איסור והיתר הארוך נ״זIssur VeHeter HaArokh 57

א׳א. כתוב בסה"ת ובסמ"ק זאב וכ"ש כל חיה דלמעלה מן הזאב כגון אריות דובים ונמרים ודכוותייהו טורף בבהמ' וחיה גסה כ"ש בדקה וכתב הרמב"ם פ"ה דה"ש ובסה"ת וכן פר"י ובגדיים וטלאים אפי' חתול ושועל ונמייה וכיוצא בהן וכש"כ בכל עופות ואין חילוק בין שיהא הנדרס או הדורס זכר או נקבה. חתול וחולדה אוסרין בעופות הגסות דווקא כשיש מצילין או הצלת עצמו כשבורח מלפניו. ובא"ז אוסר אף בנץ בגדיים וטלאים כשיש מצילין או הצלת עצמו כשבורח מלפניו וכתב עוד וה"ה נמייה שאוסר בעופות היינו דווקא כשיש מצילין (הגה"ה) וחולדה אפי' בעוף הגס אבל באימרי אפילו בזוטרי לא. ואין דריסה אלא בבעלי חיים אבל אם דרס שחוטה אפילו שלימה מותרת. והא דאמרינן שצריך מצילין היינו דווקא בחתול וחולדה ונמייה. אבל זאב וארי וכיוצא בהן שדריסתם בבהמה גסה כתב בסמ"ג ובסה"ת שחוששין בהן אפילו באין להם מצילין או שאין בורחין מפניו דבכל עניין דורסת עכ"ל. וכ' הרמב"ם ונץ אפילו בדרבה מיניה. וכ' בי"ד ונץ הוא הנקרא שבערב"ר ודווקא בדרבה מיני' אבל בגס ממש שהיינו באווזים ותרנגולים לא. ומיהו בתרנגולים הקטנים יש לו דריסה. הגס היינו פאלקי"ן וכל שלמעלה הימנה יש לו דריסה בכל עופות אפילו בגס שבגסים. ושאר עופות שהן למטה מהגס עד הנץ דווקא בדכותייהו וכ"ש בדזוטרי מינייהו עכ"ל. והכי מסיק ג"כ בסה"ת. וכ' הרא"ש וכל עוף שהוא מן הנץ ולמטה אין לו דריסה כלל אפי' בדזוטרי מינייהו. וכן כל עוף טהור אין לו דריסה כלל עכ"ל. וכ' במרדכי ודרוסה לאו משום דסופו לינקב דא"כ הוי בכלל נקובה אלא שהארס שורף וסופו למות עכ"ל. והילכך דרוסה אוסרת בכל מקום שבגוף בין נגד כל החלל שהיינו בכל גבה ובכריסה ובצדיה אף למטה מן הארכובה משום ארס אך שבאותה חששה לא קיי"ל כוותיה כדאיתא לעיל. ומה"ט נמי דרוסה אוסר אפילו בקנה במשהו ואפילו רק שהאדים הגרגרת במשהו טריפה אע"פ שנקובת הקוץ אינה אוסר בו אלא ברובא דזיהרא מיקלי קלי:

ב׳ב. וכ' בא"ז ואפילו יש בה מקום הצפורן. וכתבו עוד הרמב"ם והרא"ש והמרדכי אין דרוסה אלא ביד ובצפורן אבל לא ברגל ולא בשן. ודווקא מחיים של הדורס והנדרס ומדעתא ולא ע"י נפולה כגון שהיה נופל עליו. ולא שהיה ישן והכ'. ולא לאחר מיתה כגון שחתכו ידיו בטרם יוציאנו דדווקא בהדי דשליף שדי זיהרא. ומפרש בסמ"ק ובמרדכי והיינו דווקא כשרואה ויודע בודאי שלא הכהו אלא פ"א אבל בלא ראה וידע אפי' חתכו ידיו אסור דדרך הדורסין שדורס ושולף כמה זימנין עכ"ל. ובעוף שאין דריסתו אוסר אלא בכה"ג אלא שרגלו נידון לזה כיד החיה. וכתב בסמ"ג ובס"ה והלכך אם לקח זאב רחל או טלה ונשאה בפיו והצילה הרועה כשירה דהא אין דרוסה בשן עכ"ל. ומיהו אפי' אם רק ספק לנו אם דרוס ביד פר"י ואפי' נתערב באלף כולן אסור כדאיתא לעיל בתשובת ספק דרוסה שנתערב:

ג׳ג. וכ' עוד הר"מ והי"ד הכלב אין לו דריסה אפי' בעופות ונקובתו כנקובת רגל או שן חיה וכן נקובת כל אותן שאין להם דריסה כלל או נץ באימרי וכה"ג נידונו כולן כנקיבת קוץ ואין אסורים עד שינקבו לבית חללו שאיסור משום ניקב שחוששין לנקובת א' מן האברים הנטרפים בנקובה עכ"ל כ' הרמב"ם פ"ה דה"ש אע"פ שכל סימני טריפה ד"ן חנ"ק נפ"ש הלכה למ"מ אין לך בפירוש מן התורה אלא דריסה. לפיכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר הז' יש מהן מותר עכ"ל. ומיהו היכא דאיכא לספוקה שלא דרסה כלל אינו קורא ספק שבדרוסה כדאיתא לקמן דמספק לא מחזקינן איסור אפילו מדאורייתא:

ד׳ד. אמנם היכא דאיכא ריעותא כ' הרא"ש וסה"ת וסמ"ק שקיי"ל הלכתא חוששין לספק דרוסה כגון ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן על גבה של אחד מהן חוששין לכולן ואין אומרין שמא בכותל נתחכך ואפי' אם שניהם שותקין או אפי' שלא נמצא שום צפורן על גבו של א' מהן והמזיק שותק והבהמות צועקין כולן אסורין אבל אם שניהם שותקין אימא שלמא עבוד מאחר שלא נמצא על גבו של אחד מהן וכן אם שנים צועקים אימא מבעתי אהדדי והם צועקים מפחד בהמות. וכן אם חתך ראש של אחד מהן אימא נח רוגזיה. ודוקא שבודאי נכנס אבל ספק על או לא על. וכן אם ספק חתול ספק כלב. בכל אלו אין חוששין עכ"ל. ושמא לפי שיש בהן ס"ס. וכ' עוד הרא"ש ספק דרוס' ספק נקובה תלינן בנקובה דשכיח טפי ואם הכלב יותר מצוי לשם או החתול יותר מצוי תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר:

ה׳ה. ואמרינן פ' א"ט ומביאו הרמב"ם פ"ה דה"ש עוף הנכנס לבין העצים או לבין הקנים ויצא וראשו מטפטף דם אין חושש שמא נדרס אלא אמרי' בעצי' ניזוק עכ"ל והיינו שאין צריך בדיקה אלא מחמת נקב במקום שמטפטף דם ומיהו אם הוא מלוכלך נגד הסימנים אנו אוסרין עתה משום חששת נקובת הוושט כדאיתא לעיל:

ו׳ו. וכ' עוד הר"מ שועל או נמייה שנכנס לבין העופות והוא שותק והן מקרקרין חיישינן שמא דרס אבל אם הוא היה נוהם והן מקרקרין. מנהימתו הן מקרקרין. וכן אם קטע ראש א' מהן נח מרוגזיה וכן אם שותק הוא והן אין חוששין שאלו הזיק היו מקרקרין עכ"ל:

ז׳ז. ופר"י וכן כתוב בסמ"ג ובסה"ת ובסמ"ק אבל אם נמצא חתול או חולדה בלול של תרנגולת אפי' שהוא שותק והן צועקים האי שכי' ומותר דאין זורק ארס אלא כשבורחי' מפניו או כשיש מצילין עכ"ל. ונמצא שיש חילוק לזה בין שועל ונמייה לחתול וחולדה והיינו בלא נודע לנו שהכה אחד מהן:

ח׳ח. אבל אם בודאי הכה א' מהן כתב רשב"ם וכן בסמ"ג ובסה"ת חתול שהכה אחד מהתרנגולים אם הם בחצר רחב שיכולין לברוח אז האחרים מותרים אבל אם הם במקום צר וקטן כולן אסורות דשמא הכה כמו כן השאר דלא אמרינן בגמ' שנח רוגזיה אלא בקטע ראש של אחד מהן ולא בהכאה דכ"ש שחמתו בערה בו במצילה עצמה ולא הרגה עכ"ל ומסתמא סתם לול סגור נקרא אין יכולין לברוח מפניו פי' שאינה שיכול' להמלט ולהשמט מכל וכל ומ"מ הוי שפיר הצלת עצמו שיכולין לברוח ולזוז מפניו תוך הלול עצמו מזוית זו לזוית זו. שצריך לרדוף אחריו ויכנוס ודורס כמו שדורס כבר אחת מהן. ואפי' בקטע ראשו של אחת נמי לא אמרינן שנח רוגזיה אלא כשלא הכה ג"כ והמית אבל אם קטע ראש אחד מהן או אפי' שאוכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה. גילתה דעתה שלא נח רוגזיה וחוששין לכולן:

ט׳ט. ומעשה שהכניס חתול ידה ללול של העופות קטנים שקורין וואכטלא"ן בל"א והיו בה י"ט ווכטלא"ן והוציאה מהן ז' ואכלה אותן והנשארים נמצא מהן ו' מתים תוך הלול וששה חיים ואסרו הנשארים ג"כ מה"ט. וכ' עוד הרמב"ם פ"ה דה"ש ואפי' ספק דרוסה אסורה עד שתבדק והבדיקה ששוחטין הנדרס ובודקין כל חלל שלו מכף ירך עד הקדקד אם נמצאו כולן שלימות מכל מיני טריפות ולא נמצא בו רושם הדריסה הרי זו כשירה. ואם נמצא בה רושם דריסה הרי זו טריפה ואסור מן התורה. ואיזהו רושם דריסה כשהאדים הבשר כנגד הבני מעיים. וכיצד עושה צולה כל הבשר בתנור אם לא נחתך ולא נשתנה משאר הצלי הרי זה מותר עכ"ל:

י׳י. ובימיהם היו בודקין אפי' ודאי דריסה לפי הרא"ש והמרדכי. אבל האידנא דלא בקיאין בבדיקה כתב הא"ז שלא בדקינן עתה אפי' ספק דרוסה. דלפעמים שמאדים הבשר ואין יכול לכוון הכל אסור כ"א בדרך זה שבזכר משהין אותם י"ב חדש ובנקבה עד שתתעבר. ואם רבים הם הנדרסין אז אסור לשהותן שמא יבא לידי מכשול גם לא ימכרם לכנעני אלא א"כ שימיתם לפניו עכ"ל. ועוד דרשב"א כ' דוקא שתהא הבדיקה סמוך לדריסה דאל"כ חוששין שמא שינה מראיתה מבחוץ והברי' לירד למטה עכ"ל. וגם כמו שכתבו הגאונים שארס הנץ אינו אדום כל כך ואינו ניכר. וכ' עוד בא"ז פ' א"ט וכה"ג כל הדברים שמכשיר התלמוד בבדיקה בנפולה ושבורה ודרוסה ובכל כה"ג זהו בימי החכמים. אבל עתה בדורות האחרונים לא יסמכו החכמים על חכמתם לבדוק. ואל יורו לאחרים להקל. ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה עכ"ל:

י״איא. אבל ודאי כשיש איזה ספק בריאה בסירכות או בבועות אם חוט בשר מקיף בכה"ג האי שכיח טפי וא"צ בדיקה כ"כ אלא לעיין בו מי שמבין בו ובקיאין בהן חכמים והטבחין יותר מבדיקת נפולה ודרוסה ושבורה שצריך לראות אם נשתנה מראית הבשר בדריסה או איעכיל ניביה וכה"ג וגם מאחר ששכיח כ"כ היה בו הפ"מ אם היינו מחמירין בהן כל פעם:

י״ביב. וכ' בסמ"ג אך יהא נזהר להביא שם כל הטבחין וכל הבקיאין כי היכא דלימטינהו שיבא מכשורא ר"ל שכל אחד ישא מעט מהעון עכ"ל ומ"מ מה שהתיר בגמרא גם בריאה ע"י בדיקת נפיחה כשיש ריעותא לפנינו כגון שנסרך בצלעות במיצר החזה על ידי גרירה ונפיחה וכה"ג גם בזה אין לסמוך לבודקה עתה בדורות האחרונים^א)א) ריאה שמשמעת קול ואין יודעים מאין. אם יש לבודקה גם עתה ע"י מים פושרי' שאיל"ה::

י״גיג. כתב רמב"ם פ' יו"ד דא"מ כל הטריפות המנויות כשיפרטו ואפשר שימצאו בבהמה ובחיה. ע'. ואלו הן על הסדר שנבאר בחיבור זה. דרוסה. ניקב תרבץ הוושט. ניקב קרום של מוח. נתמסמס המוח עצמו. ניקב הלב לבית חללו. ניקב קנה הלב. ניקבה המרה. ניקבו קני הכבד. ניקב הקיבה. ניקב הכרס. ניקב המסס. ניקב בית הכוסות. נקבו המעיים. יצאו המעיים לחוץ ונתהפכו. ניקב הטחול בעביו. חסרה המרה. נמצאו ב' מרות. חסרה הקיבה. נמצאו ב' קיבות. חסר הכרס. נמצאו ב' כרסי'. נחסר המסס. נמצאו ב' המססין. חסר בית הכוסות. נמצאו ב' בתי הכוסות. חסר אחד מן המעיים. נמצאו שני מעיים. ניקבה הריאה. ניקב הקנה למטה ממקום שחיטה. ניקב סימפון מסמפוני הריאה אפי' לחבירו. נאטם מקום בריאה. נמק סימפון מסימפוני הריאה. נמצאה ליחה סרוחה בריאה. נמצא בה מים סרוחים. נמצא בה מים עכורים אע"פ שלא הסריחו. נתמסמס הריאה. נשתנו מראיה. נהפך הוושט במראות. חסר הריאה ממנין האונות. נתחלפו האונות. הותירו האונות מגבה. נסרכו אונה לאונה שלא כסדרן. נמצא הריאה בלא חיתוך אונות. חסר מקצת הריאה. יבש מקצת הריאה. נמצא הריאה נפוחה ועומדת. צעקה הריאה מפחד אדם. חסר הרגל בין בתחילת ברייתו בין שנחתך. היתה רגל יתירה. ניטל צומת הגידין. ניטלה הכבד. ניטל לחי העליון. כוליא שהקטינה. כוליא שלקתה. כוליא שנמצא בה ליחה. כוליא שנמצא בה מים עכורין אע"פ שאינם סרוחין. כוליא שנמצאו בה מים סרוחין. חוט השדר' שנפסק. נימק (ס"א נמרך) מוח חוט השדרה ונתמסמס. נקרע רוב בשר החופה את הכרס. נגלד העור שעליה. נתרסקו אבריה מנפילתה. נידלדלו הסימנים. נשתברו רוב צלעותיה. נעקרו רוב צלעותיה. נעקר צלע א' בחולייתא. נעקר חולייא א'. נשמט הירך מעיקרו. נחסר עצם הגולגולת כסלע. נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ. אלו ע' חוליים שאוסרין הבהמה וחיה וכל שאפשר שימצא מהן בעוף באברין המצוין בו דינו כבהמה. שהיינו חוץ מטריפות הכוליא ושבטחול ובאונות הריאה מפני שאין להם חיתוך ריאה כבהמה. וטחול העוף עגול כענב ואינה כטחול הבהמה. לפיכך לא ניתנה לכוליא שהקטינה שיעור בעוף וכן כל כיוצא בזה. ושתי טריפות יש בעוף יתר על הבהמה ואע"פ שיש לה אותן אברים. ואלו הן שנשתנו מראה בני המעיים מחמת האור. ועוף המים שניקב עצם ראשו. ואין להוסיף על אלו הטריפות כלל. אפי' אם נודע בדבר אחד ע"פ הרפואה שאין סופו להחיות. ואין לגרוע מהן אפי' נודע מצד הרפואה שמקצתן אין ממיתין. ואפשר שתחיה מהן דאין לך אלא שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך עכ"ל. ומיהו היכא שנשתנו מראה בני המעיים מחמת האור נהגינן להטריף אף בבהמה כדאי' לעיל. ואפי' בכל מקום שיש רק חששא לטריפו' אלו כגון בכל מקום שיש ריעותא ואמרו בו חכמים שצריך בדיקה. צריך לאוסרו עתה כדאי' לעיל. ודוקא כשמצא הטריפות או הריעותא בעצמה אבל אין לחפש אחריה. אפי' בהי"ח טריפות עצמן שהן הלכה למשה מסיני כתבו התוס' והרא"ש והסמ"ג והסה"ת שאין צריך לבדוק אחריהם אם לא נמצא מאליהן דהולכין אחר הרוב כדמסיק פ"ק דחולין מלבד הריאה של בהמה שצריכה בדיקה משום דשכיח בה טריפות. ואפי' בגדיים וטלאים לכתחילה:

י״דיד. וכתב עוד הרמב"ם פי"א דה"ש ואפילו אם נמצא ריעותא באיזה אבר מ"מ אין צריך לבדוק אלא אותו אבר בלבד אבל בשאר כל טריפות מהי"ח טריפות הולכין אחר הרוב:

ט״וטו. ודוקא להוסיף ולהורות טריפות אחרות יתר על אלו שמנו חכמים אסור אמנם אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מהבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל עליו לחכם או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ס'. או בשר אחר גבינה באותה סעודה. ומכל כה"ג. ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור הרשות בידו.^א)א) ועל העינוניתא דוורד' מצאתי כתוב שמעתי ממהר"ש שאין לאוכלה. וגם אמר שהעולם נהגו בה איסור ואיני יודע למה. ואמר כששואלין אותו על עינוניתא שנתבשלה או נמלחה עם שאר בשר אז מתיר ע"כ ליקוטי מהר"ש: כמו שמצינו בקדמונים שלא אכלו בשר כוס כוס וכה"ג. וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה. וכן כתב מהר"ם וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו ואין זה כמוסיף על התלמוד ומביא ראיה. וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל. מכי עם קדוש אתם לה' אלהיכם: