איסור והיתר הארוך נ״חIssur VeHeter HaArokh 58

א׳א. כתוב בכלי מדין אך את הזהב ואת הכסף וגו' כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהור אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. ומייתי בסמ"ג ע"כ הפסוק זה אין מדברת בטהרת כלים מטומאתם שאין לך טומאה שעולה ע"י האש אע"כ אינו מדבר רק בהכשר כלים מאיסורין על ידי הגעלה וטבילה. ומשמע בפסוק שמדבר בכלי סעודה ודרשוהו חכמים כל דבר שיבא באש שהיינו שאיסורו באש כגון השפודין והאסכלאות וכה"ג תעבירו באש שהיינו ליבון וכתיב וטהר הוסיף לך עוד טהרה אחרת והיא טבילה. ועדיין לא ידענו בכמה מים טובלין להכי כתיב אך במי נדה יתחטא. ותני בר קפרא במים שהנדה טובלת בהם והם מ' סאה וכל אשר לא יבא באש כלומר שאין תשמישו באש לבדו אלא ע"י חמין כגון היורות וקדרות של מתכת תעבירו במים כלומ' הגעלה במים רותחים דהיינו בכלי ראשון ואח"כ טובלין ג"כ כמו שפיר' הכתוב כבר ואע"פ דוטהר גבי כלים המתלבנים כתיב מ"מ משמעות הכתוב כך הוא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים משמע שהכשר המים נידון כהכשר האש מה הכשר האש צריך טבילה אחריו אף הכשר המים כו' ועוד כ"ש הוא דהא עדיף ליבון מהגעלה ואפ"ה בעי טבילה וגם לא עדיפא מכלים חדשים. ואף טבילת חדשים למידין מכאן דא' רב נחמן אפי' כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים וליבון כחדשים דמי ואפ"ה בעי טבילה והיינו אפי' בזמן הזה ואעפ"י שאין אנו נזהרים עתה מטומאה דטבילה אף להכשירו מן האיסור היא דהא פרשה שנייה איירי דוקא להכשיר כלים מאיסורין וכן ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הכנעני דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י צונן לבד כגון כוסות וצלוחיות מדיחן בצונן ג' פעמים ואח"כ מטבילן והן טהורין. קערות ויורות שנשתמשו ע"י חמין מגעילן ומטבילן והן טהורים. דברים שנשתמשו ע"י האור עצמו כגון שפודין ואסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. ואמר רבי חייא לא אסרה תורה אלא כלי ב"י אבל שאין ב"י נטל"פ ומותר. אבל מ"מ אסרו אף שאינו ב"י לכתחילה גזירה אטו ב"י:

ב׳ב. כלל גדול (הגה"ה) פירשה תורה בהכשרת כלים שהכשרת כל דבר כמו שנאסר לכתחילה דככ"פ. מלבד דבר שנאסר ע"י עירוי לפי שאין לו כח להפליט כדאיתא לקמן והילכך דבר שנשתמש באיסור צונן לבד כגון קערה נקייה הודחה של בשר אפילו בת יומא ששמו בה חלב צונן. או סכין של חלב שחתכו בו בשר צונן חי ואפילו בשר נבילה וטריפה. וכן הסכינין שמנקרי' בהם בשר מחמת הדם. או גבינה רכה בסכין של בשר. ומאחר שהוא צונן ורך סגי כל אחד דהיינו הסכין והבשר בהדחה. אפילו אם החלב היתה מלוחה ומאחר שלא שהה בתוכה כדאיתא לעיל בתשובת כבוש כמבושל:

ג׳ג. אבל אם חתך חלבים אפילו צונן בסכין של בשר וכן סכין שמנקרי' בו במקום החלבין דבר הנראה הוא שהוא דבוק ע"ג הסכין ביותר. ואר"י שצריך אז לדקדק בהדחת הסכין שישפשפנו מקודם במעט עפר צונן. וידיחנו אח"כ כ"כ עד שיכולין המים לעבור מראשו ועד זנבו ומזנבו לראשו בלתי עכו' החלב:^א)א) הגה"ה שם באשי' וגם אפי' בלא כיבוס חמין ואפר אפשר שיועיל אפי' נפל ביין רותח או בשאר איסור רותח וכיון שבולע צונן מתכבסים אפשר דה"ה רותח. וע"ש בהג' ובמרדכי. ואפי' בשר טריפה כשהוא מבושל קצת קשה הוא וגם רוב פעמים יש בו חלב ודבוק בסכין יותר שאילה:

ד׳ד. אבל סכין שחתך בו (הגה"ה) איסור צונן קשה ודחוק כגון סכין של בשר שחתך בו גבינה קשה וכל כה"ג כמו כן ינעץ אותו בקרקע קשה ולא ינעצנו בפעם שנית במקום שנעץ בו בפעם ראשון לפי שצריך שיהא קרקע קשה בכל נעיצה ונעיצה. ולכן צריך לשנות בכל פעם עכ"ל. ובהכי סגי לכתחילה וא"צ לשפשף מקום הגומות בפחם או באבן רכה שנכנס בגומות דהא לא נכנס האיסור בגומו' ואין נכנס בהן איזו דבר כמו שנכנס בהן כך יתקנח מהן עתה ע"י הנעיצה ול"ד לסכין שנשתמש לאיסו' חם דלקמן דהתם נבלע האיסור תוך הגומות עצמו כ"כ כמו בגב הסכין ולאחר הנעיצה חוזר וחותך בו אפי' היתה חם לכתחילה כי הלך האיסור מכל וכל מאחר שלא נאסר כ"א בדבר צונן אבל אין להגעיל הסכין כי יותר היה נאסר ע"י הגעלה כי כבר לא נבלע בו האיסור ועתה יבלע בו ע"י הרותחים דמאחר שאין טרוד לפלוט בולע ממה שדבוק בו:

ה׳ה. וכן מפורש ברוקח הא דתוספתא דלעיל דברים שנשתמש בהן צונן מדיח בצונן דמשמע דסגי בצונן בין לצונן בין לרותחין דלמאי ניחוש לה ואפי' הן של חרס עכ"ל. והביא ראייה והשיב מהר"מ ואף לדברי המחמיר בעירוי ככ"ר לחומרא היינו דווקא עירוי שאין כח כלי הראשון פוסק לגמרי אבל עירוי שכח כלי הראשון פוסק לגמרי אליבא דכ"ע אינו ככ"ר:

ו׳ו. הילכך טיפת חלב רותח שנפלה על סכין (הגה"ה) או על שאר כלי צונן די לו כשגוררין מעליו דהיינו שגורר רק מקום נפילת הטיפה והיינו דווקא כשנפל על הקתא אבל אם נפל על הברזל נועצו יפה בקרקע י"פ ודיו וכשר אף לדבר חם עכ"ל:

ז׳ז. וכן התיר ר' יחיאל מפרי"ש בגרירה ונעיצה והכי נהגינן ודלא כר' פרץ דמחמיר וכתב דהיכא שנפל על הלהב נכון להגעיל כל הסכין:

ח׳ח. וכל מקום שהסכין סגי בהדחה מכ"ש המאכל דשייך ביה דיעבד והיכא שהסכין צריך נעיצה בקרקע המאכל צריך קליפה והיינו אם הוא בר קליפה והדחה ואם לאו מותר לגמרי כדאיתא לעיל [שער כ"ט סי' ב']:

ט׳ט. ואם טעה אדם בסכינים ונעץ סכין ש"כ כה"ג י"פ בקרקע וחתך בו אח"כ היתר צונן מותר בלתי קליפה והדחה ואפי' אם חתך בו שומין ובצלים מאחר שאין עליו איסור בעין ומיהו לכתחילה יזהר משום הרחק מן הכיעור כו':

י׳י. וכתב הרמב"ם פ' י"ז דא"מ סכין ש"כ אסור לשחוט בו עד שילבנו עכ"ל והיינו דווקא לכתחילה ואפי' בסתם סכין ש"כ דהא אסור לגרום נטל"פ לכתחילה ועוד דבסכינים אמרינן לעיל שרגילין להשתמש בהן כל שעה וחשובין כ"פ ב"י:

י״איא. ומיהו אם שחט בו בדיעבד אליבא דכ"ע סגי כשקולף בית השחיטה ואפי' אם הוא ב"י בודאי וכתב רבי' ברוך ומיהו קליפה בעי אע"פ שכתב כלים ש"כ אינם ב"י וכן אפי' אם יודע בודאי שאינה ב"י משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין עכ"ל. וכ"כ במרדכי פ' כ"ה שסגי בקליפה והאריך ומסיק וה"ה אם חתך בו בשר רותח:

י״ביב. וכתב בסמ"ק ובסה"ת וכן פסק רבינו שמשון וכן פר"י שדווקא בית השחיטה צריך קליפה דרותחת היא ודחוק אבל כנעני המפשיט בהמה או שחתך הבשר בסכין שלו סגי בהדחה:

י״גיג. ובגמרא פ"ק דחולין פסק הילכתא סכין ששחט בה ונמצאת טריפה אסור לשחוט בה (מפני שהסכין מלוכלכת מהשמנונית ומהדם) אם לא שידיחנו בצונן. ואי איכא בלייתא דפרסא למיכפרי' תו לא צריך. אכן אם שחט בדיעבד בלא הדחה מותר דאיידי דטרד לפלוט דם הסימנים לא בלע. דאלת"ה אפי' מכשירה לכשירה נמי הלא יש עליו דם. ואפי' קליפה לא בעי דהא לא מצריך קליפה בשוחט בסכין של כנעני אלא מחמת שמנונית בעין שעליו:

י״דיד. אבל לחתוך בו דבר אחר חם ודאי צריך הגעלה לכתחילה דבית השחיטה מרתח רתח אבל ליבון א"צ דאינו חם כ"כ ומהר"ם מתירו אפי' בהגעלה ע"י עירוי אע"פ שעירוי אינו חשוב ככ"ר. ומיהו אם חתך בו דבר אחר בדיעבד מותר בקליפה או בנטילת מקום אפי' אם הוא חם כדאיתא לעיל בתשובת עירוי תבשיל. פ' כ"ה אמר שמואל סכין ששט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן סגי בהדחה אליבא דכ"ע וכתב הרמב"ם ואם דיעבד חתך בו רותח מותר עכ"ל. ומסתמא היינו בהדחה או צריך ששים נגד הדם בעין שעליו. וכתב הרא"ש פ' קמא דחולין והאידנא נהיגי טבחיא לקנח הסכין יפה בשער הבהמה בין שחיטה לשחיטה דהשער הוא קשה והוי כמו בלייתא דפרסי דמתיר בגמרא עכ"ל:

ט״וטו. וכתב בסמ"ג אבל אם שחט ונמצא כשרה אף על פי שאסור לחתוך בה רותח משום דבלוע מדם מ"מ לשחוט בה בהמה אחרת מותר לכתחילה אפילו בלחי קנוח. דבלאו הכי יש כל פעם בבית השחיטה דם הרבה:

ט״זטז. תנן השפודין והאסכלאות והסכינים של כנעני' מלבנן באור. וכתב במרדכי בשם ר"י פרק קמא דחולין מדלא מחלק בין קטנים לגדולים ש"מ לא מבעיא הגדולים שחותכין בהן איסור חם על האור. אלא אפי' קטנים. חשובין תשמישן ע"י האור דחיישינן שמא לפעמים מהפכין בהן בשר חם ע"ג הגחלים או מתקנין בהן נר חלב הדולק עכ"ל וכן כל דבר שאיסור ע"י האור צריך כמו כן ליבון לחזור ולהפליט האיסור ממנו כדרך שבולעו. ואפי' לחתוך בו צונן צריך ללבנו מקודם היכא דאפשר משום צד. ואינו די בנעיצה י"פ בקרקע אע"פ שאז לא היה פולט עתה שום איסור הבלוע בו דגזרינן דילמא אתי לאשיתמש ביה חמין וכן כל דבר שצריך הגעלה לרותחים צריך הגעלה אף לצונן. ומכ"ש סכינין שיש בהן גומות שאין ניתרין אפי' בהשחזה אפילו לצונן מחמת הגומות. כמו שכתב בסמ"ג. וכתב ג"כ לשם שאין מועיל שפשוף פחמין במקום הגומות:

י״זיז. וכ"כ הרמב"ם פי"ז דא"מ הלוקח סכין מן הכנעני ורוצה לחתוך בו חמין מלבנו או משחיזו כולו ברחים עכ"ל. ואינו מחלק כלל בין גדול לקטן. גם מדקדק ריצב"א מדבריו בהגה"ה ששיפשוף בפחמין אינו מועיל היכא דאיכא גומות בסכין אפילו לחתוך בו צונן. והיינו בעבור שנאסר ע"י חם אבל דבר שנשתמש לאיסור צונן אפילו שפשוף א"צ בגומות כדאיתא לעיל. וכ"כ במרדכי פרק כ"ש להדיא מהא דמסיק והילכתא אידי ואידי ברותחים. ודווקא גבי חמץ דהתירא בלע אבל במקום שאיסור בלע תניא בתו' דאלילים סכין מלבנו עכ"ל. וכ"כ עוד במרדכי ס"פ בתרא דאלילים בשם הר"ר אלחנן שכל סכין שיש בו גומות צריך ליבון. ורוב סכיני' דידן ובפרט הקטנים יש בהן גומות:

י״חיח. וכתב בי"ד ודבר הצריך ליבון א"צ להסיר ממנו החלודה מקודם כמו בהגעלה כי האש מעביר הכל דאין כח הגעלה ככח האש. וגם יכול ללבנו לחצאים פירוש מתחילה חצי האחד ואח"כ החציה השנייה עכ"ל וק"ק:

י״טיט. וה"ה אפי' יש עליו טלאי והוקדם האיסור לטלאי' ואפי' בדבר שצריך ליבון מדינא דכח האש שורף כל דבר ומה שנשאר בו עתה לא יפלט ממנו לעולם^א)א) ואפי' ליבון מועט שהוא כדי לשרוף עליו קש דמאחר שאינו אלא מהיתר להיתר או אף בדבר איסור כדאי' לקמן שסגי בהגעלה פולט מיהא טפי מהגעלה בלתי טלאי. שאילה: וכ"ש מבשר לחלב ואפילו מחמץ למצה דהא התירא בלע. וכ"כ בסמ"ק שלעניין ליבון אין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י אלא יכול ללבנו באותו היום שנאסר דהא פולט כל דבר ונופל לארץ:

כ׳כ. והליבון מבליעת איסור היא עד שתסיר קליפתו או עד שיהו הנצוצין מנתזין הימנו ול' הרמב"ם עד שתנשר קליפתה העליונה ואין חילוק אם נשתמש באיסור הרבה פעמים לנשתמש בו רק פ"א:

כ״אכא. ופר"י וכ"כ בא"ז ודווקא שפודין ואסכלאות וכה"ג סגי בלבון אבל סכינים לא מפני שאדם חס על סכינו חיישי' שמא לא ילבנו יפה עד שתסיר קליפתו. ובפרט סמוך לקתא אין מלבנו יפה אם לא שיסיר הקתא מהברזל לגמרי ומלבנו לבדו אבל ליבון אחר אינו מועיל אם לא שיגעילנו אח"כ כדתניא בתוס' והאריך וכוותיה נהגינן. ומ"מ בהכי סגי לן אפי' היכא שנאסר ע"י האור בודאי וא"צ להוצי' הברזל מן הקתא אם רוצה להגעילו אח"כ דהא לא נאסר מה שבתוך הקתא מעולם כמו שכתב בי"ד וז"ל ואע"ג דקיי"ל דכלי מתכת שחם מקצת חם כולו מ"מ אם ידוע לנו שלא נאסר כ"א במקצתו כמו סכין סגי לו הכשירו כמו כן במקצת דכבולעו כ"פ ומיהו הכשירו מסתמא במקצת ר"ל כל מה שחוץ לקתא:

כ״בכב. וכתב במרדכי בשם ריב"א ס"פ בתרא דאלילים שסכין של איסור שצריך ליבון אם משחיזו ברחיים ואח"כ מגעילו די לו בכך. דהרי הלבון מועיל להעביר הקליפה והרחיים ג"כ מעביר הקליפה. מ"מ אם יש גומות בסכין ישפשפנו בפחם עכ"ל:

כ״גכג. וכתב הרא"ש פ' כ"ש וכן כתוב בסמ"ק והוא הדין כשנאסר מבליעת איסור. אבל היכא דהיתרא בלע כגון הרוצה להכשיר סכין או שאר כלים מבשר לחלב סגי לו בהגעלה לכל דבר אפילו למה שתשמישו על ידי האור. אך ישפשפנו מקודם יפה באפר מגובל או בטיט עכ"ל. והוא הדין אפי' מחמץ למצה מסיק בגמרא שסגי בהגעלה. ודווקא הקטנים אבל הגדולי' השיבו הגאונים שנוהגים ללבנן בפסח אע"ג דהיתרא בלעה. לפי שארוכין יותר מדאי. ושמא הטעם מאחר שנטל"פ מותר היכא דהיתרא בלע אפי' בכלי לכתחילה. אלא שגזרו ביה רבנן אטו כלי ב"י ואין מגעילין עתה שום כלי ב"י אפי' מהיתר להיתר כדאיתא לקמן לא החמירו כ"כ בבליעת היתר כה"ג שלא נאסר הכלי מעולם. ודווקא הבא להכשיר כלי מבשר לחלב דלא נאסר מעולם אבל כלי ש"ב שנאסר מבליעת חלב ע"י האור או איפכא נקרא שפיר בליעת איסור וצריך ליבון ככלי של כנעני:

כ״דכד. ומיהו נהגו העולם להכשיר סכין של חלב שנחתך בו בשר רותח בהגעלה דמאחר שאין חושבין הבשר לכלי ראשון לא מחמרינן בו כולי האי:

כ״הכה. אמנם אותן המעבירין סכין על הגחלים בהעברה בעלמא שבוש הוא בידם דאפילו כדי הגעלה אינו. ומסיק הרא"ש אבל ללבן לפסח צריך שיהו הניצוצות מנתזין ממנו אע"פ שהוא מהיתר להיתר. וסכין שיש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה תוך הגומות אין להכשירו ע"י הגעלה דהוי כעלתה חלודה בתוכה או ילבנו עכ"ל והיינו אפילו סכין בשאר איסורין נמי. ומיהו באלו שהיה סגי בלתי הגומות בהגעלה. וא"צ ליבון אלא מחמת הגומות וסמוך לקתא. נראה שבליבון לבד סגי ואין צריך שתיהן ליבון והגעלה. ודווקא כלי הצריך ליבון אבל סכין שיש בו גומות ואין הגעלה אלא משום הגומות א"צ כלל שיהו הניצוצות מנתזין ממנו דלא גרע מהגעלה כדאיתא לעיל. ומסתמא היינו דוקא מהיתר להיתר יש חלוק דגומות. דגם מהיתר להיתר צריך להעביר החלודה כמו שכתב בסמ"ק בהגעלת כלים מבשר לצורך חלב שצריך לשפשפו קודם. ומאחר שאינו יכול לנקותם יפה תוך הגומות חשוב כעלתה חלודה בפנים אבל סכין של כנעני או ש"ח שבלע מבשר ע"ג האור אפילו בלתי גומות צריך ללבנה ולהגעילה כדאיתא לעיל. ומיהו הוא הדין אפילו יש בהן גומות בסכינין של איסור ואין יכול לנקותו מותר להכשיר בדרך זה ע"י ליבון והגעלה. דהא לעניין ליבון אין חילוק בין חלודה או לאו. וא"צ להגעיל אלא מחמת חששא שמא אדם חס על סכינו. ואותה חששא אינה אלא סמוך לקתא וסמוך לקתא אין דרך להיות שמה הגומות ובלבון ובהגעלה פולט כל דבר:

כ״וכו. וכתב עוד במרדכי פ' כ"ש וכסוי קדרה של מתכת גרע מהקדירה עצמה ונחשבת על ידי האור וצריך ללבנו כמו השפודין ולא סגי בהגעלה עכ"ל. והיינו דווקא של כנעני או של ישראל שנאסר מבשר וחלב אבל אם בא להגעיל מבשר לחלב הואיל והיתרא בלע סגי לו בהגעלה מק"ו משפוד ואסכלאות עצמה כדאיתא לעיל:

כ״זכז. וסכין בשר שנחתך בו בשר רותח של איסור או סכין ש"ב שחתך בו בשר כשהוא עדיין רך על השפוד על האור מאחר שאין שם רוטב גרע יותר מבשר איסור שבקדירה וקרוי שפיר ע"י האור כאלו היה מהפך בו הבשר על גבי הגחלים עצמן וצריך ליבון. אבל אם הסירו מעל האש לא גרע מחימום דכלי ראשון שעל האש ובהגעלה סגי אע"פ שבלע מאיסור ודלא כיש מחמירין:

כ״חכח. וכתב עוד בסמ"ק ואם רצה ללבנו מחלב לצורך בשר או איפכא א"צ לבון גמור שהיינו עד שתסיר קליפתה אלא סגי לו בלבון קצת כמו שרגילין לנסותו ע"י קש שנותנין עליו למעלה אם ישרוף הקש עליו שאז שולט האור מעבר לעבר דלא גרע זה הליבון מהגעלה:

כ״טכט. ומה"ט התיר ר"י ללבן בי"ט מבשר לחלב המחבת שאופין תחתיה פשטיד"א כשאופה מיד תחתיה בעודה חמה דאז מועיל חמימות הליבון לצורך האפייה אבל מחבת של כנעני או של איסור אחר שצריכה ליבון עד שתסיר קליפותה ואותו הליבון אסור בי"ט דכ"כ ליבון א"צ לאפיית פשטיד"א וא"כ היה רק לצורך מכשירי אוכל נפש שהוא הלכה ואין מורין כן. ומסיק אבל לעניין הגעלה ודאי אסור בי"ט אפילו מבשר לחלב דלא דמי לליבון דהתם יש בו צורך אפייה. ועוד דהוי תיקון מנא וכ"ש ללבן כל כלי אחר כגון סכין וכה"ג שאין צורך בחמימותו כלל שאפי' מבשר לצורך חלב אסור בי"ט:

ל׳ל. כתב ר"ב בסה"ת וכן השיב ר"י שמדוכות של כנעני או שאר איסורין וכ"ש מבשר לחלב אע"פ שדרכם לדון תבלין ושאר דברים חריפין חמין ומתערבין יחד והוי כאלו היה האיסור עצמו חריף מ"מ מותר להכשירו ע"י הגעלה. דלא גרע מדבר הנאסר ברותחים. ומיהו מחמץ למצה אע"פ שהוא מהיתר להיתר לא נהגו העולם להגעיל דהוי כמו בית שאור שחמוצו קשה. וכ' בסמ"ק בשם רבינו טוביה שע"י קליפה והגעלה מיהא מותרין ואפי' מחמץ למצה וכ"ש בשאר איסורין והיינו שמסירין מהם הקליפה הפנים בכלי אומנות שנקרא בל"א איב"ר דרע"ט כמו שרגילין ואח"כ מגעילין אותם דזהו מועיל לכל דבר שצריך ליבון להסיר קליפתו במשחזת ברחיים ולהגעילו כדפי' לעיל בשם ריב"א. ואם לאחר שהסיר מהן הקליפה מלבנה לבון כל דהו דהיינו עד שנשרף עליו קש מצד שני או עד שנשרף חוט שכורך סביביו ודאי עדיף מהגעלה ומותר כמו בשאר כלי:

ל״אלא. והיינו בשל מתכת ואבן אבל בשל עץ יש להחמיר לכתחילה אף בשאר איסורין אפי' ע"י קליפה והגעלה דחיישינן כל פעם לגומות אפי' אם לא נשתמש המדוכה אלא לאיסור צונן כתב בי"ד שחשוב כשאר איסור ע"י חמין וצריך הגעלה:

ל״בלב. ומיהו הקערה שמשהין בה הקיבה כל השנה אע"פ דהיתרא בלע אוסר רבינו שמחה להגעיל להשתמש בה בשר כלל והיינו טעמא דהתם דבר חריף האוסרו הוא עיקר עצמו ולא התפל. משא"כ במדוכות ש"כ כדפי' וכן כל כה"ג. וכ"ש כלי ששהו בו כותח או בשר מלוח כשמשימין אותו במלח כשר שאסור להשתמש בו היפוכו על ידי הגעלה אע"פ שאין חריף כל כך דהוי חלב ובשר גמור והמלח עדיין בתוקפו דהא לא הפליט דבר:

ל״גלג. אמנם אם הוגעלה הקערה שהושהה בה הקיבה ונתחבה ביורה רותחת אע"פ שבעלמא כח המלוח מבליע איסור מיהא בכדי קליפה וכ"ש הכא שנכבש בה ימים רבים ובדבר חריף אין נפקותא בין בן יומן לשאינו בן יומן. הכא אפילו מכדי קליפה לא בעי דהקיבה נטל"פ בבשר היא והקערה מותר אז לכתחילה לחזור ולהגעילה לחלב דטעם בשר שבה לא היה חריף וגם לא נתערב ונמחה עם דבר חריף:

ל״דלד. ומיהו כלי עץ שרודין בו את הפת שקורין בל"א אויבי"ן שוסי"ל שראה שאופין בו הכנענים פשטידא וכ"ש מחמץ למצה אין להתירו בהגעלה דחשיב תשמישו ע"י האור:

ל״הלה. וכתב עוד במרדכי פ' כ"ש דכלים הצריכין ליבון אם הגעילן ולא לבנן באור ונשתמש בהן רותח התבשיל אסור אף בדיעבד לפי שכל שתשמישו ע"י האור אינו פולט הכל ע"י הגעלה אלא כל זמן שישתמש בו ע"י חמין פולט מעט מעט עכ"ל:

ל״ולו. וכתב רשב"א ואין שייך ישון אלא לכלי יין נסך אבל כל שאר איסורין לא:

ל״זלז. יורות וקדרות של מתכת שנאסרו ע"י חמין או כף שנתחב בתבשיל של איסור וכל כה"ג כמו כן מגעיל ברותחין. ואין כלי צריך הגעלה אלא הנאסר בכ"ר שהיד ס"ב דכתי' ואם בכלי נחשת בושלה וגו' ומורק ושוטף אבל אם נשתמש לאיסור בכלי שני סגי ליה בהדחה דכלי שני אינו מבשל ואפי' היד ס"ב כדאיתא לעיל בתשו' הדחת קערות:

ל״חלח. אבל אם חתך בשר רותח שהיד ס"ב בסכין של חלב או להפך שאין שם דופני הכלי שמצננין אותו ודאי נבלע אע"פ שהוא חוץ לקדירה והוי כ"ש. דהא כלי שני אע"פ שאינו מבשל מ"מ מיבלע בלע כדאי' לעיל. וצריך הגעלה ואין חילוק בין לח ליבש דהא מדמה מהר"ף סכין ש"ח שחתך בה בשר רותח לכף שנתחב בתבשיל לפי שכל פעם יש בו טעם לחלוחית הרוטב. ועוד דחשיב בסמ"ק חתיכה רותחת חמור מכ"ש דאסור לשם ליתן בשבת מלח בכ"ש כל זמן שהיד ס"ב ומסיק ומכ"ש על חתיכת חמה ויד ס"ב או תבשיל עב:

ל״טלט. וכתב רוקח וכל דבר שנשתמש בו חמין צריך הגעלה אף לצונן דגזרינן דילמא אתי לאשתמושי בחמין וקצת ראיה מההיא פינכא דתברא ר' אמי ואמאי תברי' ישתמש בה בצונן עכ"ל:

מ׳מ. וכ' בסמ"ק ואפילו אם לא נאסר הכלי כ"א במקצת מ"מ צריך הגעלה בכולו והיינו אפי' בכלי עץ ואפי' אם נאסר בשעה שלא עלה הרתיחה רק שהיד סולדת בו צריך הגעלה בשעה שהרתיחה עולה ואפי' אם רק ספק אם היה היד ס"ב נאסר הכלי דספק דאורייתא לחומרא וצריך אז הגעלה בודאי רתיחות:

מ״אמא. גרסינן בירושלמי דשבת מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו חם מלמעלה ר' יונה אוסר ערוי ככלי ראשון וה"ה לענין בליעה ופליטה אסור. כתב במרדכי בשם ר"ת פ' כל שעה ובסוף פ' בתרא דאלילים שערוי ככלי ראשון לגמרי. ומותר אפי' להגעיל ע"י עירוי. והא דקיי"ל דתתאי גבר היינו בב' דברים יבשים ששוכבין זע"ז או אפי' בדבר לח היכא שפוסק הקלוח ואינו נוגע כל שעה ברותחים שבכלי ראשון כגון טפת חלב רותחת שנפל מכ"ר על צלי של בשר וכל כה"ג דוגמא נטף מרוטבו על החרס ודי לו בנגוב או בהדחה. ובסכין ינעוץ עשרה פעמים בקרקע אבל ערוי שאין כח הכלי ראשון פוסק ונתבשל לגמרי עכ"ל. אבל ר"י ורשב"ם פסקו שערוי ככ"ש ואינו מבשל דתתאי גבר ואינם מחלקין וכתב התו' פ' כירה וכ"כ ר"ב ובסמ"ג ערוי אינו ככ"ר לגמרי ולא ככ"ש לגמרי אלא מבליע ומפליט כדי קליפה ולא יותר דהכי אמרינן פ' כיצד צולין למ"ד תתאי גבר חם לתוך צונן אדמוקיר לה בלע פורתא עכ"ל. ומתירין לשם התו' מה"ט תרנגולים שעירו עליהם רותחים בקליפה וכוותייהו נהגינן. והילכך בהגעלה שצריך להפליט כל אסורו אין מגעילין אלא בכ"ר עצמו. ואם עירה תבשיל של איסור בקערה או הדיח קערות ע"י עירוי במים אסורים נאסר הכל דהא מבליע מיהא כדי קליפה. ומה"ט השיבו הגאונים שהקערות צריך להגעילן בכ"ר לפי שפעמים מערין בהן חמין עכ"ל. וא"כ היתה צריך קליפה כדין חם ע"ג צונן. והיינו דוקא עירוי שאין כח כ"ר פוסק לגמרי כדאי' לעיל וכ"כ הרא"ש שודאי עירוי לא מהני להגעלה דאע"פ שנחשב לכ"ר היינו להפליט מעט כדי קליפה אבל אין לו כח להפליט ממנו כל אסורו הבלוע בו עכ"ל. וכ"כ בא"ז פ' כ"ש בשם מהר"ח שאפי' כלי שנאסר רק ע"י ערוי צריך הגעלה בכ"ר ממש דשמא ערוי מבליע לחומרא ואינו מפליט עכ"ל ובמרדכי פ' כ"ש מייתי כמו כן תשובת הר"ר שמואל מברונקבורט שקיי"ל כר"ת ורשב"ם בשניהם לחומרא דפעמים ככ"ר ופעמים ככ"ש עכ"ל ובהגעלה אין חילוק לכל דבר אי בלע מאיסורא או שרוצה להגעילה מבשר לצורך חלב כמו שיש חלוק בלבון:

מ״במב. וכתב הרא"ש ואבי העזרי ומחבת אעפ"י שדרכן לטגן בהן מותרין בהגעלה אף מחמץ למצה ולא נחוש שמא נשאר בה לפעמים הטגון ביבש בלתי שומן ונבלע בה ביובש והיה לנו לדמותו לתנור שהטיחוה באליה דבעי היסק או לכל שאר דברים שתשמישן ע"י האור דא"כ אף בקדירה נחוש לזה. דלפעמים נשרף גם המאכל בהן ולא נשאר בו מאכל כלל ולא מצינו מי שחושש לזה אלא מתירו אותו בהגעלה. מטעם דמ"מ נשאר לחלוחית משקה תוך התבשיל ולא הוה תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון. ומסיק שם ראבי"ה ועוד דלא חלקו החכמים בין יורה ליורה אעפ"י שיש יורה שמטגנין בה חלבין. ותו תניא בתוספתא היורה והטוגנין ומחממי חמין מגעילן עכ"ל:

מ״גמג. וכתב במרדכי פ' כ"ש וצריך להגעיל אף הבית יד של המחבת עכ"ל והיינו שצריך להכניסן ג"כ ליורה ולא אמרינן שיספיק לו בהגעלת המחבת אף כשמגעילה ע"י עצמו דכבולעו כ"פ:

מ״דמד. ומיהו נראה בדיעבד (הג"ה) אין לחוש כ"כ כ"ש עץ פרור שרגילין להכניסו כולו ליורה להגעילו^א)א) אמנם בדברי הרא"ש וראבי"ה נקט לפסח. וכתב אם בית יד ארוכה הרבה מכניס חציה והופך ומכניס חציה ואם היה ארוכה ביותר מלבנה באמצע ומסיק ראבי"ה וכלים שמולחין בהן צריכין הגעלה לפסח אבל רחיים של פלפולין דחריף טפי כתב רש"י דלא מהני להו הגעלה לפסח דה"ל כמדוכה: ועוד דאפי' אם בודאי לא הכניסו בקדירה של האיסור דהא כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו כדאיתא לעיל:

מ״המה. וכתב ראבי"ה וכוסות של כסף ושאר כלי מתכת של שתייה הנקחין מן הכנעני טוב להחמיר ולהגעיל דשמא חממו לפעמים בהן יין ולחם. ושלחנות ותיבות נוהגין גם כן להגעילן לפי שפעמים משימן עליהם דבר חם או נפל עליהם מרק חם עכ"ל. והיינו שמטעם הראשון צריך הגעלה אף בשאר ימות השנה כ"ש מחמץ למצה ואפי' לשתות בו צונן לפי שחוששין שמא יחמם בו ג"כ יין או שאר משקין אבל לשתות בו צונן ע"י הדחה שלש פעמים בעודה ברשות הכנעני ודאי מותר:

מ״ומו. ומיהו בכלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות של חרס ששתה בהן הכנעני מותר לישראל לקנות ולשתות בו בקביעות ע"י הדחה ג"כ. ואין חוששין בהן כמו בכלי מתכת דלעיל. דמאחר שא"א הן בהגעלה הוה דיעבד וכ"ש כלי זכוכית ששתה בהן הכנעני כמה ימים דשרי ליה לישראל לקנותו ממנו להדיחו ולהטבילו ג' פעמים. דאמר באבות דר' נתן וג' דברים בכלי זכוכית וג' דברים בכלי חרס. כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו. משא"כ כלי זכוכית דשיע' היא והיינו מאיסור צונן ואין חוששין מספק לאיסור חם אבל היכא שידוע שבלע איסור חם אפי' משאר איסורין שאינה מחמץ למצה אסור אפי' בהגעלה כדאי' לקמן. ודוקא כלי משתאות אבל שאר כלי חרס שקנה מן הכנעני אם רק מסופק בו שנשתמש בזה אין צריך לומר שצריכין שבירה אפילו מספק. וקערות ויורות ושאר כלי מתכת שקנה מן הכנעני בביתו ואינו מכיר בהן בודאי שהן חדשים יש להסתפק בהן שמא נשתמשו וצריך להגעיל או ללבנן. אבל כלים חדשים שקונין מהשוק אפי' בכלי חרס אין צריך לספק בהן לשמא נשתמשו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים העומדים לימכר כדאי' לעיל בתשובת נטל"פ:

מ״זמז. וכתב בי"ד ואפי' קדירה ויורה גדולה וחבית שנאסרה מטיפת איסור ואין דרך להשתמש בהן בדבר מועט אפ"ה צריך הגעלה אע"פ שא"א שהאיסור יתן טעם בהיתר מק"ו מכלי שאינו בן יומן שצריך הגעלה אטו כלי אחר שהוא ב"י מכ"ש הכא באותו כלי עצמו שיש לגזור אטו שמא ישתמש בו בדבר מועט עכ"ל:

מ״חמח. וכתב עוד במרדכי פ' כ"ש בשם ראבי"ה ואלו הן כלים הנגעלין כל מיני מתכת זהב וכסף ונחשת ברזל ובדיל ועופרת ושל עצם ושל אבנים והן בורמי דגללי שאמרינן בגמרא פי' אבן גלל ומדיחן שאמר ר"ל מגעילן אבל של חרס לא דהתורה העידה וכו' אלא תמיד חוזר ופולט מעט ומעט עכ"ל ובת"כ מרבה מוכלי אשר תבושל כלי נתר שדינו ככלי חרס. בו לרבות אם הריק רותחין בתוכו. ומיהו במרדכי כ' בשם רב האי גאון אפי' לא נשתמש הכלי חרס אלא לדבר צונן. והכי נהגינן לאוסרו אח"כ לרותח. ומסתמא הוא הדין בכלי נתר וכן פסק רב אלפס ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ז דא"מ שכלי אבנים הוו ככלי מתכת וצריך הגעלה:

מ״טמט. ובכלי חרס איכא פלוגתא דרבוותא אי מותרין בחזרתן לכבשן דהוי ליבון דמועיל לכ"ר שאין בר הגעלה. ויש אוסרין דדילמא חייס עלייהו דילמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעלייתא. ודוקא כשנותן בכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים. אבל בתנורין שלנו או למלאן בגחלים ודאי כ"ע מודו דחיישינן דילמא חייס עלייהו. וע"כ אנו נוהגין שלא להסיקן כלל אפי' בכבשן של יוצר:

נ׳נ. ופי' רב האי גאון וכלי עצים המחופין בסממנים הרי הן ככלי חרש ואינו יוצא מידי דופיו לעולם. ולא מהני ליה שום הכשר. וכלי זכוכית ספק הוא אם הוא ממין חרס הואיל ונעשה ממיני אדמה או אם הוא ממיני מתכת הואיל ויש תקנה לשבריו. והילכתא נותנין עליו חומרא זו וזו ואסור בהגעלה וצריך טבילה. וכן אוסר בסמ"ק להשתמש בפסח בכלי זכוכית ישן אפי' בהגעלה מטעם דתלמודא מדמי ליה לכלי חרס^א)א) ודלא כרוקח שמתירו ע"י עירוי ג' ימים אפי' לפסח::

נ״אנא. וכלי מזופף אין לו תקנה כ"א ביין נסך ע"י ישון אבל לשאר איסורין אפי' ע"י הגעל' לא נהגי עד שתקלוף הזפת וכ"ש מש"כ ומחמץ למצה:

נ״בנב. וכלי עצמות (הגה"ה) כתב בא"ז שאין צריכין הגעלה כלל דלא בלעי ולא פלטי ואם תחב כף חולבת של עצם ב"י תוך הקדירה של בשר מותר אפי' ליכא ס' והא דכתיב וכל מעשה עזים תתחטאו ומרבין משם הטלפים והקרניים והעצמות ההוא לקבלת טומאה ולטהרה מי חטאת איתרבי. ולא להגעלה דלא כתיב בפרשת הגעלת כלי מאיסור. וכן אין ללמוד כלי עצם מוכל כלי עץ תתחטאו דקרא בענין טומאה וטהרה איירי. וקדירה ויורה ועץ פרור שתשמישן בכ"ר אם צריכין הגעלה ונשתמשו כך ב"י בזה אין צריך לומר שהמאכל אסור אפילו בדיעבד אם לא שיהיה ששים בתבשיל נגד הכף דהא קיי"ל שכנגד כל הקדירה משערינן:

נ״גנג. אין מגעילין כלים של איסור ב"י לפי שהי' צריך ס' במים נגד כל הכלי הנגעל ואפי' אם היורה שמגעילין בו לא היתה ב"י דהא קיימא לן שכנגד כל הכלי משערינן משום דלא ידעינן כמה איסור נפק מיניה וכשאין כאן ס' נאסרו המים ונ"נ. ומאחר שיש בהן נטל"ש מן האיסור חיישי' שמא שהה בהן כלי הנגעל מעט אחר שהפליט כל צרכו ואינו טרוד עוד לפלוט וחוזרין ונבלעין בכלי הנגעל. ואף היורה שמגעילין בה תיאסר מהן אם היתה של היתר. אבל כשהנגעל אינו בן יומן א"צ שיהא ס' במים נגדו דאין המים נאסרין כלל שהרי אין בכלי כ"א נותן טל"פ ובמים נ"ט בר נטל"פ מהאיסור לכלי משם למים. והילכך אפי' אם היו חוזרין לכלי מ"מ לא היו בו כ"א ג' נ"ט בנ"ט מנטל"פ ואע"פ שבאיסור אין שייך היתרא דנ"ט בנ"ט היכא דנטל"פ היתרא הוא וכ"ש כלי שמכשירין אותו ע"י הגעלה עצמה ומשתהין בו קצת החמין שצריך שלא יהא ב"י ואפי' כלי של היתר כגון של בשר ורוצה להשתמש בו חלב או איפכא. או כלי חמץ שרוצה להגעילו למצה ומגעילו ערב פסח קודם ד' שעות עד דלא מטי זמן איסור. אעפ"י שמן הדין לא היו נפקותא אם היו מגעילין אותו בב"י ואפי' שאין ס' במים נגדן שהרי יהיו כאן בהן ג' נ"ט בנ"ט דהיתר מן הבשר לתוכו ומשם למים והמים חוזרין ונותנין טעם לקערה ועדיין של היתר הוא קודם שישתמש לחלב או למצה. והוי כמו דגים שעלו בקערה של בשר שמותרין לאוכלן בכותח ואע"פ שקיי"ל כמ"ד התם עלו אין נתבשלו לא מכ"מ היה שרי כאן כמו שמחלק הרא"ש דהתם טעם בשר הנבלע בדגים חשיב טעם כי נבלע אוכל באוכל כי הדגים ראוים לאכול והבשר נותן בהן טעם לשבח הילכך אסורין לאכול בכותח כשנתבשלו בקדירה של בשר. אבל הכא טעם חמץ הנפלט מהיורה למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אין חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל וכ"ש מבשר לחלב. כתב בספר מצות קטן שמכ"מ נוהגין להמתין לכתחילה אף בכלי של היתר עד שלא יהא בן יומן גזירה אטו כלי של איסור ואפי' לצורך הפסח ואע"פ שהיא לפי שעה ולא אתי לאחלופי בכלי של איסור בעלמא. שמא יגעילם אחר ארבעה שעות או שמא יגעיל של בשר ושל חלב יחד ושניהם בן יומן שהיו אסורין אפי' בדיעבד דנהי דמשום חמץ ליכא משום בשר בחלב מיהא איכא. דשניהם נ"ט במים לשבח ונ"נ וחוזרי' ונבלעין בהם. ועוד דנ"ט בנ"ט גופא דשרינן ואפי' בדבר אכילה היינו דוקא בדיעבד מדקאמר דגים שעלו דהיינו דיעבד מכ"ש הכא בכלים שימתין עד למחר ולא יגרום נ"ט בנ"ט לכתחילה. דמאחר שהכלי ב"י ונ"ט לשבח ואין ס' במים יחזור ויבלע ע"י הגעלה מנ"ט בנ"ט לשבח וישתמשו אז מיד לחלב או למצה ואין חילוק בין נ"ט בנ"ט דהיתר לג' נ"ט בנ"ט כלל כדאי' לעיל:

נ״דנד. וכתב בסמ"ק ובי"ד והא דכלי הנגעל צריך להיות אינו ב"י היינו שלא נשתמש במע"ל בשום תשמיש חם אפי' בחימום מים נקיים. דכלי של איסור נחשב בן יומן אפי' ע"י חימום מים נקיים אבל כלי של היתר כגון של בשר שרצה להשתמש בחלב ואפי' מחמץ למצה לא נחשב ב"י בחמים מים נקיים ומותר לו להגעילו לכתחילה אם הוחמו בו רק מים נקיים תוך מע"ל. ומפרש לשם לפי כשבא לשאול לחכם כבר נעשה נ"ט בר נ"ט והוי דיעבד כמו דגים שעלו. ואין דומה לכלי ב"י עצמו דהתם אי נתיר לו להגעיל כך יגרום הנ"ט בנ"ט לכתחילה ע"י הגעלה זו ולא גזרי' במים שהוחמו בו אטו היכא שנשתמש לבשר או לחלב עצמו דהיא גופא גזירה שאין מגעילין היתר ב"י ואנן נקים כו'. והא דאין גוזרין אותה אטו כלי של איסור שהוחמו בה מים כמו שגזרינן בתשמיש בשר עצמו אטו תשמיש של איסור ולא הוי גזירה לגזירה דחימום מים בכלי איסור אינו משום גזירה. דאם כן היינו צריכין לאסור המאכל שנתבשל בו בב"י של חימום^א)א) וכן משמע בסמ"ק לכתחילה ואין גוזרים לכתחילה אטו אין בו ס'::

נ״הנה. אבל כשיש ס' נגד הנגעל כגון ביורות גדולות שבמרחץ מותר להגעיל לכתחי' אפי' כלי של איסור ב"י או מחמץ למצה אחר ד' שעות ומכ"ש כלים של בשר וחלב יחד אעפ"י ששניהם ב"י ושניהם מותרין לכתחילה הנגעל והיורה גדולה שהגעילו בה דכבר נתבטל טעם האיסור בס':

נ״ונו. וכתב בספר מצות גדול ואין לתמוה היאך מגעילין כלים הא אין מבטלין איסור לכתחילה דהיינו דוקא לאכול האיסור עצמו ע"י בטול זה. אבל הכא שאין עושין דבר במים שמגעיל בו מותר אז להגעיל בו עוד כלים אחרים אפי' בן יומן מותר. ואפי' אם מגעיל בו כ"כ כלים עד שלבסוף אין ס' במים נגד כולם רק שמגעילן בזה אח"ז ובכל פעם יש ס' נגד כל אותו הכלי שבתוכו. אע"פ שאפי' בהפלטה טעם איסור אמרי' בדבר לח מצא מין את מינו וניעור כגון הרבה חתיכות איסור שנפלו בקדירה בהעלמה אחת בזה אח"ז דכל זה דוקא לאכול האיסור עצמו אבל להגעיל בו כלי אחר כתב בספר מ"ג שמהני הבטול ובהכרח בכה"ג איירי דאל"כ פשיטא ובנט"ל ליכא לאוקמי דלאו איסור הוא דלא אסרה תורה אלא כלי ב"י כדאי' לקמן ועוד דרוב פעמים כשמגעילין כלי לצורך פסח אפי' ביורות גדולות לא תמצא בהן ס' נגד כולם ואפ"ה מתירו לשם. ועוד דמאחר שהמים צריכין להרתיח בשעת ההגעלה. והכלי טרוד לפלוט בשעה קלה שתחבו ביורה אין חוזר ובולע כדאי' לקמן:

נ״זנז. וכלי של בשר שנאסר מט"ח רותחת או איפכא וכן כל כיוצא בו מאחר שלא אמרינן בו חתיכה עצמה נ"נ וידוע כמה איסור בלע סגי לו כשיש במים ס' נגד מה שבלע. ומגעילו אז בב"י לכתחילה^א)א) או שמא יש לגזור אטו כלים אסורים אחרים כדגזרינן בכלים של פסח. שאילה: ודוקא עירוי של פעם אחת אבל קערה וטעלי"ר בל"א אע"פ שלא נאסרו אלא ע"י עירוי צריך ס' נגד כולו כדאי' לעיל בתשו' הדחת קערות:

נ״חנח. אמנם אם הגעילו בדיעבד כלים של היתר בב"י ולא היה ס' במים נגדו ואפילו מחמץ למצה רק שהגעילו קודם ד' שעות ואפי' של בשר וחלב יחד ואחד מהם ב"י והשני אינו ב"י כ' בסמ"ק ששניהם מותרין כל אחד למינו שהיה מקודם. דאותו שאין ב"י אינו אוסר אותו שהוא ב"י לפי שהוא נטל"פ וגם אותו שהוא ב"י אינו אוסר אותו שאין ב"י לשוייה כדידיה. לפי שיש שם ג' נ"ט בנ"ט דהיתר מן הבשר לקערה משם למים מהמים לקערה השני' ועדיין של היתר מאחר שהגעילן קודם ד':

נ״טנט. ואם של בשר וחלב שניהם אינם בן יומן מותר להגעיל לכתחילה יחד ואפי' בכלי של היתר ואין ס' במים דאין כאן נתינת טעם של איסור כלל. וכן השיב מהר"מ. ומותר להגעיל לפסח כלים כשרים ושל כנענים יחד כששניהם אינם ב"י ואפילו להגעיל כלי של כנעני תחילה ואעפ"י שאין ששים במים נגדו עכ"ל. וכ"ש בשאר ימות השנה:

ס׳ס. גרסי' שילהי אלילים ויורה גדולה מאי פירוש יורה גדולה שמגעילין בה ופי' רשב"ם מאחר שהגעיל בה הכלי קא מבעי ליה וצריך להגעילו אח"כ אבל קודם הגעלת כלים קטנים אין צריך להגעיל אם היא של איסור דאגב דטרידי הנגעלין לפלוט לא בלעי ודוקא באין ב"י דאם לא כן איך היה מותר להגעיל בה. ואף היא גופא לא היתה מותרת בהגעלה עצמה מאחר שקיי"ל שבכל הכלי משערינן. ומסתמא הוא הדין לפסח מאחר שמגעילין קודם זמנו. וכ"כ הרא"ש ואין צריך להגעיל היורה (הגה"ה) של איסור שמגעילין בה מתחילה רק שלא תהא ב"י. ואעפ"י שהטעם פגום הנבלע במים נבלע בכלי וקיי"ל כלי פגום אסור לבשל בו לכתחילה שאני הכא דה"ל ג' נ"ט בנ"ט דהיתר שנפלטו מן הכלי למים וחוזר ונבלע בכלי הנגעל וכולו דהיתר כיון שנפגם הטעם עכ"ל. ואעפ"י שאין אנו גורמין אפי' נ"ט בנ"ט לכתחילה היינו כשנבלע תוך אוכלין אבל בכלים אין לחוש כדאי' לעיל דאם כן ניחוש לבליעת המים בשעת הגעלה ואפי' אם מגעילה ביורה כשירה שמא עדיין חוזר ובולע ממי פליטת עצמה. אלא תצטרך לומר איידי דטריד לפלוט לא בלע. ובהכרח כך הוא דאם לא כן איך היה מותר להגעיל כלים הרבה בזא"ז אפי' ביורה כשרה דכשמגעיל מקצת כלים נאסרו המים מהכלים עצמו דהא אין אנו מצריכינן ס' במים נגד כלי הנגעל כשהוא אינו ב"י ואפי' הכי מגעיל בהם גם כלים הנותרים מטעם דאיידי דטרידי לפלוט לא בלעי. הילכך גם ביורה אין לחוש אם היא כשרה או של איסור שאין ב"י. אבל לאח"כ ביורה ליכא למימר הכא וצריך הגעלה אפי' הית' של היתר מפני המים שהיו בה אחר שהגעיל ונח הרתיחה. ואעפ"י שהנגעל לא היה בן יומן דהא אין מגעילין עתה שום כלי ב"י דהא אין אנו גורמין נ"ט אפי' נ"ט בנטל"פ לכתחילה. ואע"ג שאנו מגעילין היורה ע"י עצמו וא"א שלא ישהו המים מעט מאחר שא"א בענין אחר הוי דיעבד. ולא אמרינן שהוגעלה גם היורה מאיסור בשעה שהגעיל בה הכלים קטנים דהא חוזר אח"כ ובולע מהמים לאחר שנח הרתיחה כדפריש'. ועוד דשמא לא היתה מלאה בשעת הגעלה. ומיהו א"צ לשפוך מי הגעלת כלים קטנים שהגעיל בה דהא יכול להגעיל במים מאה כלים בזא"ז דלהגעיל כלים אחרים מועיל לה בטול אלא מוסיף עליהם עד שתתמלא היורה על גדותיה כדין שאר יורה שמגעילו ע"י עצמו נמצא לפי' רשב"ם מותר להגעיל בכלי של איסור שאינו ב"י ולאחר שהגעיל בה צריך לחזור ולהגעיל את היורה ואפי' אם היתה של היתר כדפי'^א)א) ודלא כרש"י ור"י וריב"א ותשובת הגאו' שפרי' שקודם שהגעיל בה קמיבעיא ליה: וכתב בי"ד ומותר להגעיל אף בכלי חרס. ונכון שלא להגעיל ביורה ב"י ואפי' בשל היתר אע"ג דאינו מגעיל בו אלא של מינו דגזרינן אטו של איסורא מאחר דנהגין להגעיל אף בשל איסור. וביורה שאינה של בשר ושל חלב עצמו כגון היורות שרגילין לחמם בהן מים ללישה יכול להגעיל בה כלים של בשר ואח"כ של חלב מאיסורן. או להשתמש בהן היפוכן אפי' אם אין ששים במים. וכשיש ששים אפי' אם הנגעל ב"י וביורה עצמה אין חילוק בין שהיא בן יומן אם לאו מאחר דהיתרא היא והרי היא לאח"כ כמו מקודם. ויכול לחמם בהן בין לבשר בין לחלב בלתי הגעלה כלל. ואם אין לו אלא יורה של בשר ושל חלב עצמה ורוצה להגעיל כלי מבשר לחלב או איפכא יגעיל כל אחד במינו שרוצה להשתמש בו כגון הבא להגעיל סכין של בשר לחתוך בו חלב ימתין עד שלא יהא ב"י ויגעל ביורה של חלב שאין ב"י והיורה צריכה הגעלה אח"כ לכתחילה כדאי' לעיל. ולאחר שפלט פ"א ברותחים ה"ל ככלי חרס ומותר לחלב וה"ה לחזור ולחתוך בו בשר אחר כך לכתחיל' דמי היורה של חלב אין אוסרו אפילו לכתחילה דהא אין כאן אלא ג' נ"ט בנטל"פ שמותר לכתחילה אף בכלים (הגה"ה):

ס״אסא. יורה גדולה שרוצה להגעילו ימלאנו במים ומרתיחו בעבור שפת היורה. וגם שמא לא ימלאנה כל צרכה. וגם אין דרך שימלאנה כל כך שלא נשאר בה למעלה אצל השפה מקום שלא הגיעו לשם המים. נוהגין כראבי"ה ואביו הר' יואל ליקח לפיד או אבנים מלובנים ויזרקם לתוכו כדי שיעברו המים על כל שפתו ועדיף מהתזת ניצוצים דגדנפא. ואם לא עשה כן צריך להגעילה פעם אחרת ואפילו אם לא קנאה מן הכנעני אלא נאסרת בפני' בביתו בתחיבת כף או מנפילת איסור אחר דחיישינן כל פעם שמא קבלה השפה ניצוצות מתבשיל האיסור ואע"פ שמספיקא לא מחזקינן איסורא ליחוש לזה כדאיתא לעיל הני מילי בכלי של היתר ומכלי לכלי. אבל באותו כלי עצמו ודאי חיישינן דדרכו בכך והכלי הוי כל פעם לכתחילה. אבל נתבשל בה בתוך כך בזה אין צריך לומר שמותר דאפילו אם לא הוגעלה כלל הלא אין מגעילין כלי בן יומן. אבל אין לומר שהשפה צריך הגעלה מכח איסור היורה עצמה דחם מקצתו חם כולו. דמכל מקום בחמימות ע"י חמין אינו מוליך הבליעה בכולו. דנהי (ונ"ל דצ"ל וי"א דנימא) הכא נמי כבולעו כך פולטו מאחר דכשמתמלא' יפה מעלין המים ניצוצות על שפתה ופולטת שפיר. דבדרך זה נאסר כבולעו כך פולטו. ושבוש הוא בידם דהא אין ניצוצות מפליטין דבר אלא נבלעין לבד. ועוד דיש לחוש שמא לא ימלאנו כל צרכו אבל הבית יד של היורה מדינא לא צרכינן הגעלה כל כך. ואפי' אם קנה היורה מן הכנעני דלא נאסרה כלל. מיהו טוב ונכון להגעיל ג"כ אף בשאר אסורין כ"ש מחמץ למצה בעבור שאוחזין בה כל השנה בידים מלוכלכות ומיהו ע"י עירוי סגי לה דהא לא נאסר רק ע"י נצוצות שנגעו בה למטה. ונהגו העולם להוריד היורה מן האש בשעת רתיחתו ולהניח הבית יד עליו וזורקין בתוכו אז אבנים מלובנים ועובר בשעת רתיחתו על הכל ואם נראה לו שלא עבר עליו בכל מקום יכול לצוף מי היורה על כולו דעדיף קצת מעירוי ואפי' יורה שנאסרת רק מבחוץ מטיפת חלב נגעלת שפיר בכי האי גוונא שמרתיח בתוכה וא"צ לתוחבה ביורה אחרת או ללבנה דבחימום כלי מתכת מה שאין עובר בפעם ראשון אינו עובר לעולם. ומאחר שמותר להגעיל בכלי איסור שאינו בן יומן הבא להגעיל יורה גדולה וכלים קטנים יגעיל מקודם הכלים קטנים בתוך אותה היורה ויוסיף מעט על המים שביורה ויגעילנה ג"כ ואין צריך לשפוך המים דהא להגעיל כלי אחריה מהני הבטול. אבל אם הגעיל מקודם היורה אז צריך לשפוך אותן המים ולשטף היורה בצונן ואינו רשאי להחזירה דהא הוציאה לשטף המים בעבורם. וצריך לחמם מים אחרים להכלים קטנים ואח"כ לחזור ולהגעיל היורה פעם אחרת. דהא בהא תליא מאחר שמותר להגעיל בכלי של אסור א"כ צריך להגעילנה אח"כ כדאיתא לעיל:

ס״בסב. וכלים קטנים שרוצה להגעילם יתחיבם ביורה גדולה ברותחין עד שיעברו הרותחים על כולו בפעם אחת ואפי' אם לא נאסרת כ"א במקצתן כדאיתא לעיל:

ס״גסג. וצריך שלא יניח הרתיחה בעוד שכלי בתוך היורה ויתפוש הכלי בצבת כשמכניסו ביורה (אע"פ שבטבילת כלי' אסור בכה"ג). ולא יכניסם בשק וכה"ג לפי שלא יהיה שולטין בו הרותחים היטב. ובעבור מקום חציצה מקום תפיסת הצבת יש נוהגין להיות לשם שני אנשים וכל אחד צבת בידו והראשון מכניס בצבתו והשני תופסו תוך המי' רותחים בצבתו ומוציאו אך יש לחוש שמא מתוך כך יבא לשהותו הרבה ביורה. ע"כ טוב יותר להשימו בחרוזות קטנות של הדייגים הקלועין או בסל או במחבת ויכניסו כן ביורה כי הוא פתוח ורפוי ואין בו דבר שחוצץ:

ס״דסד. וכתב בי"ד ואין צריך להשהות הנגעל ביורה עד שיפלוט הרבה שאם באנו לומר כדרך שנשתמש בו לא מהני ביה הגעלה שהרי נשתמש בו איסור זה כמה ימים והיאך יפלוט הכל בפעם אחד אלא ודאי קים להו לרבנן דבהגעלה אחת פולט הכל. ואין חלוק אם ישהנו בתוכו או יוציאנו מיד עכ"ל. ומאחר שנגעל שפיר בתחיבת אחת ואין טרוד עוד לפלוט. צריך ליזהר להוציאו מיד (הגה"ה) וכ"כ אבי העזרי שנוהגין שאין להשהות הנגעל בתוך היורה כלל כי אין לעמוד על שיעור פליטתו וחיישינן שמא יחזור ויבלע ממה שפלט. וכן ביורה או מחבת הנגעל ע"י עצמה צריך למהר ולשפוך המים לחוץ מיד אחר ההגעלה שלא תחזור ותבלע מהן אפי' אם רוצה להגעיל בה עתה כלים קטנים כדאיתא לעיל:

ס״הסה. וכתב בספר הרוקח ולא ישים כלים הרבה בסל להגעיל יחד לפי שאין הרותחין שולטת כ"כ סביבו' הכלים להפליט דגבי טבילה אמרי' בפ' חומר בקדש ובפ"ז דמקוואות כלי שממלאן בו כלים להטבילן טהורים. דווקא לגבי טבילה אבל לא לגבי רתיחה עכ"ל:

ס״וסו. וכתב במרדכי פ' כ"ש לעניין פסח ומאחר שאין אנו מגעילין עתה שום כלי ב"י אפילו מהיתר להיתר. אע"פ שלא היה במים כ"א נ"ט בנ"ט דהיתר מותר להגעיל כלי שתשמישו בכלי ראשון אם כלי שתשמישו בכלי שני אע"פ שאלו ממהרין לפלוט ואלו מאחרין. וגם מה שאנו מחמירים להגעיל אפילו כלי שתשמישו בצונן ולא אמרי' כיון דלא טרידי לפלוט בלעי ואוסר דהרי המים של היתר הן. והוא הדין לבשר וחלב או איפכא עכ"ל. וק"ק:

ס״זסז. ומיהו כלי של איסור והיתר אוסר ברוקח להגעילן יחד ותניא בספרי אך את הזהב ואת הכסף וגו'. אך חלק. למעט סכין שיש עליו חלודה שצריך להעבירו מקודם בין להגעלה בין לטבילה עכ"ל. והילכך הבא להגעיל כלים ולהטביל צריך לשופן ולנקותן מתחילה יפה יפה מכל דבר שדבוק עליו דבענין אחר לא פלטי כל צרכן ואפי' היכא דהיתרא בלע כגון הבא להגעיל כלי ש"ב להשתמש בו חלב כדאיתא לעיל ובכאן אין חילוק בין מקפיד ללא מקפיד ובין מועט למרובה כמו בטבילה דלקמן. דהכא היה טעמא משום הפלטת איסור. ובאותו מקום מיהא אינו יכול להפליט כל צרכו. מידי דהוי תוך הגומא כדאיתא לעיל וגם צריך שיהא ראוי לביאת מים:

ס״חסח. ומנהג כשר הוא (הג"ה) לנקות הסכינים אפילו מבשר לצורך חלב קודם ההגעלה במשחזת יפה כדי שלא ישאר עליו טינופת ואחר כך יגעיל ואם יש בהן גומות ישפשף בתוכה היטב בפחם או באבן רכה ואם אינו יכול לעשות כן אז יש ללבנו ולא להגעילו כדאי' לעיל:

ס״טסט. והשיב מהר"ם כל כלי שצריך הגעלה או כל חמץ שרוצה להגעילו למצה ויש עליו טלאים אם הוקדם הטלאי לאיסור אין צריך להסירו כשמגעילין אותו דכבולעו כך פולטו כמו שאין מסירין הקתא מן הסכין. ועוד דאין לך שום יורה או מחבת שאין לו כמה מסמרין ושפה לפיה סביב שנתחברו עליה ולא מצינו שצריך להסיר. מטעם דכבולעו כך פולטו. אבל אם הוקדם האיסור לטלאי אין האיסור שתחת הטלאי יכול לפלוט כולו בשעת ההגעלה אלא פולט תמיד מעט מעט. ועוד ק"ו מכלי שיש עליו חלודה. וצריך להסיר הטלאי ולהגעיל הכלי והטלאי כל אחד בפני עצמו אם נאסר גם הטלאי אח"כ עם הכלי. ומהאי טעמא נוהג רבינו יואל הלוי להגעיל הכלי חמץ בשעת תקונו קודם שישימו הטלאי. וגם ציוה ללבן הטלאי ולהדביקו ואז יכול להגעילו לפסח אפי' אם נשתמש בו אחר כך לחמץ אחר הדבקת הטלאי דכבולעו כ"פ וה"ה מבשר לחלב לא היה רשאי להגעילו אחר הדבקת הטלאי אם לא שנגעל מקודם. אבל לעניין שאר אסורין אם נאסר אח"כ אין חלוק. דהא הוקדם הטלאי לאיסור וקיימא לן שאין מגעילין ע"י עירוי אפי' דבר שנאסר ע"י עירוי כדאיתא לעיל:

ע׳ע. והילכך הבא להגעיל דף גדול או שולחן לפי שלפעמים שופכין עליהם רוטב רותח ואין יכול להכניסם ליורה אין לו לשפוך עליו הרותחים לבד דלא נגעל בהכי. אלא צריך ללבן אבנים ומניחם עליהן ושופך עליהן הרותחין מן היורה או אפי' מכ"ש דהא נרתחין תו על הדף והרי הוא כ"ר. אמנם יזהר לכתחילה לגלגל אבן המלובן לכמה מקומות על השלחן ובכל פעם ישפוך הרותחין עליו עד שלא ישאר מקום על השלחן שלא עברו עליו המים בשעת רתיחותם. דלא עדיף מהכנסת ביורה שצריך להיות בכולה אפי' בכלי מתכת:

ע״אעא. אמנם בהגעלת חבית כתב במרד' ס"פ בתרא דעבודה זרה שאליבא דר"ת דמתיר ע"י עירוי הבא להגעיל חבית של יין נסך סגי ליה שישפוך הרותחין בפי החבית ויגעילנה ונמצא כל החבית מוגעלת. ואע"ג דלא נפלו המים מתחילה אלא על מקום אחד וכשמגלגלו אז הנסרים האחרים לא הוי אלא כ"ש מ"מ כיון דכל החבית מחוברת ה"ל כ"ר עכ"ל. והרי יש לפרש דהתם הוי טעם משום דתשמישו בצונן. ולדידן דאין מגעילין ע"י עירוי. הבא להגעיל חבית אין לו לשפוך הרותחין במגופת החבית אפי' בלתי משפך דהוי רק ע"י עירוי אלא ללבן אבנים קטנים ויזרקם תוך חבית וישפוך הרותחין עליהן אפי' דרך משפך דהרי נעשה החבית כ"ר כדרך הגעלת שולחן. ואח"כ יגלגל החבית עם המים רותחין בכל צד. ומחמת שהאבנים קטנים אין מחזקין החמימות זמן מרובה. נהוג עלמא ללבן גדולים ולהשימם תוך המשפך ושופך גם המים כדחמימי עליה והוי שפיר כ"ר:

ע״בעב. ואם אינו רוצה להגעילן יכול להכשירן ע"י עירוי והעירוי הוא שימלאנו במים קרים ג' ימים מעת לעת. ובכל יום ישים מים חדשים. ומי הערוי אסורין. ובמרד' פ' בתרא דעבודה זרה מפ' הטעם דאין צריך הכשר אלא כלי שמכניסין היין לקיום. ונקרא לקיום על מנת שישהא בו ג' ימים וכבולעו כ"פ. ודווקא חבית לפי שמכניסין בו יין לקיום אבל גת של כנעני וכל כלי הגת מותרין בהדחה בעלמא כדאיתא לעיל:

ע״געג. וכ' הרא"ש פ' בתרא דעבודה זרה וחבית של כנעני אפי' לא היה בו יין אלא שעה אחת צריך עירוי או הגעלה דבכלי שמכניסין בו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בה רבנן^א)א) ודווקא בתוך שנתו אבל אם שהה י"ב חודש הוי ישן וא"צ להגעיל כלל אפי' אם שהה בו כבר הי"נ זמן מרובה. פנים ומסתמא מכ"ש אם שהה בנתיים ב' חדשים או ג' מאותן י"ב חדשים וכ"ש הי"ב חדשים שכר או שאר משקין שאילה: וכתב ראבי"ה בשמו ושם אביו וריב"א וכלי גדול שאין יכול ליכנס כולו בפעם אחת ליורה אין להכניסו לחצאים לפי שאינו יכול לדקדק בו כחוט השער שלא ישאר מקום בלתי כנוס. או שנכנס ב' פעמים ואז אותו המקום חוזר ובולע מה שפלט. אלא יגעילנה ע"י אבנים מלובנים כדרך שעושין לשלחן עכ"ל:

ע״דעד. ופסקו הגאונים ור"י וכן נמצא בתשובת רש"י שלאחר שמוציאין הכלי מן היורה ישפוך עליו מיד צוננים על כולו מבפנים ומבחוץ. והוא מריקה ושטיפה האמורה בתורה גבי קדשים. דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. וה"ה לגעולי כנענים. ויועיל קצת שלא יחזרו מי הגעל' שעליו ויבלעו בו. וכן יורה גדולה שנגעל ע"י עצמו לאחר ששופכין הרותחים ממנה שוטפין אותם מיד במים צוננים מבפנים. ואומר ר"י אפי' לא שיטפו מיד לא נאסרו בהכי כי אינו חוזר ובולע עכ"ל. וה"ה אפי' אם לא שטף הכלי כלל אין לחוש בדיעבד דהא ראבי"ה וה"ר משה מקוצי ור"ב תמהו על מה יצטרך השטיפה אפי' לכתחילה דאי בשביל שלא יחזרו ויבלעו ממי פליטותו הלא קודם שיספיק לשוטפו יש לומר שחוזרים ונבלעו בו. ועוד דלא אשכחן מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא גבי קדשים כדאי' פ' דם חטאת. ואע"ג דאיכא דדחי ליה לשם. מ"מ בדיעבד סמכינן אהני וא"צ להגעיל פעם שנית. ועוד מאחר שאין מגעילים עתה אלא כלי שאין ב"י ותוך כלי כשר וב"י. רק בששים. מה איסור יש במים כ"כ שהיה לנו לאוסרו בדיעבד. אבל אין להביא ראייה ממה שמותר אף לכתחילה להגעיל באותן המים עוד כלים אחרים. דהתם רותחין הן ואיכא למימר בהן איידי דטרוד הכלי לפלוט לא בלע:

ע״העה. ומכל מקום אין משתמשין לכתחילה במים שנגעל בהן ואפילו לרחוץ בהן קערות משום שנפלט בהן האיסו' ואפי' כשיצטננו. ומיהו כשיש ס' במים נגד כל הכלי הנגעלת מדינא היו המים מותרים אפי' באכילה דהא אין כאן נ"ט של איסור כלל מ"מ אין נוהגין אפי' להדיח בהן קערות דאין דרך ב"ב להגעיל ע"י ששים ואתי לאיחלופי ועוד דהא אין מבטלין איסור לכתחילה. דדוקא להפליט הכלי מאיסורו מותר אבל לא להשתמש במים שבטל ובו דא"כ היה מבטל האיסור לכתחילה. ואפי' מכלים כשרים כגון ש"ח לצורך בשר דהא צריך להגעיל בכלי ש"ב כדאיתא לעיל. ויש כאן הב' טעמים יחד וה"ה אפי' אם מגעיל ביורה שרגילין לחמם בו מים לעיסה דאין כאן הפסד וחיישינן שמא אתי לאיחלופי במים של איסור אבל להגעיל בו ע"י כלים אחרים אפי' של היתר כגון מבשר לחלב אחר כלי של איסור מותר לכתחילה. אפי' אם אין ס' במים נגד כל א' מהן כדאיתא לעיל. מאחר שהמים רותחין ואין עושין דבר מן האיסור הנפלט:

ע״ועו. אחר שעושין המריקה בחמין ושטיפה בצונן צריכין לטבול כל הכלי מתכת שנגעלין. וכן הכלים שנתלבנו כדאיתא לעיל מוטהר ואפילו כלים חדשים. ומדהוציא קרא בלשון טהרת גיעול כנעני. ש"מ שאין טובלין אלא הנקנין מן הכנעני דומיא דכלי מדין והטעם מפרש בירושלמי שהטבילה הוא בשביל שנכנס לקדושת ישראל ודומ' לכנעני הנכנס לקדושה ע"י טבילה ואע"פ שקודם שקנאו מן הכנעני היה גם כן מותר להשתמש בו היינו משום שאותו תשמיש לא היה בקדושה עכ"ל. ואמר ר"י ומאחר שהטבילה להעביר הטומאה צריך טבילה אף לצונן והכי נהגינן ואפי' כלי משתאות שעיקר תשמישו ע"י צונן. ואפי' בברכה^א)א) ודלא כמהר"ם במרדכי פ"ב דעבודה זרה::

ע״זעז. וכתב באור זרוע והילכך ישראל נפח שמתקן כלי חדש אין צריך טבילה דאין עליו רוח טומאה ואין דומה לכלי מדין. וכתב הרא"ש וה"ה אפי' מתקנו הכנעני אפי' כולו מחדש אם הישראל נתן לו הכסף. דאפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ אין שם הכנעני עליו ואין דומה לכלי מדין עכ"ל וכ"כ רבינו שמחה דאומן קונה דווקא בשבח כלי ולא בכלי עצמו דהכלי שוה דינר והבעל הבית אינו נותן בו כ"א פשוט וראייה דאילו רצה האומן להחזיקו לעצמו לא היה רשאי הילכך אין שם הכנעני עליו עכ"ל וכ"ש להפוך לחומרא. ומסתמא כנעני הנותן כסף לישראל לתקן לו כלי וקנה הישראל ממנו ואפי' קודם שהגיע ליד הכנעני צריך טבילה. אבל כשהכנעני מתקן משלו (הגה"ה) ואפי' אם הכלי כולו של ישראל ונשבר והכנעני מתקנו בטלאים שלו כתב בספר מ"ק בשם ריב"א אחרי שנתבטל כבר מתורת כלי צריך לחזור ולהטבילו. דקיי"ל כר' מאיר דהכל הולך אחר המעמיד ופנים חדשים באו לכאן עכ"ל.^ב)ב) ודלא כרש"י והרא"ש ורי"ף ור' שמחה שפסקו כרבנן: פי' שלא השביח הכלי לבד אלא נחשב כאלו תקנו הכנעני מחדש ומשלו. וכן פסקו הגאונים וסמ"ג ומהר"ם כר' מאיר ואפי' כלי עץ שניקב והטיל בו טלאי של מתכת צריך להטבילו דהכל הולך אחר המעמיד ונחשב ככולו מתכת ואע"פ שאין מטבילו אלא מחמת הטלאי מ"מ צריך שיכסו את כל הכלי ולא סגי שיכסה רק הטלאי לבדו דאף העץ נחשב כמתכת דבטיל הוא לגביה מאחר שמעמידו. וכתב במרדכי ס"פ בתרא דעבודה זרה בשם מהר"ם וכ"כ בסמ"ג ואפי' אם ניקב למעלה מקבול רביעית ואפי' באמצע הכלי צריך טבילה בשביל מה שלמעלה מן הנקב דמאחר שהכל הולך אחר המעמיד. אבל (ס"א א"כ) הא דלמעלה מן הטלאי כבר נתבטל מתורת כלי וה"ל ככלי שאין מחזיק כ"א סאה והוסיף בגובה והעמיד על סאתים שצריך טבילה. ודווקא שניקב כדי טהרתו דהיינו ככונס משקה דאז נתבטל מתורת כלי לגמרי דאם לא כן אפי' למטה מקבול רביעית פטור. ומיהו אם הטלאי הוא של ישראל ודאי פטור אליבא דכ"ע דלא שייך בהא אומן קונה בשבח כלי כדאי' לעיל:

ע״חעח. וכתב בסמ"ק אבל רחיים של פלפלין אע"פ שגופן עץ. המתכת שבתוכו הוא עיקר ומשתמשין בו דרך המתכות וצריך טבילה. והיינו הב' חלקים העליונים שיש בהן מתכת אבל התחתון המקבל השחוק א"צ דכולו עץ:

ע״טעט. וכתב עוד שם בסמ"ק והקונה מן הכנעני כלי עצים שמתוקנים ברתיקות ובמסמרין של כסף אם לא היו מחזיקין רביעית בלתי התקון צריך טבילה עכ"ל. דה"ל הכסף מעמידו. ומברכין עליה אם הכסף מבפנים. וכ' במרדכי פ' בתרא דעבודה זרה ומיהו אם רק תופרו בפתילים מתכת אין בכך כלום שאין זה כ"א מחבר חתיכותיה עכ"ל. והיינו אפי' אם לא היה מחזיק רביעית קודם התפירה וברוקח משוי כלים שנסדקו ותופרן בחוט מתכות פלוגתא דר' ות"ק וכ' עוד שם במרד' פ' בתרא דעבוד' זרה וכתב ה"ר שמואל מווירצבאר"ק וכן כוסות של עץ המוקפין סביב עם השפה שלהן מתכת וגם עמידת רגלם של כסף ואפי' נסכה באמצע א"צ טבילה הואיל והמקבל שלהן עץ והן שלמים והכסף אינו אלא לנוי בעלמא ומיהו אם מצופים מתכת מבפנים יש להם דין כלי מתכת ומאחר שתשמיש ע"י כסף עכ"ל:

פ׳פ. וכן פסק בי"ד לפטור אפי' אם מחופים מבחוץ על פני כולו. ובמרד' פ' בתרא דעבודה זרה מייתי הא דראבי"ה שמפרש דמאני דקוניא דמחייב תלמודא רוצה לומר בין מחופין מבפנים בין מחופין מבחוץ דלא חלקו חכמי' בין מבפנים לבחוץ וכן נמצא בתשובו' רש"י והאריך בראיות:

פ״אפא. ובסמ"ק כתב דליים המחושקים ברזל אע"ג דהמעמיד הוא של ברזל אין צריך טבילה מאחר שאין משתמשין דרך הברזל. ובמרד' פ' בתרא דעבודה זרה פסק בשם מהר"ם לחיוב:

פ״בפב. ומאחר שהברכות אין מעכבות וגם יש לחוש לברכה לבטלה ראוי לטובלו בלא ברכה. וגם בכל ענייני טבילה שחלוקין בה רבותינו טוב יותר להטבילן עם כלים אחרים. כמו שנמצא בתשובת רש"י והרי"ף שכל דבר שמסופקין בטבילתם ירא שמים יטבילם עם כלים אחרים ויברך על הודאי ויכלול אלו בברכה עכ"ל. וה"ה אפי' כלי חרס המחופין באבר מבפנים נהוג עלמא להטבילן בלא ברכה. וטוב להטבילן עם כלים אחרים בברכה דיש מאותן שנחפו מבפנים שנחפו כדי שלא יבלעו כ"כ ונהגינן לטבול אף המחופין בזכוכית דנידן לחומרא ככלי מתכות כדאי' לעיל. וכלי זכוכית עצמן מברכין בטבילתן. אבל של עצים ואבנים וחרס בלתי מחופין אין טובלין כל עיקר דאמר ר' יוחנן כלי מתכות אמור בפרשה:

פ״גפג. ואמר רבא וכלי סעודה אמורין בפרשה את שדרכו לבלוע מגיעולי כנעני' וכל הנוגע במאכל עצמו נקרא כלי סעודה אפילו אין תשמישו אלא בצונן כגון כלי משתאות וסכינים שחותכין בהן צונן. וכ"ש קערות וכסוי קדרות של מתכת והיורות והשפודין והאסכלאות והמחבת וכיוצא בהן. ואפי' המחבת שצולין תחתיה פשטיד"א ונותנים עליה גחלים לפעמים שנוגע בפשטיד"א. אבל הדריבו"ס כתב בסמ"ק אע"פ ששופת עליו הקדרה מאחר שאינו נוגע במאכל עצמו א"צ טבילה ודווקא שמשתמשין בו לסעודה. אבל קנה סכין שנתקנו לסעודה ואפי' שקנאו לצורך הסעודה ונמלך עליו לחתוך בו קלפים וכה"ג א"צ טבילה:

פ״דפד. וכתב ראבי"ה סכין של שחיטה לא בעי טבילה דלאו כלי סעודה הוא^א)א) אך מהר"ם נהג כמהר"ש שהצריכו טבילה ואפילו בברכה ואמר שטוב הוא לאכול בו לאפוקי נפשיה מפלוגתא עכ"ל הגה"ה. ומסתמא ה"נ הסכין שמפשיטין בהן. אך אין נידון כמחטין שתופרין בה העופות דאי אפשר לשמשו למאכל אחר: דהא אפילו צונן היה אסור לחתוך בו אם לא בהדחה. וגם הבשר צריך עדיין בישול או צלייה עכ"ל:

פ״הפה. וכן כל דבר שאין משמשין למאכל הראוי לאכילה כמו שהוא עתה כגון הסכין שמפשיטין בהן את הבהמות והמחטין שתופרין בהן המולייתא א"צ טבילה. אבל אין לפטור המחטין מטעם שאינם מיוחדין לכך דהא סכין קטן של סופרים שחותכין בהן קלפים אסור לאכול בהן עראי אם לא טבלן. וכן הברזלים שמתקנים בהן המצות בל"א שטופל איזן ולהט שחותכין בו את העיסה של מצות והכלי מתכות שמתקנין בהן הקר"עפלין וכלי ברזל שמנקרין בו העיסה מן העריבה וכל כה"ג ואפילו להטבילן בלא ברכה א"צ. ויותר טוב שלא לטובלן דשמא אתי לברך עליהן והוי כברכה לבטלה. אמנם במקומות שרגילין להסיר השרוף מן הלחם כשמוציאין אותם מן התנור באותן הברזל שמנקרין בהן העריבה צריך טבילה וברכה:

פ״ופו. ומיהו היורה (הגה"ה) שמחמם בה מים לעיסה ודאי צריך טבילה דנוגע במאכל עצמה הן:

פ״זפז. ודווקא רחיים של פלפלין וכה"ג שהברזל הוא העיקר שבכלי אבל משפך של עץ ויש בו שפופרת של ברזל אין צריך טבילה אעפ"י שמשתמש בו דרך הברזל דמאחר שאינו מעמידו בטלה אצל המשפך וכן כל כיוצא בזה. אבל משפך של ברזל ודאי צריך טבילה אע"פ שאין שותין ממנו ואינו אלא להכשר האוכל ואפי' הגדולים הרבה מאחר שנוגע במאכל עצמו מידי דהוי יורה. ואין חילוק בין חם לצונן דהא לאו בפליטת איסור תליא מילתא וכן רחיים של פלפלין דלעיל:

פ״חפח. ומה"ט צריך להטביל ג"כ ברזאות של ברזל אפילו לא ישחה וישתה מהן לעולם.^ב)ב) אמנם בשם מהר"א ז"ל שמעתי טעם שמא ישחה וישתה ממנו: וכן הכלים גדולים של מיני מתכות ששומרין בהן יין בל"א שטאנד"א אע"פ שאין שותין מהן כלל:

פ״טפט. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה דמדין שיצא הכלי מיד הכנעני אבל שאולין שחוזרין לכנעני אין צריכין טבילה. וכן שכורין מכנעני די להם בהגעלה וא"צ טבילה ופסק רשב"ם ומיהו ישראל ששואל מחברו כלי שלקח מהכנעני חייב להטבילו אחרי שכבר נתחייב בו הישראל ראשון. והא דאמר שאולין פטור היינו שאולין מהכנעני עכ"ל. ואפי' אם לא נתחייב ראשון בטבילתם ממש כגון שלקחו למלאכתו והשני שואלו לסעודה דמ"מ נתחייב בידו דאילו היה הישראל ראשון עצמו רוצה לשמשו לסעודה אפי' עראי היה צריך להטבילו כדאיתא לעיל:

צ׳צ. וכתב עוד לשם במרדכי ואם שכח לטבול כלי לשבת יתננו לכנעני ויחזור וישאלנו ממנו ומותר דהא שאולין מותרין עכ"ל^ג)ג) הורה הר"ר פרץ שמותר להטביל כלי בשבת ע"י הערמה כגון ששואב בו מים לשתייה או לשאר צורך. הגהה מיי' פ' כ"ב::

צ״אצא. וממושכנים מכנעני ואין ידוע אם דעתו לשוקעם אצלו עולה בתיקו שמסתפק בגמרא אי ממושכנים כלקוחין אי לאו ותיק"ו דאורייתא לחומרא. וטוב להטבילן גם כן עם כלים אחרים בברכה. ומפרש ברוקח ול"ד דלספק דבריהם דבעי ברכה דדילמא תקנתא הכי תיקון דלא אתי לזלזולי ביה עכ"ל. ואע"פ שכתב בסמ"ק שרוב רבוותא שוין שכל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' דרבנן ה"מ לטבלן אבל לעניין ברכה מאחר שברכות אינן מעכבות טוב לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא יעבור על לא תשא. ואם אח"כ שוקעו אצלו א"צ טבילה אחרת (הגה"ה) אחר שכבר טובלו מספק אדעתא דשמא ישקענו אצלו. ואעפ"י שלא בירך הלא ברכות אינן מעכבות^ד)ד) ומהר"י מולין כתב בתשו' אם נחלט המשכון טובלו שנית בלא ברכה: אבל אין לומר מטעם דמאחר שלא הוסיף לכנעני מעות אח"כ נתגלה מילתא למפרע שכסף הלואתו היה כסף מקנתו וסתם משכון של כנעני חייב ישראל באחריותם דהא אין שוקעו אצלו בעבור הקרן לבד אלא גם בעבור הרבית שעלה עליו אחר שנטבל. אבל אם לא טובלו עד לאחר ששקעו אצלו בזה א"צ לומר שמברך בטבילתו. ומיהו אם הוסיף מעות לכנעני וקנה המשכון ממנו לאחר שטובלו מספק צריך להטבילן פעם אחרת ויברך. דאדעתא דהכי לא טבל אותו מתחילה. וכתב הרא"ש וכ"כ בסמ"ק אבל ישראל שמשכן כוס של כסף ביד כנעני כשפודהו א"צ לחזור ולהטבילו אא"כ מכרו לו וחזר ולקחו ממנו. ואע"ג דבעי תלמודא אי משכנתא כזביני דמי לגבי האי פשיטא דלא כזביני דמי עכ"ל. ומדלא מחלק במשכנתא גופי'. ש"מ אפי' אם היה דעתו לשוקעו אצלו א"צ להטבילן. אבל אם מכרו לו וחוזר ולקחו הימנו אפילו הוא עצמו צריך להטבילו ובברכה ואפילו אם לא הגיע ליד הכנעני מעולם כגון שהאמינהו הכנעני בביתו או בבית ישראל אחר דהרי היה שם הכנעני עליו פעם אחת. אבל ישראל וכנעני שקנו כלי בשותפות א"צ טבילה דהא בודאי אין יוצא מידי שום טומאה דטבילה זו דעדיין שם ושותפות הכנעני עליו:

צ״בצב. שר מושל שאנס כלי כסף מישראל והחזירו לאחר זמן אפילו בחנם צריך טבילה כדאמר' בגמרא בחלק. שממונו של ישראל הנופל ביד כנעני כאלו נופל לאור ואם כן פקע ליה שם הישראל ממנו לגמרי. וכ"ש אם היה צריך לחזור ולקנותו ממנו. וכ"ש אם היה נותנו או מוכרו לישראל אחר שאותו שני צריך להטבילו:^א)א) אבל אם נגזל ממנו בשדה וכ"ש נגנב אע"פ שנתייאש ממנו לגמרי מאחר שהגנב אינו רשאי להחזיקו בפרסום לא ה"ל שם הכנעני עליו וא"צ טבילה לגמרי שאילה:

צ״גצג. הבא להטביל כלי צריך לנקותו תחילה מכל טנוף ולכלוך וחלודה שעליו שלא יחוץ בפני הטבילה כדאי' לעיל מאך את הזהב אך חלק. וכ' במרד' פ"ב דעבודה זרה שאם אין עליו כ"א מעט ה"ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ עכ"ל. והיינו אפי' לכתחילה היכא דא"א להעבירו אבל היכא דאפשר יזהר אפילו במיעוט אך מיעוט המקפיד ורובו אפי' שאינו מקפיד חוצץ כדין טבילת אדם וצריך טבילה אחרת אפי' בברכה אם הסיח דעתו. וכן פירש ה"ר אלחנן בשם אביו שאותם כלי מתכת שהעלה חלודה ואין יכולין להעביר החלודה ע"י שפשוף גחלים או בורית או מלח שלא ישאר בהן מעט ה"ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ בטביל' ויכול לטובלו לכתחילה עכ"ל:

צ״דצד. וכת' עוד שם במרד' פ"ב דעבודה זרה בשם רבינו שמחה וידות כלים צריכין טבילה אפי' הן ארוכים הרבה וכן בית יד של מחבת אע"פ שאין צריכין הגעלה צריכין טבילה דמה לי ידו מה לי בית תשמישו דהא לאו בפליטת איסור תליא מילתא. ומיהו אם ארוכין הן ועתיד לקוצצם כתב הרמב"ם בהל' מקוואות וכ"כ בי"ד שאין צריך לטובלן אלא עד המקום שעתיד לקצוץ דכקצוץ דמי וידות הכלים המחוברין להן מעץ אחר אם אין דעתו לקצץ אין חוצצין בטבילה וטובלו עמהן אבל אם דעתו לקצץ או שאין עומדין קבועין כגון שהכניסן שלא כדרכן או שלא הכניסן כולן או שנשתבר בתוך הקתא חוצצין:

צ״הצה. וכ' עוד לשם במרדכי פ' בתרא דעבודה זרה בשם מהר"ם מותר להטביל כלי בתוך כלי של הבאר כדאמרינן פרק חומר בקודש מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה וכ"ש לחולין ואפי' אם ימלאנו קודם במים שאובין כשחוזר ושוקע הדלי בבאר והמים שבבאר צפין על פני הכלי החיצון שאז יתחבר המים שבבאר ושבכלי יחד בנשיקה:

צ״וצו. וכן מותר להטביל הנודות של מתכת והכלי זכוכית שפיהם צר מאד ע"י שימלאנו מתחילה ממים שאובין דשפיר מתערבה אח"כ עם מי המקוה ע"י השקה וא"צ שיהא רוחב הנקב כשפופרת הנוד דהיינו רוחב ב' אצבעות החוזרות למקומן אלא לענין המטביל כלי בתוך כלי אחר כשהחיצון א"צ טבילה כגון הטובל כלי בתוך תיבה סגורה שצפה במים דהתיבה מפסיק בין המים למקוה אבל אם גם החיצון צריך טבילה מותר לכתחילה. אע"פ שהחיצון אינו ניקב כשפופרת הנוד כדאמרינן פ' חומר בקודש מגו דסלקא טבילה לגופא סלקא נמי לכלי דאית בהו. וכ"ש הכא שמטביל רק הכלי בפני עצמו עכ"ל. אמנם צריך למלאותו עד שלא ישאר שום מקום תוך הכלי מבפנים שלא יגע במים דתניא פ"ח דמסכת מקוואות כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל לפי שאין המים יכולין ליכנס בשוליו בפנים ואפי' מכניסו כולו למים ואפי' חללה של הבית יד צריך להיות מלאה אם פתוח היא^א)א) ואם לא מילא הכלי אז צריך להשהותו במקוה עד שיתמל' בכל מקום ולא הוי מקום בית הסתרי' דלא גרע מתפילין ש"ר בזמן שהם מרוצצות ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת דתניא במס' מקוואות שצריך ביאת מים הגה"ה::

צ״זצז. וכתב עוד לשם במרדכי פ' בתרא דאלילים והרוצה להטביל צלוחית צר בדלי ע"י שימלאנו מים ויתנהו בדלי והדלי משיקו בבאר יזהר שלא יושיב הכלי לא על שוליו ולא על פיו פן יהיה חציצה למטה בדלי מחמת כובדו של הכלי אלא יטהו על צדו ואז יתגלגל הנה והנה בעוד הדלי בבאר. ואע"ג שבטבילת אדם לא חיישינן להכי דפרסת רגלו שוקע בטיט עב היינו משום דהתם כבר הוקדמו מי טבילת הכשרים המחוברין לקרקע תחת רגלו קודם ששקעו בטיט. אבל הכא מקדימין לו תחתיו רק מים שאובים. ובזה לא שייך התירא דנשיקה דכובדו של הכלי חוצצו ואינו יכול ליגע שמה באותה שעה. ודווקא כשטובלו בתוך הדלי. אבל אם טובלו בנהר או במעיין בלתי דלי. אין לחוש כ"כ להושיבו על שוליו דכבר הוקדמו לו גם כן מי הכשירן. ודווקא כלי שממלאו מקודם דמתוך שהוא מלא מכביד על דופניו וחוצץ אבל כלי ריק אין לחוש דא"א שלא יבאו שמה מים:

צ״חצח. אך יזהר שלא יושיב כלים הרבה בדלי להטבילם יחד אפי' הם רקים אלא אם כך שלא ישבו זה ע"ג זה דמסתמא יכבדו זה ע"ג זה ככלי העומד על שוליו או על פיו. אבל להניח זה אצל זה בדלי אפי' כלים הרבה יחד מותר לכתחילה אפי' אם יפלו זה ע"ג זה בבאר אין לחוש דמתוך שמתגלגל הנה והנה נוגעין המים על פני כולן:

צ״טצט. מכ"ש שיש ליזהר שלא לתפוס בכלי בשעת טבילתה כדתניא נמי התם פ"ח דמסכת מקוואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים. והיינו כשאוחזין מתחילה ועד סוף. דהיינו מקודם שמכניסן במקוה עד שהוציאן. אבל אם מרפה ידיו ממנו פעם אחד תוך המקוה או אפילו שאוחזו בתוקף בידו האחת תוך המקוה והגביה בשנייה ואח"כ חוזר ותופסו בשנייה והגביה בראשונה וטובלת כך באחיזת ידו מותר לכתחילה היכא דא"א בע"א. אע"פ שאין מגביה הראשונה ממנו עד שתפס כבר בשנייה דהא מקדימין לו מי המקוה. אך מצוה לרפות ידיו ממנו בשעת הטבילה בכל יכלתו:

ק׳ק. וכ"ש שאסור לנעוץ הסכינין תוך הדלי להורידן לבור להטבילן כך בין שהוא ריק או מלא מים דהוי חציצה ואם עשה כך לא עלתה להן טבילה אפילו בדיעבד אלא יקשרם בחוט וכה"ג בדבר הרפוי:

100

ק״אקא. וכתב בסמ"ק ואפילו כלי כל שהוא צריך טבילה במ' סאה בין שיטבילנה במקוה בין במעיין עכ"ל. ואע"ג דרביעית דמעיין לא נתבטל כדמוכח לשם במרדכי ספ"ב דעבודה זרה מהא דתניא המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה וע"כ משנה זו נשנית בתר דבטלי רביעית דמקוה דתנן והמקוה במ' סאה ואפ"ה בכל שהוא דמעיין לא בטיל. וכן פר"י דמעיין מטהר בכל שהוא ואפילו מדרבנן. מפרש בסמ"ג דהיינו דווקא בכלי שטובלין משום טומאה אבל הלקוחין מן הכנעני צריכין טבילה במ' סאה אפילו במעיין כדדרשינן בגמ' מאך במי נדה יתחטא במים הראוים לטהרת נדה:

101

ק״בקב. וכתב עוד שם בסמ"ק ומעיין מטהר דווקא בזוחלין ומקוה באשבורן עכ"ל. פירש במכונסים ועומדי' במקום א' וזוחלין דקאמר לאו דווקא דמעיין ונהר מטהרין בכל עניין כדמוכח בסמ"ג בשם ר"ת והכי אשכחן באבוה דשמואל שהיה ממשיך ביומי ניסן מי הנהרות למקוה. אלא משום מקוה דבאשבורן נקט זוחלים במעיין. וכתב עוד בסמ"ק בטבילת נדה ומכל מקום מותר לטבלו בנהרות אפילו ביומי ניסן ולא חיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין כר"ת דאמר נהרא מכיפי' מתברך וכלי שיש בו אמה על אמה ברום שלש אמות מחזיק מ' סאה כדיליף בגמ' מים שעשה שלמה עכ"ל:

102

ק״גקג. וכתב הרא"ש וא"ז (הגה"ה) שיש לברך אקב"ו על טבול כלי מתכות ולא כלי סתם דהא יש כלים שאין צריכין טבילה עכ"ל:

103

ק״דקד. ומה שמברכין על הטבילה ולא על הגעלה היינו משום שהטבילה היא מצות עשה והגעלה מצות לא תעשה שלא לאכול נבילות והוי כנקור גיד וחלב שאין מברכין עליו. מלבד לאו דעריות שמברכין עליו אגב עשה דקדושין. וכלי ישן הנקח מן הכנעני וצריך הגעלה וטבילה. יגעילנו מקודם ואח"כ יטבילנו:

104

ק״הקה. וכתב עוד שם במרדכי פרק בתרא דעבודה זרה בשם ר"י שאם בדיעבד טבל ואח"כ הגעיל א"צ להטבילו פעם אחרת דאין זה כטובל ושרץ בידו דהא אין הטבילה מחמת פליטת איסור עכ"ל. והרא"ש מתיר שם שילהי פרק בתרא דעבודה זרה להטביל לכתחילה קודם הגעלה מטעם דהא כל זמן שירצה להשתמש בו בצונן לא בעי הגעלה עכ"ל. אמנם לכתחילה טוב להגעיל קודם:

105

ק״וקו. ומה"ט אע"פ שנשתמש בכלי איסור בן יומן שלא נגעל אסור המאכל אפילו בדיעבד. מ"מ אם בישל בדיעבד ביורה חדשה שלא נטבלה או בישנה שאין ב"י שלא נגעלה ולא נטבלה המאכל מותר ויטבול הכלי אח"כ בברכה ואפילו אם בישל בו כבר מאה פעמים בלתי ברכה וכן בכל מצות עשה יברך כשנזכר כדאמר מי שאכל שום וריחו נודף וכו'. אבל המאכל מותר אפילו בפעם ראשון כדפרישית לעיל שהטבילה אינה מחמת פליטת איסור דהא צריכין לטבול אפילו כלי חדש אלא רק להעביר ממנו הטומאה ולהכניסו בקדושה של ישראל לפי שבחרנו השם אלהים לנחלתו. והבדילנו מן התועים. וקדשנו בקדושתו שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. אני ה' אלהיכם:

106