שם עמהן כשר דאין החיות תולה בהן ומכש"כ למטה הימנו ולמעלה הימנו. ואם נחתכה הגידין שבו והן למעלה מן העקב במקום שתולין בו הטבחים את הבהמה דקה טריפה ויש עצם קטן) שעומד בבין הפרקים המחבר אותו עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ברגליה שלפניה והוא הנחתך בפרסות כשמפשיטין הבהמות. ופסק רש"י כרב דמפרש ארכובה דמתני' (הגה"ה) הוא אותו עצם הקטן וכתב וה"ה אם נחתך אותה ארכובה עצמה טריפה וכן כתב הרא"ש פ' בהמה המקשה והארכובה עצמה כלמעלה מן הארכובה משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא וע"כ חד מנייהו דוקא ואזלינן לחומרא עכ"ל. וכן פסק בסה"ת כרש"י והכי נהגינן באשכנז ובצרפת ודלא כעולא דמפרש ארכובה דמתני' (הג"ה) היא ארכובה העליונה המחבר עצם האמצעי לקולית. וכן למעלה מן הארכובה עד כל אורך צומות הגידין (וכ"כ בשערים שם) שהיינו עד ד' אצבעות בשור הגדול מהארכובה ולמעלה וכדי רוחב אגודל בבהמה דקה וכתב ביו"ד והם ברגל כלפי חוץ מקום שהזנב נופל עליו והוא המקום שתולין בהן הטבחים הבהמה גם כ"מ שנחתך בהן טריפה אע"פ שכל העצם קיים דשמא נפסקו צומות הגידין שפסיקתם אחת מי"ח טריפות שהן הלכה למשה אפי' אם הארכובה עצמה שלימה וכן פסק בס"ה לאסור אפי' אם העצם עצמו קיים ומניין הגידים ההם הן ג' בבהמה ב' קטנים ואחת גדולה והגדולה מונחת על השנים קטנים ונפרדה קצת מן הבשר וט"ז בעוף^א)א) אמנם בי"ד כתב שאלו ג' גידין בבהמה יש להן ג' גידין אחרים שנבלעים באלו ואותן הגידין אין בכלל צומות הגידין אלא למעלה מצומות הגידין: ופסק רש"י וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת שאם יפסוק רק אחת מהן^ב)ב) אם נפסק אחת מהן טריפה ושמא לא סבר בצומות הגידין כרמב"ם ואנו (לא) קיי"ל הכי: כולו או רובו טריפה אפי' אם הארכובה עצמה שלימה:

ג׳ג. וכתב הרא"ש ס"פ בהמה המקשה ואפי' אם חזר העצם (הגיד) ונתקשר יפה ונתרפא. ואפי' בבהמה דכשנשבר הי' צריך בדיק' בגידין וגם עתה שנתקשר צריך עדיין לבדוק אם נשתנה מראה הבשר שעל הנקשר משאר מראות בשר שאז היה טריפה דיש לחוש שמא לא נתרפא יפה וכשאינו בקי בהן צריך להטריפה עכ"ל (הגה"ה) והא דמכשרינן לקמן העצם עצמו שלמעלה מן הארכובה וצומות הגידין. היכא דחזר ונתקשר היינו משום שאין תלוי לשם בנשבר לבד אלא ביוצא לחוץ כדאי' לשם וכשחזר ונתקשר בידוע שלא יצא אבל תוך הארכובה שאין חילוק לשם בין יוצא לחוץ או לאו ודאי טריפה הוא בכל ענין מ"מ אם אין נראה להדיא חתוך ונשבר ממש אלא שהוא רק גישוואל"ן בל"א ונצרר בדם שאין ריעותא מבורר לפנינו יש לחותכו ולבודקו לראות אם נפסוק אחד מהם. וכתב הרא"ש ור"ב והיינו דוקא בבהמה שהם גדולים ונכרים לבודקן גם עתה בכה"ג למי שבקי בבדיקות צומות הגידין כשלא ראינו בהם חיתוך וריעותא מבוררת אבל בעוף שהן דקין כ"כ ואדומין אפי' אם הוא רק שחוף ונצרר עליהן הדם טריפה דאין אנו בקיאין לבודקה כלל. וכתב הרמב"ם פ"ח דה"ט ודוקא נחתכו צומת הגידין אבל אם נחסרו מתחילת בריותן כשרה ומסיק וכן בכל שאמרו בו רבותינו שאם חסר טריפה כ"ש אם ניטל אבל שאמרו בו אם ניטל טריפ' נאסר רק כשנחתך אבל נבראת חסירה מותרת דאם לא כן נטלה וחסרה חדא היא וכשניטל מותר כ"ש אם נבראת חסר שמותר עכ"ל^א)א) ודלא כרשב"א שכתב ואין חילוק בין ניטל לחסר אלא כל מקום שאמרו רבותינו חסר ה"ה ניטול ניטול ה"ה חסר:. וכוותי' קיי"ל. ומשם למעלה כל אורך עצם האמצעי מן צומת הגידין עד הקולית נוהג בו דין אחר שאם נשבר ולא יצא לחוץ רוצה לומר שהעור ובשר שלם על המקום השבירה כשר. (וכ"כ בשערים שם) ודווקא שעור ובשר שניהם שלמים אבל אם העור לבדה מכסה השבר כגון שנתמעך הבשר שעל השבירה טריפ' אע"פ שלא יצא לחוץ מעולם לפי שתחת הבשר מעלה ארוכה וחוזר ונתרפא אבל תחת העור לבד אינו חוזר ונתרפא אך כשנשבר במקום צומת הגידין טריפה (צ"ל אפילו) אם לא יצא לחוץ כדאיתא לעיל^א)א) ואמר מהר"ש שאינו כן במרדכי: ומכ"ש אם פתוח מקום השבירה או שיצא לחוץ או שנחתך כל הרגל לשם בכל עצם האמצעי שהוא טריפה. (וכ"כ בשערי') ומשם ולמעלה עצם השלישי הוא הנקרא קולית או בוקא דאטמא והוא אצל הגוף ממש וראשו תחוב בחור עצם האלי' ומחובר בו ע"י גידין ויש בו ב' מיני טריפות האחד שאם נשבר ויצא לחוץ טריפ' ג"כ בכל עניין כמו בעצם האמצעי. השני אם נשמט למעלה ממקומו כדאמרינן בגמ' האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה טריפה ופרש"י שנעקר ממקומו שהיינו מאותה חור של עצם האליה ואיעכול ניביה פירוש שנרקב הגיד שמחובר בו ראש הקולית לעצם האליה והוא דק מאד. וכ' בסמ"ק ודווקא שמוטה ועיכול ניביה אבל זה בל"ז כשר ואין אנו עתה בקיאין להבחין אי גם איעכול ניביה או אם בספק לבדו ונהגו להטריף^א)א) כ"כ בשערים דנוהגין להטריף כשיש לנו ספק בבוקא דאטמא שמא איעכול ניביה: כשנמצא בוקא דאטמא נשמט ממקום חיבורו בגוף או אם אפי' נשבר רק סמוך לגוף תוך ד' אצבעות בבהמה גסה וב' אצבעות בדקה דחיישינן לאיעכול ניביה:

ד׳ד. וכ' במרדכי ובסמ"ג ובסמ"ק ואם בא לפנינו בהמ' או עוף שכבר נשבר למעלה מהארכובה ונרפא^ב)ב) וכתב בתשובת מהררי"ק דדוקא כשחזר ונקשר וחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר הוא דאיכא למימר אם יצא לחוץ לא היה חוזר ונתקשר אבל אם לא חזר השבר למקומו הא' אלא ב' שברי העצם שוכבים זע"ז וזה נמשך למעלה וזה נמשך למטה כעין שרגילות למצוא בהרבה אגפיי' מעופות אע"פ שנתחברו ב' עצמות הנשברים וקרם עליהן עור ובשר מ"מ אסור דשמא יצא לחוץ וע"ש סימן צ"ח: כשר' דבידוע שלא יצא העצם לחוץ (הג"ה) וכ"פ ר"י ור"ב הלכה למעש' וכ' בפרנ"ס ואפי' אם הוא עתה יותר עב וגדול לשם במקום אחר כשר. עכ"ל. והיינו בין בעצם האמצעי בין בעצם השלישי עד סמוך למקום הניבישי"ש לחוש לשם לאיעכול:

ה׳ה. וכן העוף יש ברגלו ג"כ ג' עצמות. העצם התחתון הוא שבו הקשקשי ויש בו גידין תחילתן מן העקב ואצבע יתרה עד סוף העצם ההוא ואינו בכלל צומת הגידין. ומשם ולמעלה עצם האמצעי ובהם צומת הגידין למטה מן פרק עצם התחתון עד רוחב אצבע אגודל ומשם ולמעלה עצם השלישי והוא עצם הרחב הדבוק על הגוף ממש. ותני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהן העוף שאם נשבר העצם אע"פ שלא ניקוב קרום של מוח טריפה וכן בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה כתב ר"י א"ז פא"ט שבעוף טריפה אפי' (ס"א לא) איעכול ניביה ומביא ראייה. וכן הגיה מהר"ף בסמ"ק בשם ר' יחיאל בשם רבי אלחנן דמשום דזוטר חיותא גם בלא איעכול ניביה חשוב שמוטה וטריפה ומפרש לשם בסמ"ק והא דלא תנייה גבי יתר עליהן העוף היינו משום דבהמה נמי הוי שמוטת הירך טריפה באיעכול ניביה מיהא לא חשיב ליה כיון דשם שמוטה נמי איתא בבהמה. ולא דמי לנשבר העצם דקתני וכו'. והאריך ומסיק והילכך אם נמצא בעוף לאחר שחיטתו הירך נשמט אעפ"י שיודע בודאי שלא היה נשמט כשהובא לשחוט מ"מ אם רק מסופק לו אם קודם גמר שחיטה או לאחר גמר שחיטה טריפה דהוי ספיקא דאורייתא אע"פ שבודאי בשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה עכ"ל (הגה"ה) והיינו שמרגיש בשעת שחיטה שמשבר (ס"א שמשגר) רגלו בפרכוס כמו שרגילות. אבל בכה"ג בבהמה שצריכה איעכול ניביה כשרה מאחר שבשעה מועטת כזאת לא איעכול. אך כל שאר טריפות שנמצא אחר השחיטה ולא ידע אם אירע קודם השחיטה או אח"כ כגון שנמצא אחר השחיטה שנשבר הקולית ויצא לחוץ ואינו יודע אם יצא קודם השחיטה או לאח"כ. וכן שנמצא בבהמה לאחר השחיטה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ויודע בודאי דלא שף לאחר שחיטה אלא שמסופק באיעכול ניביה או לאו או שנמצא לאחר השחיטה ספיקא בצומת הגידין. וכל כל שאר טריפות כגון בני מעיים שנמצא בהן מחט שנקבו נקב מפולש ואינו יודע אם עברה רק עתה לאחר השחיטה ובכל כה"ג כתב בה"ג ובסמ"ק ובסמ"ג שיש להחמי' בספיקותו אפי' שאינו יכול להבחין אם הושחר פי המכה ולא נאמר השוחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינינו כגון זאב שנטל בני מעיים בפנינו והחזירם נקובות עכ"ל. וכ"ש הכא שהספיקות הן מחמת חסרון חכמים שאין החכם בקי בבדיקה שאין יכול להבחין אחר השחיטה אם נפסק אחד מן החוטין או אי איעכול ניביה וכה"ג והריעותא לפנינו במקום שתלוי בטריפות הבהמה פשיטא שיש להטריפה דדעת שוטי' לאו כלום הוא. ומיהו (ס"א ואין) קרוי ספיקא כדאיתא לעיל. ולשון סה"ת ואע"ג דנשחטה בחזקת היתר עומדות כיון שתלוי בחסרון חכמים שאין בקי לא אמרינן בחזקת היתר עומדת עכ"ל. וכן בנשבר הקולית ויצא לחוץ טריפה אפילו בלא הושחר מקום המכה (הגה"ה) ולא נשתנית מראית הבשר שעל השבירה משאר הבשר דחיישינן שמא סמוך לשחיטה נשבר ויצא דאי בהושחר מקום המכה פשיטא דטריפה וקולית העוף שנמצא אחר השחיטה נשבר ויצא כתב בי"ד ומיהו אם יודע בודאי שדחפו או רצצו בכותל אחר השחיטה אפילו אם הושחר מקום המכה הוי כזאב שנטל בני המעיי' ותולה בו עכ"ל. וכל שכן הכא שיש רגלים לדבר מדלא הרגיש בו קודם השחיטה. והא דהושחר אימא מכח דם המכה. ודווקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין:

ו׳ו. פרק אלו טריפות אמר רב יודא אמר רב שמוטת יד כשר וכתב בספר מצות גדול ובספר מצות קטן ובסה"ת ואפילו^א)א) וכ"כ בשערי' דביד בהמה לא שייך שום טרפות כבפנים. ואח"כ כתב דנשמט בגף טריפה וע"ש: אי איעכול ניביה דאין חיות תולה בו. וגם לא חיישינן לנקיבת הריאה אפי' אם נשמט ממקום חיבורו ממש כמו שכתב במרדכי דבשמוטת יד בבהמה מתוך עובי הכתף ורחבה אין חוששין בה שנקבה הריאה עכ"ל. והיינו אם לא עברה המכה ולא נצרר הדם בצלעות אבל אם נצרר בהן הדם חיישי' אף לנקיבת הריאה כדאי' בהג"ה במיימוני פ' ראשון דה"ט. וכן לא שייך בהן שאר טריפות דאפי' אם נחתכה תוך הארכובה וצומת הגידין או שנשבר למעל' מן הארכובה ויצא לחוץ כשר. דאין החיות תולה בהן. כדאמר רב הונא אמר רב פ' א"ט בעלת שלשה או בעלת חמשה בידים. פירוש ברגלים שלפניה הוי מום לגבוה הא להדיוט שרי. אבל ברגלי' אפי' להדיוט אסור. וחסיר ויתיר הוי כמו נחתך כדפירש ר' שלמה שאיסורא משום שמוטת ירך. ואפי' הכי בידי הבהמה עצמה להדיוט שרי:

ז׳ז. והאגפים בעוף דומה להן דבכל מקו' שנחתכו או שנשברו כשר מלבד (הגה"ה) אם נשמטו מהגוף או נשברו אצל הגוף בסמו' רוחב אגודל שהוא טריפה ג"כ ולא מטעם דשמוטה כמו ברגלי הבהמה אע"ג דבעוף אין צריך איעכול ניביה אפילו ברגליה דאין החיות תולה בשמיטותה וכנגדה בעוף דקאמר היינו באברים הנמצאים בעוף. ועוד דס"ס שניהם טריפה אלא משום דעור העוף רך ודק וחיישי' ביה לנקיבת הריאה שקורין החריף אצל חיבור הגוף בין הצלעות והיתה צריכה בדיקה שהיינו לנתח העוף מלפניו ולהניח הריאה דבוק בצלעות וליתן גילה או רוק על הריאה ולהביא שפופרת ולהניח בקנה של הריאה ונופח אם עולה בנפיחה כשר. ואין אנו בקיאין עתה ואין סומכין עצמינו על בדיקת דבר שיש בו ריעותא כמו שאין אנו בודקין הריאה שיש בה סירכא בנפיחה. וכתב במרדכי והא דלא תני לוי גבי יתר עליהן העוף היינו משום דשמוטת הגף משום חשש נקיבת הריאה ובנקיבת שומן עכ"ל:

ח׳ח. ומכל מקום אם ידוע בודאי שהעוף הובא שלם לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שכשעושה השחיטה נשבר גפו מחמת הפירכוס אפילו סמוך לגוף האי שכיח וכשר דאין לחוש בזה לנקיבת הריאה דהא הרגיש ויודע סיבת השבירה. ואי משום דשמא נשמט קודם גמר השחיטה שמוטת הגף כשר. ועוד דהא יש כאן ס"ס דהיתר כדאיתא לעיל בתשובות ספק דרוסה אבל בכה"ג בבהמה בין בידיה בין ברגליה כדאיתא לעיל:

ט׳ט. ובשחתוך למטה מן הארכובה בבהמ' ובחיה ברגליה שלפניה כשר בכל עניין אפי' אם כך באו מן השדה ולא נודע מי שברן או נשכן. ולא נודע לנו בודאי שנחש וכה"ג נשכו. ואע"ג דכתב הרמב"ם ריש פ' י"ב מה' רוצח לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאת חתוכין רגליה אע"פ שהן מותרין משום טריפה אסורין משום סכנה שמא אחד מזוחלי עפר נשכן עד שיבדקו בצלייה. עכ"ל. ואנו לא בקיאין בדבר הצריך בדיקה כדאיתא לקמן. משום דאין נחשים מצויין בינינו והולכין אחר הרוב כמו שאין אנו נזהרין עתה מאיסור מים מגולין שכתב ג"כ לפניו בפ' אחד עשר במצות עשיית מעקה. ולא חילק ג"כ לשם בין בזמניהם לזמן הזה:

י׳י. ואיתא באיסור והיתר של הגאונים ומספק' ליה אי נתבשל או נצלה אותו אבר המדולדל עם הבשר אם נאסר הבשר אם לא עכ"ל. ומאחר שנסתפקו בו הגאוני' יש להחמיר בו בין בבישול בין בצלייה בין במליחה כבכל שאר איסורין דרבנן והא דמכשרינן לעיל למטה מן הארכובה ביוצא לחוץ וכן ברגלי בהמה שלפניה ובגפי העוף היינו דוקא הבהמה או העוף עצמו אבל גוף האבר הנשבר המדולדל צריך לחותכו ולהשליכו קודם המליחה בין בעוף בין בבהמה (וכ"כ בשערי' שם). ואפי' אם חזר ונתקשר היטב דמאחר שנאסר פעם א' לא הותר עוד אע"פ שחזר והבריא וגם יש לחוש שמא לא הבריא כל צרכו וכתב בסמ"ק ודווקא יצא לחוץ אבל אם לא יצא אפי' למעלה מן הארכובה אף האבר עצמו מותר והכי נהגינן ולא דמי לביצים שנתקן דהתם נתקן לגמרי אלא שמונחים בכיס אבל הכא הבשר קיים וכן כתב בסמ"ק שאסור למולחן עם הבשר או להושיטו לבן נח מדרבנן שגזרו ביה חכמים אטו אבר מן החי ולכן דנין בספיקותא לקולא (מהרי"ש ודלא כשערי דור"א) והכי ג"כ איתא בהג"ה במיי' בה"ש וכתב אבל מן התורה אפי' אם הוא רק מחובר כחוט השער אין בו דין אבר מן החי ואפי' למעלה מן הארכובה כ"א משום טריפות עכ"ל:

י״איא. וכתב הרמב"ם וה"ה אם שמט אבר או מיעכו אדם כגון הביצים שמעכן או נתקן אע"פ שאין אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיים מאחר שאין מסריח. מ"מ אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם שהרי הוא דומה לאמה"ח וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ויש לדקדק בביצי' מהאילים שבכמה מקומות רגילין הטבחין כנענים לנתקן ג' ימים קודם השחיטה. (וכ"כ בשערים שם):

י״ביב. אך יתרת שברגלי בהמה ועוף אם הוא במקום שאינו אוסר הבהמה או העוף אף היתרת עצמה מותרת כדאי' לקמן ואין גוזרין בו משום אברים המדולדלים דהיא גופא גזירה והוי כיתר' בדרי דאונא שאף היתרת עצמה מותר ויתיר וחסיר הוי כמו נחתך. וכתב בי"ד ומאחר שאסור חסיר ויתיר משום דחשיב כנחתך אינו אלא במקום שהיה אסור אלו נחתך לשם כמו מעצם התחתון ולמעלה עכ"ל. וכן כתב הא"ז פא"ט שאם היתרת אינו נוגע בארץ שאינה יכולה לילך על שתיהן או שלא עמד במקום הרגלים או שיצא למטה מן הארכובה קיי"ל בכל הני שדלדול בשר בעלמא הוא וכשירה ואפי' אם יש בו עצמות וצפורן עכ"ל. וכ"כ במרדכי הא דיתרת אסר במקום שאלו נחתך טריפה היינו דווקא כשיש אבר אחד בעוף כיוצא בו אבל אם עלה יבלת ובה עצם בכל מקום שהוא בבהמה או בעוף אפילו היתרת עצמה מותר ומייתי מעשה במענ"ץ בתרנגולת שהיה בה רגל שלישי בצד הזנב ולא היה דבוק כלל לאחת מרגליה והתירוה ר' יודא ממענ"ץ ושאר גדולים לשם: