איסור והיתר לרש"י קל״דIssur VeHeter LeRashi 134
א׳דין שותף. וששאל ראובן ושמעון שהלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה שכר לאחד מהם בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר יחלוקו זה לזה ובחזרת האחד לבדו עם פרגמטיא שקנו ונתפס בידי גוים ונתן ממון לפדיון ותבע מחבירו לתת חלקו בפדיון שהרי שותפין הם והיתה ביניהם הסחורה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות שותפין בשכר ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד והלה שמשיב לא היינו שותפים אלא בעודנו בשוק אבל בשעת צאתנו מן השוק נתפרדה חבילתנו ואילו היית משתכר במדינות הרבה לא היית חולק לי וזה מודה בכך ובאו לפניו לדין ופטרתו ויש חולקין בדבר לחייבו טעם החולקין לא פירש לי ואין בידי ראיה מהיכן לחייבו ואף על פי שעדיין כל זמן שלא חלקו פרגמטיא שלהם שותפות והרי לא התנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לו חבירו חלקו ואם מפני ששינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע ולא נאמין דבר זה אלא בנותן פרגמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר (ל״א א׳) יחלוק עמו ואם יהא מפסיד בפרגמטיא על המקבל להשלים שכל האחריות על המקבל נמצאת פרגמטיא זה עליו מלוה ומה שהנותן נוטל חלק בשכר אינו אלא רבית ושכר בטלות מעותיו עומד ונוטל חצי פרגמטיא שנתפסה אבל אחריות גופו של שותף לא קבל עליו ואף על פי שהיה טורח על חלקו כמו על חלקו אין לך טענה לחייבו לזה שהרי ראיה גדולה הבאה לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו וכו׳ וכל שכן זה שהיה בטלן וזה לא אמר לו קום והכנס למקום גדודי חיות ולסטים ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב.
1