איסור והיתר הארוך ח׳Issur VeHeter HaArokh 8

א׳א. פסקו התוספות פרק קמא דחולין בשר שלא הודח (הג"ה) ולא נמלח כלל ונצלה כך מותר עכ"ל והיינו מטעם דדם האיברים שלא פירש מותר ואותו שנפלט על ידי האור אינו חוזר ונבלע בו כמו בבישול אלא מישרק שריק ונפל לארץ ולא אמר שכח האש מכניס הדם בעין שעליו לתוכו כדאיתא לעיל גבי בשר שנמלח בלתי הדחה קמייתא ושוב אין אותו דם יוצא ע"י האש דהצלייה מוציא יותר דם מהמליחה. ומהר"ף פי' הטעם דמה שהצלייה מוציא נופל לארץ אבל המליחה מוציא ומלכלך. וגם מדאמר בעלמא שאנו מחמירים עתה במליחה לעשותה כרותח דצלי ש"מ דצלייה עצמה עדיף מיניה להוציא דם.^ב)ב) ל"ה בשר לצלי אינו צריך מליח' כלל ואם צלאו בשר ולא נמלח מותר וכו' עד נהגו העם אם אירע כך דצלה בשר בלי מליחה להדיחו מן הדם הנדבק בחוץ ואח"כ מולחין ואוכלין אותו. סי' מ': ול"ד לדם שנשפך על הצלי ממקום אחר בעת צלייתו שאסור עד ס' דהתם יש לומר שהצלי פלט כבר כל דמו ובולע מעתה מהדם צלול שנפל עליו אבל הכא בהדי דקא מתחמם פולט כל שעה ואיידי דטריד לפלוט לא בלע. ואי בלע איזה דם כבכ"פ:

ב׳ב. וכתב במרדכי ריש פ' ג"ה וה"ה אפי' אומצא דאסמיק וביצי זכר וכה"ג מותר בצלי בלתי מליחה כלל. אך צריך לחתוך בהן בקעים אבל בלא חיתוכי לא שרי אפי' לצלי כך פסקו התו' וס"ה עכ"ל. ומסתמא היינו אפי' אם לא הדיחו גם כן מדאינו מחלק בהן לבשר אחר כ"א לבקען ודווקא שהבשר מנוקר מקודם אפי' מגידי הדם כדאי' לקמן בתשובת ואף לכתחילה מותר:

ג׳ג. ואם רוצה למהר לצלות בשר שלא שהה שיעור מליחה ידיח מתחילה ג"פ ביד ובלתי כלי בהעברת מים בעלמא וימלחנו וישים כך אצל האש מיד עם המלח שעליו בלתי שישהה במליחה כלל והאור שואב ונופל לארץ. וכתב רשב"א ולא חיישינן שישאר הדם במלח לפי שהאש שואבו ומונע המלח מלבלעו:

ד׳ד. ובדיעבד מותר כשמולחו בשפוד אפי' בלתי הדחה כלל כשצולאו מיד או תוך שיעור מליחתו כדאיתא לעיל אבל לאחר שיעור מליחתו שנאסר מכח המליחה אין להוציא דמו עוד אפי' בצלייה כדאית' לעיל ובצליי' דאמרי' דשרי מפרש בסמ"ג דהיינו בין צולאו על גבי גחלים ממש או בשפוד או ע"ג ראשט בל"א ולא אמרינן דגחלים מיצמתו צמתו לבשר:

ה׳ה. והיינו דווקא בשר שאינו חלול אבל עופו' ושאר דברים חלולים כתב בסמ"ג שפולט מהאי גיסא ובולע בהאי גיסא והוי דם האברים שפי' ועל כן נכון למי שרוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהנו כשיעור מליחה וידיחנו ויצלה אותן עכ"ל. ודבר הנראה הוא שלפעמים נצלה העוף מצד אחד ופלט כל דמו באותו צד ובצד השני לא נצלה עדיין יפה וחוזר הנצלה ובולע פליטת צד שני ומיהו אם נצלה בדיעבד אפי' עוף וכל דבר חלול (הג"ה) בלתי מליחה כלל כתוב במרדכי פרק כל הבשר בשם מהר"מ שמותר:

ו׳ו. ודווקא דיעב' שרי אי נצלה בלתי הדחה קמיית' אבל לכתחילה כתב הרא"ש פ"ק דחולין והאידנא שרגילין לקנות הבשר מא"י שחותכין בשר וחלב בסכין אחד צריך לשפשף אותו היטב בשביל שחותכין אותו בסכין שחתכו בו חלב עכ"ל:

ז׳ז. ונהוג עלמא כרש"י דכל בשר לצלי צריך מליחה מועטת לכתחילה ואף ע"פ שלא ישהה במליחה כלל מ"מ מועיל לצלייה להוציא דם וכן כתב בסמ"ק דלצלי צריך מליחה מועטת והכי מזכיר בכל מקום מליחה מועטת לצלי וכן נקט ג"כ הרמב"ם פ"ו דא"מ לצלי מולח וצולהו מיד עכ"ל:

ח׳ח. ומ"מ היכא דליכא מלח מותר לכתחלה להדיח הבשר ולצלותו ואפי' על גבי גחלים ממש רק שינקרהו מקודם:

ט׳ט. וכ' באגודה פרק כל הבשר והיכא דליכא מלח (הג"ה) או שלא מלחו מתחילה צריך אז להדיח הבשר אחר הצלייה מחמת המוהל שעליו ג"פ כמו אחר המליחה דהא צלייה כמליח עכ"ל והכי נהוג עלמא ואפי' אם נמלח בין ששהה במליחה בין לא שהה במליחה מאחר שלא הודח אחר המליחה מדיחין אותו אחר הצלייה אפי' אם הודח כשהביאו מבי טבחי ואפי' כבד ודווקא לקדירה שמאחר שלא נאכל כך מחמירי' להדיח לכתחלה אבל לאוכלו כך מאחר דצריך לצלותו כל פעם עד חצי צלייתו כדלקמן נהוג עלמא אז היתר לאכלו כך לכתחילה בין בשר בין כבד בלי הדחה כלל ול"ד לציר שעל בשר מלוח דמה שעליו ע"י צלייה האור שורפן כדאיתא לעיל:

י׳י. אמנם בכל כה"ג שצלאו דיעבד בלא מליחה (הג"ה) או היכא דליכא מלח או נמלח ולא שהה שיעור מליחה כתב בי"ד דצריך לצולהו עד חצי צלייתו דבפחות מזה אין מוציא דם ואפי' אי בעי לאוכלו כך צלוי דאע"ג דדם שלא פירש מותר והיה מותר לאכול בשר חי שאין בו גידים בלי הדחה ומליחה כדהוכיחו התוס' פ' מפנין על רש"י שמצריך מליחה לצלי מההיא דבר אווזא דמותר לטלטל בשבת דחזי לאומצא והיינו בלא מליחה כלל התם לא פירש אבל הכא ודאי פירש ע"י האש ממקום למקום אחר יותר ממה שפירש ע"י מליחה ממקום למקום ואין לו כח להוציא לגמרי. וקיי"ל במליחה שאותה פרישה חשובה כאילו פירש לחוץ לגמרי וחזרה כדאי' לקמן. וכן מייתי מהירושלמי וז"ל ובבשר שלא צלאו כ"צ ולא שה' כשיעור מליחה איכא לספוקי אם מותר לאוכלו דשמא נעקר הדם ממקום למקום עכ"ל. וכל שכן כשרוצה לבשלו אח"כ שצריך לצלות עד שיזוב כל דמו ומ"מ בחצי צלייתו דשרי לאוכלו מותר אז לכתחלה לבשלו אח"כ ואפי' ביצי זכר ואומצא דאסמיק ודלא כמהר"ר דחייש לכתחילה שמא לא יצלנו כל צרכו כי יסמוך על הבישול וכל שכן בדם כבד שהוא דרבנן שמותר לבשלו אחר חצי צלייתו: