נשים בדיון הלכתי, "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו" חובותיו ההלכתיות של בן כלפי הורה שלקה בנפשוJewish Legal Writings by Women, The Obligation of Children Toward Senile Parents

א׳״מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו": חובותיו ההלכתיות של בן כלפי הורה שלקה בנפשו

ב׳מלכה פיוטרקובסקי

ג׳הקדמה:

ד׳במסכת קידושין קיימת משנה המפרטת את ההבדלים בין חובת האיש וחובתה של האישה בקיום מצוות מסוגים שונים, ביניהם סוג המצוות המכונה: ״מצוות האב על הבן,״ ״וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין!״^אמשנה, קידושין א:ז.

ה׳הגמרא בהסבירה את הכתוב במשנה,^בקידושין כט ע״א. מסיקה שמצוות האב על הבן הן אותן המצוות שחובתו של בן לעשות להוריו, המתחלקות לשני סוגים, על-פי שני הצווים שבתורה:

ו׳א. ״כבד את אביך ואת אמך״ (שמות כ:יב) כיבוד הורים משמע:

ז׳דאגה פיזית לכל צרכיהם של ההורים, כגון: אוכל, שתיה, לבוש, וכדומה.

ח׳ב. ״איש אמו ואביו תיראו״ (ויקרא יט:ג) מורא הורים משמע:

ט׳נתינת יחס של כבוד, והאיסור לזלזל בכבודו של ההורה. כגון: האיסור לשבת במקומו של האב, או ההוראה שלא לסתור את דבריו. בחובות אלו-קובעת המשנה, חייבים גברים ונשים כאחד.

י׳במסגרת עיון מעמיק ומרחיב של האמוראים בעניין חובות הבן להוריו, מובאים בגמרא סיפורי מופת המתארים את דרכם של חכמים ידועים בקיום מצווה מורכבת זו. מטרת הסיפורים בגמרא היא, ככל הנראה, להמחיש ללומד כיצד ראוי ורצוי לקיים את מצוות ״כיבוד ומורא הורים״ על כל גודלה, חשיבותה והיקפה הרחב, גם כשלעיתים קשה לקיים מצווה זו.

י״אהרמב״ם בחיבורו ההלכתי משנה תורה מתמצת בהלכות ממרים^גרמב״ם, הלכות ממרים ה:ו. את כל אותן ההלכות שקשורות במצוות כיבוד הורים, כפי שנלמדו בגמרא.^דקידושין ל ע״ב-לג ע״ב. כדרכו מתבסס הרמב״ם בקביעותיו ההלכתיות על הכתוב בתלמוד, אך בהתאם למטרתו לכתוב חיבור הלכתי מקיף, ממצה ולא מסובך להבנה כך שכל יהודי פשוט, יוכל לעיין בו ולמצוא בקלות כיצד עליו לנהוג במצב זה או אחר אין הוא מפרט את המקור התלמודי המסוים לכל הלכה והלכה שהוא פוסק.

י״במבקרים רבים קמו למשנה תורה, בגלל חוסר הקשר הנראה לעין בין ההלכה למקורה, ואפילו הרמב״ם עצמו, מעיד, בעקבות מקרה שקרה לו, שהוא עצמו התקשה מאוד למצוא את המקור התלמודי להלכה שכתב, שקיימת בעייתיות בשיטת כתיבתו:

י״גוכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו. פעמים אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא. וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה שאני אומר הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם?^הקובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו, א:קמ, ליפסיא, תר״כ.

י״דמי שביטא בצורה חריפה את התנגדותו לשיטת הכתיבה של הרמב״ם במשנה תורה היה הראב״ד, ר׳ אברהם בן דוד שחי בצרפת במאה ה- 12 וכתב השגות להלכות שונות שפוסק הרמב״ם בחיבורו. כתגובה להסברו של הרמב״ם שהחליט לקרוא לחבורו: משנה תורה, משום שיהודי יכול לקרוא את התורה ולאחר מכן לקרוא את המשנה וכך הוא יידע את התושב״ע כולה ואינו צריך ללמוד שום דבר נוסף, כותב הראב״ד בלשונו החדה:

ט״וא״א סבר לתקן ולא תקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לנו בזה תועלת גדולה...ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי וראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר, אם החולק עליו גדול ממנו הרי טוב ואם אני גדול ממנו - למה אבטל דעתי מפני דעתו...?^והשגת הראב״ד בהקדמת הרמב״ם למשנה תורה, ד״ה: ״ויודע ממנו.״

ט״זהמתח בין שיטת הרמב״ם בכתיבתו וביקורתו החריפה של הראב״ד על שיטה זו, בא לידי ביטוי בשאלה ההלכתית שהיא נושא מאמר זה: חובותיו של בן במסגרת מצוות ״כיבוד הורים,״ במקרה שדעתו של אחד מהוריו נטרפת עליו.

י״זלרמב״ם דעה הלכתית מסוימת מאוד בעניין זה וכדרכו, אין הוא כותב על מה הוא מבסס אותה, והראב״ד מולו, חולק על מהות ההלכה שפוסק הרמב״ם וקובע: ״אין זו הוראה נכונה.״^זהשגת הראב״ד על הרמב״ם, הלכות ממרים ו:י, ד״ה: מי שנטרפה דעתו... א״א אין זו...״

י״חמתוך הנחה שאין הרמב״ם בודה הלכות מלבו, סמכו נושאי הכלים שלו, את קביעתו ההלכתית בעניין: ״מי שנטרפה דעתו של אביו,״ על תאור מקרה שמובא בתלמוד הבבלי אודות רב אסי, ושלדעתם עליו התבסס הרמב״ם בקובעו את ההלכה. פוסקים שונים המאוחרים לזמנם של הרמב״ם והראב״ד מביעים דעתם בשאלה דנן, תוך שהם מתייחסים לפסיקתו של הרמב״ם ולהשגת הראב״ד על פסיקה זו.

י״טבמאמר זה תיערך סקירה כרונולוגית של הדעות ההלכתיות שקיימות בסוגיא זו מהמאה, ה-12 ועד ימינו, במרכזי ההלכה השונים בעולם. בניתוח דבריו של כל פוסק, ייבדק הקשר בין דעתו ההלכתית בשאלת: חובותיו של בן שנטרפה דעתו של אביו, לפרטים המרכיבים את ״עובדא דרב אסי.״

כ׳מטרת המאמר אינה לקבוע מסמרות להלכה בעניין חובות הבן כלפי הוריו שלקו בנפשם, אלא לחשוף את מערכת השיקולים שעמדו לנגד עיניהם של כל אחד מפוסקי ההלכה לתפוצותיהם וזמניהם השונים: הן השיקולים ה״פורמאליים־צורניים״ והן השיקולים התוכניים־מהותיים, בבואם להכריע הכרעה הלכתית בסוגיא כל-כך מורכבת ורגישה: חובותיו ההלכתיות-מוסריות של בן שהוריו לא חלו בגופם אלא שמחלתם היא בנפשם.

כ״אדמה בן נתינה העובדא והמשמעויות ההלכתיות שלה

כ״בבתלמוד הירושלמי, במסגרת לימודם של האמוראים את מצוות ״כיבוד הורים״ מסופר:

כ״געד היכן הוא כיבוד אב ואם, אמר להן: ולי אתם שואלים, לכו שאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטר בולי הוה, פעם אחת היתה אמו מסטרתו לפני בולי שלו ונפל קורדקסין שלה מידה והושיט לה כדי שלא תצטער!״^חירושלמי, קידושין, א:ז; פאה א:א.

כ״ד״גיבור״ הסיפור הוא דמה בן נתינה גוי, מחשובי העיר אשקלון, עשיר מופלג ובעל מעמד רם בעירו. וכפי שמפרש ה״פני משה״:^טפירוש פני משה ר׳ משה מרגלית, ירושלמי, שם. ״ראש פטר בולי הוה שר העיר וראש החיילות והחשוב בהן היה.״ אירע המקרה ופעם אחת הגיעה אמו של אותו גוי חשוב וסטרה לו על פניו בפני אנשים רבים שהיו סביבו, תוך כדי כך נפלה הכפפה שלה ובנה דמה הרים את הכפפה כדי שאם היא תמשיך לסטור לו על פניו ידה לא תכאב. בעל פירוש ״קרבן העדה״ לירושלמי מעיר בפרושו: ״הכי גרסינן שאלו לרבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם...״^יפירוש קורבן העדה ר׳ דוד פרנקל, ירושלמי, שם.

כ״הלפי גירסת הירושלמי שהיתה לפניו, סיפור קשה זה מופיע כתשובה של ר׳ אליעזר לשאלה שנשאל ע״י חכמים עד היכן גבולותיה של מצוות ״כיבוד הורים.״ ר׳ אליעזר מתאר את הבלגתו המדהימה של דמה בן נתינה על ההשפלה שעבר מידי אמו כגבול קיצוני לקיום מצווה זו. לדעתו, כך ראוי וצריך לנהוג כחלק מחובת כבוד הורים.

כ״ואותה עובדא מופיעה גם בתלמוד הבבלי בשינויים אחדים.^יאקידושין לא ע״א. גם לפי הכתוב בתלמוד הבבלי נשאל ר׳ אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אלא שבבבלי ר׳ אליעזר עונה תחילה בסיפור אחר על דמא שכיבד מאוד את אביו (ולא העירו משנתו אף שדבר זה היה יכול להסב לו הפסד ממון רב), ורק לאחר מכן מופיע התיאור של השפלתו בידי אמו. בנוסף לכך התיאור בתלמוד הבבלי של מעשה ההשפלה, כולל מעשים נוספים ואף קיצוניים יותר של האם, מהמתואר בירושלמי:

כ״זפעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו, טפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה!^יבבבלי, שם.

כ״חאמנם בחלק מכתבי היד של התלמוד הבבלי לא מתואר המעשה האצילי של דמה בהגישו לאמו את הכפפה שנפלה לה,^יגיש גרסאות של התלמוד הבבלי שבהם מתואר המעשה הזה של דמא. כמו בגרסת העין יעקב: ״ונפל קורדקסין שלה והושיטו לה שלא תצטער.״ עין־יעקב, קידושין לא, הוצאת עם עולם, ירושלים, תשכ״א. אך די במילים: ״ולא הכלימה״ כדי להבין את גודל האיפוק שנדרש לבן כשאמו נוהגת בו כך, ואת גדלות נפשו שעמד בכך. חשוב להדגיש שוב, שר׳ אליעזר רואה בהבלגתו של דמא בן נתינה, דבר שקשה אולי לעמוד בו, אך למרות זאת, מצופה מכל בן שכך ינהג כלפי הורה שלו אם חלילה יחווה חוויה דומה לזו שחווה דמה.

כ״טבתוספות על אתר, מובאת מסורת: ״יש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה.״^ידתוספות, קידושין, שם, ד״ה: ״ובאת אמו וקרעתו.״ ואכן במדרש דברים רבה מתוארת התנהגותה של אמו של דמה ושם כתוב: ״והיתה אמו חסרת דעת.״^טומדרש דברים רבה, פרשה א, ד״ה: ״א״ר אבהו שאלו תלמידיו.״ נראה שגם ללא מקורות אלו שבהם מאושר שמדובר באשה שנטרפה דעתה די בבחינת מעשיה כדי להבין שאין אלו מעשים של אדם רגיל ומאוזן: אמא המשפילה את בנה, שהיה אדם מכובד ביותר בצורה כל-כך קיצונית, וכל זאת בפני אנשים המקורבים אליו התנהגות זו איננה התנהגות סבירה ונורמלית כלל ועיקר. למרות זאת אימצו פוסקי ההלכה את גישתו של ר׳ אליעזר וקבעו שאפילו במצב של התנהגות חריגה ולא מאוזנת של אחד ההורים ההבלגה על כך היא התגובה הראויה והמצופה מהבן, וזאת בהסתמך על התיאור בתלמודים את הבלגתו ההרואית של דמה בן נתינה.

ל׳מי שהניח את הבסיס לתפישה הלכתית זו הוא הרמב״ם, שפוסק:

ל״א...ועד היכן הוא מוראן? אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו פניו, לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שציווהו בכן...!״^טזרמב״ם, הלכות ממרים ו:ז.

ל״בר׳ יוסף קארו בכסף משנה על משנה תורה וכן הרדב״ז ר׳ דוד בן זמרה בפרושו לרמב״ם קובעים, שהרמב״ם פסק הלכה זו על בסיס התנהגותו של דמא. ^יזכסף משנה, שם, והרדב״ז, שם. נראה, שאין הרמב״ם רואה באמו של דמה מקרה יוצא דופן של אם שנטרפה דעתה, שהרי לכך הוא מייחד את הלכה י שהיא עיקר עניינו של מאמר זה, משום שהוא קובע כהוראה כללית: בן חייב להבליג ולשתוק אפילו כשהוריו עושים לו מעשים שייראו לכל בר-דעת כמעשים לא נורמליים, ולדעתו, זהו חלק מהציווי של הקב״ה הכלול במצוות ״מורא הורים.״^יחפוסקי הלכה נוספים, פוסקים בספריהם את ההלכה בדיוק כפי שפסק הרמב״ם ואזכיר רק שניים מהם: ר׳ יעקב בן הרא״ש בטור, יורה דעה, סימן ר״מ ור׳ יוסף קארו בשולחן ערוך, שם, סעיף ג.

ל״גחשוב להדגיש-אפילו כאשר התנהגות ההורה היא כל-כך בעייתית וחריגה אין הרמב״ם פותח פתח בהלכה זו, להתרחקות ממנו כתגובה מותרת של הבן אלא להפך, מהבן מצופה להישאר בקרבתו ולהבליג, בדיוק כפי שקבע ר׳ אליעזר כשנשאל על כך.

ל״ד״מי שנטרפה דעתו של אביו״ השתלשלות ההלכה עד המאה ה־16

ל״הבמהלך רצף התיאורים בתלמוד הבבלי של ״אנשים גדולים״ ששימשו מופת בדרך קיומם את מצוות ״כיבוד הורים,״ מסופר:^יטקידושין לא ע״ב.

ל״ורב אסי הוה ליה ההיא אמא זקנה, אמרה ליה: בעינא תכשיטין עבד לה, בעינא גברא נייעין לך, בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה ר׳ יוחנן אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? אמר ליה: אסור! לקראת אמא מהו? אמר ליה: איני יודע. איתרח פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת- המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דר׳ אלעזר, אמר ליה: דילמא מרתח רתח? אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך! אדהכי והכי שמע לארונה דקאתי אמר: אי ידעי לא נפקי!^כלסיפור זה מקבילות בתלמוד הירושלמי, בשינויים קטנים ולא משמעותיים לעניינו של מאמר זה.

ל״זפרשנים ופוסקים שונים הבינו עובדא זו על הפרטים המרכיבים אותה באופנים שונים, כפי שיפורט בהמשך, לכן בשלב זה יובא תרגום בלבד.

ל״חרב אסי היתה לו אמא זקינה אמרה לו: רוצה (אני) תכשיטין עשה לה, רוצה (אני) איש אחפש לך, רוצה (אני) איש (שיהיה) יפה כמותך עזבה והלך לארץ ישראל. שמע שהיא הולכת אחריו. בא לפני ר׳ יוחנן (שאל) אותו: (האם מותר) לצאת מהארץ לחו״ל? אמר לו: אסור! (שאל)(האם מותר) לצאת לקבל פני אמא? אמר לו: איני יודע. המתין מעט, חזר ובא (לפני ר׳ יוחנן).

ל״טאמר לו: אסי החלטת שברצונך לצאת המקום יחזירך לשלום.

מ׳בא (רב אסי) לפני ר׳ אלעזר ואמר לו: חס ושלום שמא הוא כועס עלי? אמר לו: מה אמר לך?

מ״אאמר לו: המקום יחזירך לשלום. אמר לו: ואם יש (לומר) שכעס עליך לא היה מברך אותך.

מ״בעד שכך וכך שמע שארונה (של אמו) בא, אמר: אילו הייתי יודע לא הייתי יוצא!

מ״געובדא זו אודות רב אסי מהווה את הבסיס התלמודי להלכה בעניין כיבוד הורים שנטרפה דעתם, כפי שיוכח בהמשך המאמר ולכן יש חשיבות עליונה לבחון כל פרט שבו ולהבינו היטב. בשלב זה - יש לעמוד על שלוש נקודות שאינן ברורות בסיפור:

מ״דא. מה משמעות התאור: ״אמא זקנה״ האם מדובר באישה מבוגרת בשנים בלבד.

מ״האו שמדובר באשה שגילה משפיע על יכולתה השכלית.

מ״וב. מדוע דווקא לאחר בקשתה השלישית של האם: רצונה באיש יפה כמו בנה, מחליט הבן רב אסי, לעזוב אותה בבבל ולעלות לארץ ישראל? מה בבקשה זו יוצר אצלו את הרצון ו/או הצורך להינתק מאמו?

מ״זג. למה התכוון רב אסי באומרו, לאחר ששמע שאמו נפטרה: אילו הייתי יודע לא הייתי יוצא? אילו הוא היה יודע מה? מאיפה הוא לא היה יוצא? לאן ומדוע?

מ״חר׳ יצחק הזקן, מבעלי התוספות שחי בצרפת במאה ה -12, כותב:^כאתוספות ר״י הזקן, קידושין לא ע״ב, ד״ה: ״דשפיר.״ ״דשפיר-יפה, והכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים.״

מ״טלפי דבריו ניתן להסביר באופן חלקי, את שתי הנקודות הראשונות שאינן ברורות: אמו של רב אסי לא היתה אישה זקנה בגיל בלבד אלא שמדובר באישה שאיבדה את שפיותה ורב אסי מבין זאת לאחר בקשתה השלישית, שימצא לה גבר יפה כמותו, בקשה שנראתה לו מאוד לא סבירה ונורמלית שאין ברצונו ו/או יכולתו להיענות לה ולכן הוא עזב אותה, מחשש שלא יוכל לקיים מצוות ״כיבוד אם״ כראוי ובכך למעשה ייכשל בקיום מצווה ״לא יוכל לצאת ידי שמים.״

נ׳על פניו ניתן להסיק מדברי ר״י הזקן שברגע שהורה תובע מבנו דברים שאינם סבירים ובגלל אי הסבירות שלהם הבן לא יוכל לקיים את מבוקשו של ההורה עליו לקום ולעזוב את אותו הורה וזאת כדי שהוא לא ייכשל בקיום מצווה כל כך חשובה: ״כיבוד הורים.״ אין בדברי ר״י הזקן התייחסות לשאלה: מה יעלה בגורלו של אותו הורה שבנו עזב אותו. האם בכך שאם מאבדת את חוש ההגיון הפשוט פוקעת אחריותו של בנה כלפיה? האם חובתו של בן במסגרת מצוות ״כיבוד הורים״ תלויה במצבו הנפשי של ההורה, ומשלקה ההורה בנפשו לא חלה עליו יותר מצוות ״כבוד הורים״?

נ״אכדי לענות על שאלה מורכבת זו יש לעיין בדברי פרשני התלמוד על ״עובדא דרב אסי,״ ובמקורות ההלכתיים בעניין: ״מי שנטרפה דעתו של אביו.״

נ״בהרמב״ם ר׳ משה בן מיימון גדול פוסקי ההלכה, שחי בספרד, צפון אפריקה ומצרים במאה ה-12, כותב ב״הלכות ממרים״:

נ״גמי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם.^כברמב״ם, הלכות ממרים ו:י.

נ״דמאחר שדבריו של הרמב״ם מהווים בסיס להתייחסות של כל הפוסקים הבאים אחריו, בין מי שמקבלים את פסיקתו ובין מי שמתנגדים לה, יש להבין היטב את דבריו: בשלב ראשון מצווה הבן לטפל בהוריו שנשתבשה דעתם ככל יכולתו, אך משאיננו מסוגל יותר ״מפני שנשתטו ביותר״ ״יניחם וילך לו״ ובתנאי שידאג ״לאחרים״ שיטפלו בהוריו כראוי להם, זו נשארת חובתו של הבן כלפיהם!

נ״השתי נקודות אינן ברורות בפסק זה של הרמב״ם:

נ״וא. מה משמעות הביטוי: ״ואם אי אפשר לו״ מהי הנקודה המסויימת שבה לדעת הרמב״ם, מסירה ההלכה מהבן את החובה לטפל בהוריו, במו ידיו? האם מדובר בקושי נפשי של הבן לראות את הוריו שנשתטו ביותר או שפיזית אין ביכולתו לטפל בהם במצב המסוים שבו הם נמצאים?

נ״זב. לא ברור מלשונו של הרמב״ם האם הוא מתיר לבן במצב העדין שבו הוא נמצא לעזוב את הוריו ולדאוג ש״אחרים״ יטפלו בהם או שהוא קובע שזוהי חובתו ההלכתית.

נ״חר׳ יוסף קארו בכסף משנה והרדב״ז בפרושו למשנה תורה, מקדימים לפירושיהם את הלכות הרמב״ם חשיפה של מקורה התלמודי של כל הלכה. לגבי ההלכה הנדונה שניהם קובעים שהרמב״ם פוסק כיצד צריך בן לנהוג משנטרפה דעת אביו בהתבססו על תאור התנהגותו של רב אסי כלפי אמו כפי שהיא מתוארת בתלמוד הבבלי.^כגיש להזכיר שוב את דברי תוספות ר״י הזקן על אמו של רב אסי ״שנטרפה דעתה,״ קידושין, שם. וכן את דברי הגר״א בהגהותיו, שקובע בהתבסס על הרמב״ם, ״מטורפת היתה,״ הגהות הגר״א, שם, הגהה א. משמעות הדבר היא שהרמב״ם לא המציא הלכה זו מדעתו, אלא הבנתו את פרטי ״עובדא דרב אסי,״ הובילה אותו לפסוק שכך ראוי וצריך בן לנהוג בהוריו שאבדה שפיותם.

נ״טהראב״ד - ר׳ אברהם בן דוד, שהיה בן דורו של הרמב״ם וחי בצרפת פרובאנס במאה ה-12, כותב בהשגתו על הלכה זו של הרמב״ם: ״...א״א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצווה לשמרו? עכ״ל.״^כדהשגת הראב״ד, רמב״ם, הלכות ממרים ו:י. מדיוק בלשונו של הראב״ד ניתן לומר שהוא סובר שהרמב״ם לא רק מתיר לבן לעזוב את הוריו אלא מורה לו לעשות כך שהרי הוא מכנה את דברי הרמב״ם: ״הוראה,״^כהראה מאמרו של הרב שפרן, ״טיפול רפואי בהורים בניגוד לרצונם,״ תחומין כרך יד (תשנ״ד) 333-351. בעמ׳ 349, כותב הרב שפרן ״דיעה זו של הרמב״ם אינה רק היתר מללכת, אם הוא רוצה, אלא ״הוראה מחייבת.״ אך בין אם זו הבנה הכרחית, ובין אם הרמב״ם רק התיר זאת לבן, ברור שלדעת הראב״ד ״אין זו הוראה נכונה״ ואסור להורות לבן שנטרפה דעת הוריו לעוזבם. ההגיון שעומד בבסיס דבריו של הראב״ד הוא, שעל הבן מוטלת החובה יותר מכל אחד אחר לטפל בהוריו ואם ״אי אפשר לו יותר״ ודאי שאין לצפות מאף אחד אחר שיסכים לעשות זאת. יש לשים לב שאין בדברי הראב״ד התייחסות למקור ההלכה של הרמב״ם אלא קביעתו היא עקרונית וחד משמעית רק ביחס למהות ותוכן ההלכה ולא ביחס לדרך בה היא נלמדה.

ס׳דברי הרמב״ם ומולם השגת הראב״ד מהווים בסיס להתייחסותם של פוסקי ההלכה הבאים אחריהם. כדי ליצור ״תמונה הלכתית״ יש לעיין בדבריו של כל אחד מהפוסקים לבחון באיזו דרך הוא פוסק האם כדעת הרמב״ם או שהוא מקבל את השגת הראב״ד, ובמיוחד יש לעמוד על דרכו של כל אחד מהם לעגן את שיטתו ההלכתית בתיאור הגמרא את התנהגותו של רב אסי. ר׳ יעקב בן הרא״ש שחי באשכנז ובספרד במאה ה -14 כותב לענייננו:^כוטור, יורה דעה, הלכות כיבוד אב ואם רמ.

ס״אכתב הרמב״ם: מי שנטרפה דעתו של אביו... ואם א״א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר, יניחם וילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי. וכתב הראב״ד אין זו הוראה נכונה אם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם.

ס״בבעל הטורים בהכריעו את ההלכה מסתפק בציטוט דברי הרמב״ם והשגת הראב״ד, אך את דברי הרמב״ם הוא מצטט בשינויים מסוימים:

ס״גא. הרמב״ם כותב ״מפני שנשתטו״ ובטור כתוב ״מפני שנשתנו.״

ס״דב. הרמב״ם כותב: ״ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם ״ובספר הטור נשמטה המילה: ״להם.״

ס״הר׳ שם טוב אבן גאון בעל חיבור ״מגדל עוז״ על הלכות הרמב״ם, שחי גם הוא בספרד במאה ה-14, היה הראשון שניסה ״להגן״ על פסק ההלכה של הרמב״ם מפני השגת הראב״ד:

ס״ומי שנטרפה דעת אביו... כתב הראב״ד: ״אין זו הוראה נכונה... ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפיו שהרי מעשה רב בכ״מ וגרסינן פ״ק דקידושין... דרב אסי הוי ליה ההיא אמא זקינה... ומה שהקשה הראב״ד ז״ל יש לי לאמר כי הבן עושה בחינם והממונה יעשה בשכר ועוד באב ואם לגבי הבן גייס דעתייהו טפי מלגבי הממונה שהוא נוכרי ומיכספי מניה.^כזמגדל עוז, רמב״ם, שם, ד״ה: ״מי שנטרפה דעת אביו.״

ס״זראש לכל, מקבל ר׳ שם טוב את הכרעתו ההלכתית של הרמב״ם שאכן הבן יכול לעזוב את הוריו שנשתטו בהסתמך על ״עובדא דרב אסי.״ לדעתו, אין כל דרך להכריע אחרת לאור תיאור הגמרא את התנהגותו של רב אסי ויש להסיק מכך הלכה בדיוק כפי שהסיק הרמב״ם. מעבר לכך מסביר ר׳ שם טוב את ההגיון הפנימי העומד בבסיס הלכה זו. לדעתו, אכן על הבן מוטלת החובה הראשונית לטפל בהוריו, אך כשהם הגיעו למצב בו נשתטו ביותר, עדיף שאדם זר יטפל בהם וזאת משום שכלפי בנם דעתם גסה ולכן הם מתנהגים בצורה פרועה וחסרת שליטה אך אם יטפל בהם זר הם יתביישו ממנו וישלטו בעצמם יותר.

ס״חלשאלתו של הראב״ד ״אם הוא יניחם... למי יצווה לשומרם״ עונה ר׳ שם טוב שאין כל קושי למצוא זר שיטפל בהורים וזאת משום שאדם זר יתייחס לטיפול באותו הורה שנטרפה דעתו כעבודה שהוא צריך לבצע ותמורתה הוא יקבל שכר מהבן. כך יוצא שהבן לא ייכשל בקיום מצוות ״כיבוד הורים,״ שהרי התנהגותם מקשה עליו ללא נשוא ואם הוא יישאר איתם זה יגרום לו למכשלה גדולה ולכן במצב המיוחד שנוצר הוא לא יקיים את המצווה בגופו אלא בדאגתו לאדם אחר שיטפל בהוריו.

ס״טיכול להיות, שדברים אלו של בעל המגדל עוז היוו בסיס לדבריו של פוסק מאוחר יותר ר׳ דוד פרדו בעל שו״ת ״מכתם לדוד״ שחי בארצות הבלקן במאה ה־18. ר׳ דוד רואה בהלכה של הרמב״ם יישום העיקרון ההלכתי ״שלוחו של אדם כמותו.״^כחכלל הלכתי זה: ״שלוחו של אדם כמותו״ נלמד במדרשי הלכה שונים כדוגמת מכילתא דר׳ ישמעאל, מהדורת הורוביץ־רבין, ירושלים, תש״ל, פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה ה. השליחות יכולה להיות לדבר-מצווה ולכן כפי שכל מצווה יכולה להיעשות ע״י שליח שהוא בא-כוחו של השולח ונחשבת כאילו נעשתה בידי האדם השולח בעצמו,^כטכך מגדיר זאת הפרופסור מ. אלון בספרו המשפט העברי, מהדורה ג, (ירושלים, תשמ״ח) חלק א, עמ׳ 288 ,100. כך גם לגבי מצוות ״כיבוד הורים״ שהבן מכל מיני סיבות לא יכול לקיימה בעצמו, עליו לקיימה ע״י שליח:

ע׳ועיין בהרמב״ם פ״ו מהלכות ממרים... ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי במשמע דגם במה שמצווה לאחרים להנהיגם קיים המצווה! אלא בכל היכא דאפשר מצוה בו יותר מבשלוחו כמו כל המצוות שבתורה, וכל היכא דלא אפשר- יקיים ע״י אחר!^לר׳ דוד פרדו, שו״ת מכתם לדוד, יורה דעה לב, ירושלים, תש״ל.

ע״אהרב פרדו מדגיש שהאופן האידיאלי לקיום מצווה היא ע״י האדם עצמו אך במצבים שזה בלתי אפשרי ייחשב לאדם כאילו קיים את המצווה אם זו נעשתה ע״י שליח.

ע״בהר״ן, רבינו ניסים (בן ראובן) גירונדי שחי בספרד במאה ה ־14, מקבל גם כן את הכרעת הרמב״ם, אלא שהוא מנסה להסביר באופן אחר את השגת הראב״ד. בחיבורו על הלכות הרי״ף, לאחר שהוא מצטט את דברי הרמב״ם ואת השגת הראב״ד הוא מגיב להשגה זו:

ע״גולא ידעתי למה דהא עובדא דרב אסי הרי מוכח אולי הוא ז״ל סובר דדווקא למיסק לא״י ואינו מחוור.^לאהר״ן, בחיבורו על הלכות הרי״ף. מסכת קידושין לא ע״ב, בסוף המסכת בדפוס וילנא של התלמוד הבבלי.

ע״דלדעתו, צריך היה הרמב״ם לפסוק ע״פ ״עובדא דרב אסי.״ אך כדי להסביר את השגת הראב״ד הוא מציע שאולי הראב״ד סבר שאין לפסוק ממה שאירע לרב אסי הוראה כללית בעניין מי שנטרפה דעת הוריו משום שזהו מקרה פרטי ומיוחד בכך שרב אסי רצה לעלות מבבל (מקום מגוריו עם אמו) לא״י, ואולי רק מסיבה זו היה מותר לו לעוזבה, אך אם אין מדובר בעליה לא״י אסור יהיה לבן לעזוב את אמו שנשתבשה דעתה. יש להדגיש שהר״ן מסיים דבריו במילים: ״ואינו מחוור״. דבריו הם בגדר השערה שאינה מבוררת כל צורכה.

ע״הר׳ יוסף קארו, אחד מגדולי פוסקי ההלכה בכל הדורות, חי בא״י, בצפת במאה ה-16. מביע דעתו בסוגיא הנדונה בשלושת חיבוריו: בית יוסף על ספר הטור, בחיבורו ההלכתי השולחן ערוך, ובחיבורו כסף משנה על משנה תורה לרמב״ם. בבית יוסף, מאשר ר״י קארו את נכונות פסק הרמב״ם והוא מבסס את קביעתו גם על דברי הר״ן שהוזכרו:

ע״ודברי הרמב״ם נכונים וברורים הם מדגרסינן בפ״ק דקידושין, שם, רב אסי... וכן דעת הר״ן דההיא עובדא מוכח כדעת הרמב״ם ז״ל ותמה על הראב״ד למה השיגו ^לבבית יוסף, טור, יורה דעה, הלכות כיבוד אב ואם סימן רמ. וכן בשולחן ערוך, שם .

ע״זבשולחן ערוך, החיבור ההלכתי הגדול והמקיף של ר״י קארו הוא מסכם את ההלכה בעניין: ״מי שנטרפה דעת אביו״ ע״י ציטוט דברי הרמב״ם כפי שציטטם בעל הטורים עם אותם שינויים שהצבעתי עליהם ללא התייחסות להשגת הראב״ד. בכותבו את חיבורו כסף משנה שם לו ר"י קארו למטרה לא רק למצוא את המקורות להלכות הרמב״ם ולפרש אותן אלא עיקר משימתו היא: להגן עליהן בפני השגות הראב״ד. זאת ניתן ללמוד מהצהרת כוונותיו בהקדמתו לחיבורו.^לגר״י יוסף קארו, בהקדמה לחיבורו כסף משנה, על משנה תורה לרמב״ם, ד״ה: ״ראה ראיתי את אשר הואיל...״ לעניינו, כותב ר"י קארו על פסיקת הרמב״ם:

ע״חומה שכתב: ״ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי״ עיצה טובה קא משמע לן, ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב״ד: אין זו הוראה נכונה... ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו!^לדכסף משנה, הלכות ממרים ו:י, ד״ה: ״מי שנטרפה דעתו של אביו...״

ע״טבדומה לקודמיו גם ר"י קארו דוחה את השגת הראב״ד בטענה שהרמב״ם היה מחויב לפסוק כפי שפסק בהתבססו על מאורע מחייב להלכה שמצוי בתלמוד, אך חשוב להדגיש שהוא הראשון שמעיר שההתאמה בין ״עובדא דרב אסי״ ובין ההלכה של הרמב״ם אינה מושלמת. ר״י קארו עומד רק על נקודה אחת באי ההתאמה ומסביר אותה: הרמב״ם פוסק שגם כשהבן לא יכול יותר לטפל בהוריו, הוא אמור לדאוג שמישהו אחר יעשה זאת, והרי בתיאור התלמודי אין זכר וסימן לכך שרב אסי בעוזבו את אמו בבבל ובעלותו לא״י, דאג שמישהו אחר יטפל באמו. הסברו לתמיהה זו מתפצל לשתי דרכים המתאחדות לאחת:

פ׳א. למרות שאין הדבר כתוב או מרומז בתלמוד אין ספק לדעתו, שרב אסי לא עזב את אמו לפני שהוא דאג שמישהו אחר יטפל בה, לא יתכן שהוא לא עשה זאת!

פ״אב. בדבריו של הרמב״ם: ״יצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם״ אין הוראה מחייבת שכך צריך הבן לעשות אלא עצה טובה של הרמב״ם שכך כדאי שהבן יעשה. זוהי משמעות הביטוי שמשתמש בו ר"י קארו: ״עצה טובה קא משמע לן.״^להראה הגדרתו של נ. רקובר לביטוי זה, ״ניבי התלמוד,״ ירושלים, תשנ״א, 298. משמעות הדבר היא שהרמב״ם יכול לחדש עצה טובה מדעתו מתוך הנחה חזקה שכך נהג רב אסי ולהורות שראוי לדאוג שמישהו אחר יטפל בהורה שלקה בנפשו אף שזה לא כתוב מפורשות בתלמוד.

פ״בהסברו של ר׳ יוסף קארו תמוה ביותר: האם יתכן שהרמב״ם מתיר לבן לעזוב את הוריו שלקו בנפשם ללא הוראה מחייבת-שעליו מוטלת החובה להמשיך ולדאוג להם ע״י מינוי של מישהו אחר שיטפל בהם? הרי שחזרנו ל״זעקתו״ של הראב״ד, אם בנם לא ידאג להם למי יצווה לשומרם?

פ״גלסיכום התייחסויותיו של ר"י קארו לנושא דידן, ניתן לקבוע שהוא ״מגן״ על פסק ההלכה של הרמב״ם בטענה ״פורמאלית-צורנית״ שהרמב״ם פסק בהתאם לכתוב בתלמוד, ואת הנקודה שבה קיימת אי התאמה בין פסק הרמב״ם לתיאור התלמודי ניתן ליישב בקלות. חשוב להדגיש שר"י קארו לא מתייחס בדבריו לטענה המהותית של הראב״ד ״אין זו הוראה נכונה״ ״נכונה״ במובן של: ראויה ומכוונת. האם נכון וראוי לפסוק כפי שפסק הרמב״ם לבן שנמצא במצב עדין שכזה כאשר משתבשת דעת ההורה שלו האומנם יש להתיר לו או אף לחייבו,^לוראה הערה 25. לעזוב את ההורה ולמסור את הטיפול בו לאדם זר? אפשר שר׳ יוסף קארו לא ראה צורך להתמודד עם טענתו המהותית של הראב״ד, משום שלדעתו שיקול הדעת של פוסק ההלכה בשאלה הנדונה מצומצם, שכן יש ״תקדים״ בתלמוד המחייב אותו לפסוק הלכה באופן מסויים.

פ״דהרדב״ז - ר׳ דוד בן זמרה, שהיה ממגורשי ספרד, רבה של קהיר וראש רבני מצרים, בראשית המאה ה -16, כתב פירוש על הלכות הרמב״ם. דרכו לנמק את פסק הרמב״ם בעניין: ״מי שנטרפה דעת אביו״ היא כשל ר"י קארו בן דורו, אלא שהוא מסביר מהו ההגיון העומד בבסיס הדרישה שהבן יעזוב את הוריו שנשתטו.

פ״הלדעתו, הרמב״ם פסק על-פי העובדא בתלמוד ולאחר שהוא מזכיר את השגת הראב״ד וטוען שאין לה המקום, הוא כותב:

פ״ו...אלא ודאי ציווה על אחרים לפרנסה וזו תקנתה: שיש לה על הבן געגועים, ולא מיכספא מיניה מה שאין כן באחרים, ולא מצי לגעור בה ואחרים גוערים בה ואפשר ע״י הכאה תחזור משטותה ומעשים בכל יום בכיוצא בזה והבן אי אפשר לו לעשות דבר מזה!^לזהרדב״ז, הלכות ממרים ו:י, ד״ה: ״מי שנטרפה...״

פ״זנימוקו של הרדב״ז לפסק הרמב״ם דומה לנימוקו של בעל מגדל עוז שההורים לא מתביישים מבנם ולכן הם מתנהגים בצורה פרועה, מה שאין כן אם מטפל בהם אדם זר. אך הוא מוסיף דבר חשוב ביותר: להבנתו, הרמב״ם פסק שהבן חייב לעזוב את הוריו משום שמצב זה של הורים שנטרפה דעתם דורש סוג כזה של טיפול שאסור לבנם לעשותו, כמו גערה בהם או נתינת מכה. זוהי דרך הטיפול היעילה והיחידה לעיתים, לאנשים שאיבדו את יכולת האבחנה בין טוב לרע. לכן ברור שכדי לא לעבור על מצוות כיבוד ומורא הורים חייב הבן לעוזבם.^לחהרדב״ז מבסס דבריו על קל וחומר פשוט-שהרי אפילו אם ״היו אביו או אמו רשעים גמורים-אסור לו להכותם ולקללם״ כפי שכותב הרמב״ם בהלכות ממרים ה:יב ויג וכפי שנפסק בשו״ע יורה דיעה סימן רמ״א סעיפים ד, ה, כל שכן במצב זה שאין בהם דעת, יהיה אסור לו לעשות דברים אלו, אלא עליו למנות מישהו אחר שיעשה להם דברים אלו לצורך רפואתם. ראה עוד על כך במאמר המצוין בהערה 25. דברים דומים מאוד ביחס להשגת הראב״ד, כתב ר׳ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, שחי ברוסיה הלבנה במאה ה־19, בחיבורו ההלכתי, ערוך השולחן:

פ״חואין זו השגה. דנ״ל דהרמב״ם הכי קאמר דידוע שהמשתגעים ביותר, בהכרח לאוסרם בזיקים ובחבלים והבן אין ביכולתו לעשות בעצמו כן ולכן מצווה לאחרים והוא יילך לו.^לטר׳ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דיעה רמ, פיעטרקוב, תרס״ג.

פ״טכסיכום לגישה הלכתית זו, ראוי להביא את דבריו של ר׳ אליעזר וולדנברג, בעל שו״ת ציץ אליעזר, שחי בא״י במאה הנוכחית (יבל״א). אל הרב וולדנברג מופנית שאלה שעניינה: ״מי שאמו נטרפה דעתה עליה אם הבן מותר לקושרה בחבל אל כסא כדי שלא תשתולל?^״משו״ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נט, ירושלים, תשל״ו. כדי לענות תשובה לשאלה זו סוקר הרב וולדנברג את דברי הפוסקים שהופיעו במאמר זה ובסיכום סקירתו הוא מצדד בגישה ההלכתית של הרדב״ז ובעל ערוך השולחן. לדעתו, ניתן למצוא סימוכין לגישה זו ע״י דיוק בלשונו של הרמב״ם. הרמב״ם כותב: ״ואם אי אפשר לו... יניחם וילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם״! המילה ״להם״ נשמטה בדברי הפוסקים שציטטו את לשון הרמב״ם, כפי שהוזכר, והיא-היא המפתח, לפי הרב וולדנברג, להבנה נכונה את המצב המסוים שלגביו פוסק הרמב״ם ואת הנימוק לפסיקתו.

צ׳...ולפי דברינו מרומז ומאומת זה בלשונו המזוקק של הרמב״ם בעצמו במ״ש: ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם. והיינו דאין רצונו לומר בזה לצוות לאחרים לנהגם כראוי ולספק להם כל הנצרך להם, אלא רצה לומר שיצוה לאחרים לעשות מה שהוא לא יכול לעשות אע״פ שטובת העניין דורש זאת, והיינו, שיצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם להם בדווקא, לפי מעמדם ושטותם, לרבות האלימות בקשירה בחבלים וכדומה כפי הצווי הרפואי, כדי שישקטו על ידי כך וינוחו מרוגזם.

צ״אחשוב להדגיש שהרב וולדנברג דוחה את השגת הראב״ד לא ע״י הטיעון ה״פורמאלי״ שהרמב״ם היה חייב לפסוק כפי שפסק משום התקדים התלמודי הוא מעדיף הסבר למהות ההלכה שכתב הרמב״ם: במצב המסויים הזה שההורים נמצאים בו זו היא מצוות כיבוד הורים של הבן שימנה אדם אחר שישגיח על הוריו כך פסק הרמב״ם וכך צריך היה לפסוק כדי שלא להכשיל את הבן במצווה חשובה זו.

צ״בדווקא מתוך ההסבר של הרב וולדנברג מתעוררת שאלה בלתי נמנעת עליו ועל הפוסקים שלפי שיטתם הוא פסק: האומנם פסק הרמב״ם את ההלכה בעניין: ״מי שנטרפה דעתו של אביו,״ על סמך ״עובדא דרב אסי״? האם פרטי הסיפור כפי שהם מתוארים בתלמוד מתאימים למצב המתואר ע״י הרמב״ם?

צ״גכבר נכתב שאין רמז או סימן גלוי בתלמוד לכך שרב אסי דאג למישהו אחר שיטפל באמו והרמב״ם קובע שכך צריך הבן לנהוג. אך בנוסף לכך קיימת נקודה נוספת של אי התאמה לכאורה בין התיאור בתלמוד למצב שמתואר בדברי הפוסקים: האומנם היתה אמו של רב אסי במצב כזה כמו שמתואר במקורות ההלכתיים שהובאו? האם בגלל שביקשה מבנה גבר נאה כמוהו ניתן לקבוע שהיא היתה במצב כזה של טירוף בלתי נשלט שהטיפול בה חייב לעבור לאדם זר?

צ״דזאת ועוד, גם אם נניח שבאמת הגיעה אמו של רב אסי לדרגת טירוף כזו, ואף אם נניח שרב אסי דאג שמישהו אחר יטפל בה כראוי, האם לא היה צריך רב אסי להישאר במרחק סביר ממנה, כדי לוודא שהיא אכן מקבלת את הטיפול הראוי לה מאותו אדם זר? האם הגיוני לומר שלמרות מצבה, רב אסי עזב אותה ועלה לא״י מרחק רב באותם הימים והתנתק ממנה עד כדי כך שהוא לא ידע שהיא נפטרה?

צ״התמיהות אלו מעוררות בהכרח את השאלה האם יש ללמוד הלכה בשאלת חובתו של בן כלפי הוריו שלקו בנפשם, מתיאור ההתנהגות של רב אסי בתלמוד, או שזהו מקרה פרטי המתאר מצב מסויים ולכן אין ללמוד ממנו הלכה גורפת לענייננו?

צ״ו״מי שנטרפה דעתו של אביו״: שינוי מגמה בשרשרת הפסיקה מהמאה ה-16

צ״זדברי הפוסקים שהובאו בפרק הקודם מייצגים נאמנה את המגמה השלטת בהשתלשלות ההלכה עד המאה ה-16. רוב מוחלט של הפוסקים מכריע כדעת הרמב״ם: החובה הראשונית מוטלת על הבן לטפל בהורה שלו שנשתבשה דעתו ורק כשהוא לא יכול יותר לעשות זאת עליו להעביר את הטיפול לאדם אחר. כל פוסק מצא דרך המיוחדת לו להסביר את פסק הרמב״ם, אם ע״י עיגונו בסיפור התלמודי ו/או ע״י נתינת הסבר להגיון הפנימי שעומד בבסיסה של הלכה זו. עד לאמצע המאה ה-16 לא נמצא פוסק שיצדיק את השגת הראב״ד, יסביר את ההגיון שעומד מאחוריה ואף יתמודד עם הקביעה שמ״עובדא דרב אסי״ ניתן לפסוק אך ורק בדרכו של הרמב״ם.

צ״חהראשון שעושה זאת הוא המהרש״ל-ר׳ שלמה לוריא שחי בפולין במאה ה-16 והיה אחד הפוסקים המרכזיים, המשמעותיים והמשפיעים ביותר על הפוסקים האשכנזיים שבאו בעקבותיו. המהרש״ל בחיבורו על מסכתות התלמוד, ים של שלמה, לאחר שהוא מצטט את דברי הפוסקים שקדמו לו ואת השגת הראב״ד, הוא כותב:

צ״טואני אומר שיפה השיגו אם יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם כמו שכתב ואינו דומה לעובדא דאמא דרב אסי, דשם לא היתה מטורפת בעניין שצריכה לשמירה אלא שאלה כהוגן מרוע הלב, ע״כ חלף הלך לו למקום שלא תראה אותו!^מאר׳ שלמה לוריא המהרש״ל, ים של שלמה למסכת קידושין א:סב, פולין תרכ״ב.

ק׳המהרש״ל מקבל את גישת הראב״ד, שבאופן מהותי אין לפסוק שהבן יעזוב את הוריו משנטרפה דעתם שהרי אם הוא לא יטפל בהם ממי אפשר לצפות שיעשה זאת?^מביש לשים לב שאין בדברי המהרש״ל התייחסות לדברי קודמיו שמצאו יתרונות או אפילו הכרח שזר יטפל בהורים.

100

ק״אבאשר ל״תקדים רב אסי,״ המהרש״ל רואה אי התאמה ברורה בין ה״תקדים״ למצב המתואר ברמב״ם. לדעתו, אמו של רב אסי לא היתה מטורפת כזו שצריכה שמירה עקב שגעונה אלא שהיא ביקשה בקשות לא סבירות ורב אסי התקשה לעמוד בהן (לא ברור מהתיאור בתלמוד באיזה קושי מדובר, אולי גם קושי נפשי) ולכן הוא עזב אותה. יש לשים לב שהמהרש״ל לא עוסק בביקורת התנהגותו של רב אסי, אך חשוב לו לקבוע שאין בסיפור תלמודי זה, משום תקדים על פיו יש לפסוק הלכה בדבר חובותיו של בן כלפי הוריו שלקו בנפשם בצורה קשה כל כך שהם זקוקים לשמירה כדי שלא יעונה להם כל רע, משום שזהו איננו המקרה שמאפיין מצב זה.

101

ק״בר׳ יהושע פאלק תלמידם של המהרש״ל והרמ״א-חי בפולין בסוף המאה ה־16, מתייחס בחיבורו דרישה לטור, להשגת הראב״ד. לאחר שהוא מביא את דברי הפוסקים שקדמו לו הוא כותב:

102

ק״גולי נראה דשפיר השיגו ורצונו כיוון שכתב הרמב״ם יצווה לאחרים וכו׳ שמע מינה דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפילו הכי אינו חייב הוא לנהגו בעצמו! ואין הוראה נכונה: דאם אחרים יכולים לנהוג בו כראוי, כל שכן הוא שיודע לעשות רצון אביו. אם כן חייב הוא בעצמו לנהוג, דבשלמא בעובדא דגמרא, לא נזכר שיצווה לאחרים, ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשטתה עד שאי אפשר לשום אדם לנהוג בה, אבל אם אפשר לאחרים, כל שכן דאפשר לו וחייב! והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצוה לשומרם, דמשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כל שכן אחרים...״^מגר׳ יהושע פאלק, דרישה לטור, יורה דעה, רמ:ב.

103

ק״דר׳ יהושע פאלק הולך בדרכו ההלכתית של רבו המהרש״ל ומפתח אותה. קיימות בדבריו שלוש נקודות שחשוב להבינן:

104

ק״הא. מתוך שהרמב״ם כתב: ״ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם״ מכאן שמדובר על מצב שבו ״אחרים״ יכולים לטפל בהורים ולכן, לדעתו, אם אחרים יכולים לעשות זאת, קל וחומר שעל הבן מוטלת החובה ההלכתית-מוסרית לדאוג להוריו לפני האחרים, במיוחד שהוא-בגלל קרבתו להוריו, ידע לטפל בהם באופן הטוב ביותר משום שהוא מכירם יותר מכל אחד אחר. כך מובנת שאלת הראב״ד ״למי יצווה לשומרם?״ אכן, אין בעיה טכנית למצוא אדם זר שיטפל בהם, ואולי, יש לכך אפילו כמה יתרונות אלא שר׳ יהושע פאלק רואה את זה, בכל מקרה, כאפשרות הפחות טובה מכך שבנם יטפל בהם.

105

ק״וב. רק במצב שגם אחרים לא יכולים לטפל בהורים שנטרפה דעתם, גם הבן פטור מלעשות זאת.

106

ק״זג. בניגוד למהרש״ל בעל הדרישה רואה ב״עובדא דרב אסי״ תקדים שיש ליישבו עם פסק ההלכה של הרמב״ם והוא עושה זאת תוך שהוא חוזר על דברי קודמיו ועומד על כך שבגמרא לא מתואר שרב אסי דאג שמישהו אחר יטפל באמו, וזאת לפי הסברו, משום שאולי אמו של רב אסי היתה כבר במצב כזה שאף אחד אחר לא היה יכול לטפל בה ולכן מותר היה לבנה לעזוב אותה ולעלות לארץ ישראל.

107

ק״חהשאלה שנוצרת עם הבנת שתי הנקודות האחרונות בדבריו של ר׳ יהושע פאלק היא: האם באמת כאשר ההורה הוא במצב כל כך קשה שאפילו אחרים אינם יכולים לטפל בו, יש לבנו רשות מפוסקי ההלכה לנוטשו? האם במצב קיצוני כזה של תלות אדם בזולתו יש להניח להורה שלא שולט במעשיו ובוודאי שלא מסוגל לדאוג לעצמו לצרכיו הבסיסיים ביותר למות ברעב או להיכנס למצב של סכנה שהוא לא מודע לה, שתגרום למותו?

108

ק״טניתן למצוא התייחסות לשאלה זו בדברי ר׳ דוד הלוי מחבר טורי זהב לשולחן ערוך שחי בפולין במאה ה -17 :

109

ק״יונראה שעיקר תמיהתו (של הראב״ד) על שיצוה לשומרם דזהו ליתיה בגמרא, ועל זה תמה הראב״ד: מה חשב הרמב״ם שהוסיף ציווי לאחרים לשומרם כיוון דעל כך לא מהני לה שמירה, דאי מהנה למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה, ואם אי אפשר לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה וכן ראיתי בדרישה וכן עיקר!^מדטורי זהב לשולחן ערוך, יורה דעה רמ, סעיף קטן יד.

110

קי״אר׳ דוד הלוי מחדד בדבריו את הנקודה של יכולת השמירה ואחריותו של הבן: ממה נפשך, אם ההורה הוא במצב השמירה עדיין מועילה לו ודאי שהבן צריך לשמור עליו ואם הוא הגיע למצב מדורדר כל כך שלא ניתן עוד לשמור עליו מדוע להורות לבן ״שיצוה לאחרים לשומרם״ כפי שהורה הרמב״ם, הרי זה ממילא לא יעזור!

111

קי״במדבריו של ר׳ דוד הלוי מתברר שעל הבן מוטלת האחריות לדאוג להורה שהגיע למצב של טירוף הדעת בכל מקרה, משום שלא יעלה על הדעת שבמצב קשה כל-כך כאשר אפילו שמירה לא תועיל לו, בנו ינטוש אותו לבדו, בידיעה ברורה שנטישה זו יכולה לגרום במישרין או בעקיפין אפילו למותו של ההורה, שהרי הוא במצב שאיננו יכול לדאוג אף לא לצרכיו הבסיסיים, כפי שהוסבר.

112

קי״גר׳ יואל סירקיס שחי בפולין במאה ה-17 בחיבורו: בית חדש על הטור, מבטא בדבריו מעין סיכום של הגישה ההלכתית הרואה בבן אחראי לשלום הוריו במיוחד כשמצבם הנפשי מחמיר:

113

קי״דואני אומר: דעת הראב״ד היא דההיא אמא לא נטרפה דעתה אלא זקנה היתה, ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי שלא יעבור יותר על מה שתצווה אותו עוד ולא יוכל לקיים. אבל משנטרפה דעתו שצריך שמירה ״יתירה״ אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו... ואם כן אינו מחוייב כי אם להאכילם ולהשקותם ולשומרם והיאך ילך לו וכן יראה מדברי רבי׳ שהסכים לדעת הראב״ד והכי נקטינן ודלא כמו שפסק בשו״ע להקל כהרמב״ם.^מהבית חדש על הטור, שם.

114

קי״ההב״ח מחדד בדבריו את האבחנה בין אמו של רב אסי שביקשה בקשות לא סבירות ומחשש ל״מעידה״ במצוות ״כיבוד הורים״ עזב אותה רב אסי, דבר שמותר הלכתית, לבין מצב של הורה שאיבד את שפיותו כך שאין לו יכולת אבחנה בין טוב לרע, והקשר שלו עם המציאות הסובבת אותו רופף (אם בכלל קיים) ובמצב זה על הבן מוטלת החובה לדאוג לו ולמלא את צרכיו הפיזיים על הצד הטוב ביותר,^מוגישתו ההלכתית של הב״ח מבוטאת גם בדבריו של ר׳ צבי הירש אשכנזי, ״החכם צבי״ שחי במזרח אירופה במאה ה־17. בשו״ת חכם צבי (תוספות חדשים) סימן כ. ירושלים , תשנ״ה. ובשום פנים אין להעלות על הדעת שמותר לבן לעוזבו.

115

קי״והחכם האחרון שיובאו דבריו הוא הרש״ש, ר׳ שמואל שטראסון שחי בוילנא במאה ה-19, וכתב הגהות וחידושים למסכת קידושין. הרש״ש מסביר פרט אחד מ״עובדא דרב אסי״ באופן שונה מכל המפרשים והפוסקים שקדמו לו. הסברו, מאיר באור שונה מהותית את שאירע לרב אסי ואת ההשלכות ההלכתיות שאמורות לנבוע מכך:

116

קי״זאמר אי ידע לא נפקי. ולי נראה דרצה לומר: אי ידעי דתיזל אבתרי ותמות בדרך לא נפקי מבבל! דחשש פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו מיתתה! וניראה לי דכן פירש גם כן הראב״ד בפ״ו מהלכות ממרים, ה״י, דרב אסי חזר בו ממה שהלך מאצלה ומוצל בזה מגמגום הר״ן ו״הכסף משנה״ עליו ומעובדא דא דרב אסי!^מזהגהות וחידושי הרש״ש למסכת קידושין ל״א ע״ב, ד״ה: ״אי ידעי לא נפקי״ בסוף המסכת בדפוס וילנא.

117

קי״חהרש״ש מבין את המשפט שאומר רב אסי בסוף הסיפור: ״אי ידעי לא נפקי!״ כמשפט של חרטה עמוקה על עזיבתו את אמו בבבל. כשהוא שומע שארונה של אמו בא לא״י, עולה חשש בלבו שבעצם העזיבה שלו אותה הוא גרם באופן עקיף או ישיר למותה ולכן זו היתה טעות גדולה לעוזבה ולעלות לא״י. הרש״ש מוסיף ואומר שלסברתו, כך הבין גם הראב״ד את המשפט: ״אי ידעי לא נפקי.״ צריך לזכור שהראב״ד לא מתייחס בדבריו כלל לסיפור התלמודי שעליו, לפי טענות הפוסקים, התבסס הרמב״ם בקובעו שהבן יכול לעזוב את הוריו.

118

קי״טמדברים אלו ניתן להסיק שאם אכן הבנתו של הרש״ש את המשפט: ״אי ידעי לא נפקי״ היא נכונה ואם באמת כך הבין גם הראב״ד את משפט הסיום של הסיפור - שרב אסי מתחרט חרטה שאין לה השבון על עזיבתו את אמו משום שאולי בכך גרם בעקיפין למותה, ברור שלא רק שאין ללמוד מ״תקדים רב אסי״ שמותר לעזוב הורה שנשתבשה דעתו, כפי שפוסק הרמב״ם, אלא שההפך הוא הנכון:

119

ק״כיש ללמוד מכך איסור מוחלט. אין לעזוב הורה, במיוחד לא כשהוא במצב של טירוף הדעת וחוסר יכולת לטפל בעצמו, משום שעזיבתו של הבן, יכולה במקרים קיצוניים, לגרום למותו של ההורה, אם בגלל שאין מי שיספק את צרכיו הבסיסיים ביותר כמו אוכל ושתיה ואם בגלל שנטישתו תגרום להידרדרות נוספת במצבו הנפשי של ההורה מתוך צער וכאב, בעקבות נטישת הבן.

120

קכ״אבהבנתו המיוחדת את המשפט: ״אי ידעי לא נפקי״ דוחה הרש״ש את דברי הפוסקים שהגנו בעוצמה רבה על פסק ההלכה של הרמב״ם מפני השגת הראב״ד בטענה, שהרמב״ם היה מחויב לפסוק כפי שפסק בגלל התקדים בתלמוד, ואין דרך לפסוק באופן שונה. הרש״ש מסביר שכל פוסק שהבין כמוהו את משפט הסיום של הסיפור היה חייב לתמוה ולהשיג על דברי הרמב״ם ולפסוק אחרת או אפילו ההפך ממנו.

121

קכ״בסיכום:

122

קכ״גבסיכום סקירת הדעות השונות מצטיירת ה״תמונה ההלכתית״ הבאה:

123

קכ״דהרמב״ם במאה ה-12, הניח את התשתית לעיון בסוגיא זו, בקובעו להלכה שבשלב ראשון החובה והאחריות מוטלת על הבן, או הבת, לטפל באביו או אמו שנטרפה דעתם ככל שיש לאל ידו, אך מרגע שאין באפשרותו להוסיף ולדאוג להם ״יניחם... ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם.״

124

קכ״ההראב״ד בהשגתו לא מקבל את דבריו של הרמב״ם וקובע: ״אין זו הוראה נכונה״ ביקורתו של הראב״ד הניבה דרכים שונות ל״הגנה״ על פסק ההלכה של הרמב״ם, ע״י נושאי כליו ופוסקים אחרים ואלו עיקרי דבריהם:

125

קכ״והרמב״ם היה מחוייב להכריע הלכתית כפי שהכריע וזאת על סמך תיאור התלמוד את שקרה לרב אסי, לכן אין מקום כלל להשגת הראב״ד. אף שלא מוזכר בתלמוד ולו ברמז שרב אסי מינה אדם אחר שיטפל באמו אין ספק שכך עשה וכך ראוי לעשות במצב דומה וזאת משום שקיים הגיון בבסיס ההיתר/דרישה שבן שהוריו לקו בנפשם יעזבם ויצווה לאחרים לנהגם כראוי להם: מצד הבן, הלכה זו נועדה למנוע כישלון במצוות ״כיבוד הורים,״ אם בגלל דרישות שלהם שהוא לא יוכל/ירצה למלא או מחשש שהטיפול המיוחד שהם זקוקים לו במצבם, הוא מסוג כזה שאסור לו לעשותו כמו קשירה, הכאה, וכדומה. מצד ההורה, אם אדם זר יטפל בו משנטרפה דעתו הוא יתבייש ממנו ולא יתנהג בצורה חסרת רסן לחלוטין, כפי שאולי היה מתנהג, לו בנו היה אתו, משום שבפני הבן אין לו בושה כל־כך.

126

קכ״זעד המאה ה־16 רובם המכריע של הפוסקים נוקטים בגישתו של הרמב״ם, ודוחים את השגת הראב״ד. ניתן להזכיר במאפייני גישה זו את: בעל מגדל עוז, הר״ן, ר׳ יוסף קארו והרדב״ז. יש להעיר שכולם פוסקי הלכה מזרם הפסיקה הספרדית.

127

קכ״חהחל מהמאה ה -16 חל פיצול בשרשרת פסיקת ההלכה בשאלה הנדונה:

128

קכ״טהזרם האחד: פוסקים הממשיכים את דרך קודמיהם וקובעים את ההלכה כשיטתו של הרמב״ם ואף מציעים הסברים ונימוקים לשיטה זו. בהם: ר׳ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בעל ערוך השולחן ור׳ אליעזר וולדנברג.

129

ק״להזרם השני: יסודו בדברי המהרש״ל ר׳ שלמה לוריא, שקיבל את השגת הראב״ד וקובע להלכה שאסור לבן לעזוב את הוריו שלקו בנפשם והוא אחראי לשלומם ולסיפוק כל צורכיהם. פוסקים המאוחרים למהרש״ל כמו: ר׳ יהושע פאלק, ר׳ דוד הלוי, ר׳ יואל סירקיס ועוד, מצדדים בגישתו ההלכתית ופוסקים כמותו. כל הפוסקים שנמנים על זרם פסיקה זה שילבו בדבריהם תשובה לשאלה: כיצד יתכן להשיג על פסק ההלכה של הרמב״ם אם הוא פסק לפי מה שכתוב מפורשות בתלמוד. המשותף לתשובותיהם הוא הבנה שונה ממה שהבינו קודמיהם את הפרטים שמרכיבים את ״עובדא דרב אסי.״

130

קל״אהגדיל לעשות הרש״ש ר׳ שמואל שטראסון שהסביר את משפט הסיום של הסיפור כמשפט שמשמעו חרטה עמוקה של רב אסי על נטישתו את אמו ומכך ממילא ברור שאין לפסוק הלכה בהתאם להתנהגותו אלא ההפך ממנה! יש לציין שהפוסקים שקיבלו את השגתו של הראב״ד שייכים לזרם הפסיקה האשכנזית.

131

קל״בלסיום המאמר ברצוני להעיר:

132

קל״גנמצאו בדברי פוסקי ההלכה לדורותיהם ותפוצותיהם, שיקולים שונים ומגוונים כדי להטיל את אחריות הטיפול בהורה שנטרפה דעתו על בנו, אם ע״י חיובו לטפל בהורה בעצמו או לדאוג שמישהו אחר יעשה זאת. השאלה הבסיסית שעמדה בבסיס הכרעתו ההלכתית של כל אחד מהפוסקים היתה: מהי הדרך הטובה ביותר לטיפול בהורה שנטרפה דעתו, כך שיסופקו כל צרכיו (הפיזיים והנפשיים) מצד אחד, ושבנו לא יעבור על איסורים שונים מהצד השני.

133

קל״דאך לאחר עיון מעמיק בדבריהם של הפוסקים השונים, נראה לי שמשפט משמעותי אחד בפסק ההלכה של הרמב״ם, לא זכה להתייחסות ישירה ולהסבר מספק בדברי הפוסקים, ולא נכנס כשיקול במערכת השיקולים שהובילו לפסיקת ההלכה.

134

קל״הכוונתי היא לתנאי שמתנה הרמב״ם:

135

קל״ומי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם... ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו...

136

קל״זמה משמעותו האמיתית של תנאי זה? מהו אותו הדבר שבגללו מסיר הרמב״ם את החובה מהבן לטפל במו ידיו בהוריו, ומורה לו להעביר את הטיפול לאדם אחר? האם הבן מגיע למצב ש: ״א״א לו לעמוד״ פיזית בטיפול בהוריו משום שמצבם דורש דרך טיפול מסוימת שאינו יכול לעשותה, שיקול שנמצא בדברי הפוסקים, או ש: ״א״א לו לעמוד״ נפשית בכך שהוא רואה את הוריו במצב הנורא של איבוד השפיות? הקושי הנפשי שכרוך בטיפול באדם שנטרפה דעתו יכול להיות גדול הרבה יותר מקושי הפיזי שכרוך בטיפול באדם שהוא נכה בכל גופו ותלוי באופן טוטאלי בזולתו לסיפוק צרכיו, וזאת כשמדובר בזר שמטפל, קל וחומר כשמדובר בבן שצריך לראות את הוריו במצב שפל וירוד כזה של אבוד כושר האבחנה בין טוב לרע ואבוד הקשר עם המציאות הסובבת.

137

קל״חנראה לי שדיוק בלשונו של הרמב״ם נותן בסיס לדרישה שגם השיקול הזה של הקושי הנפשי של הבן יהיה חלק ממערך השיקולים של כל פוסק בבואו להכריע הלכה בעניין רגיש כל־כך.

138

קל״טהרמב״ם מנמק את התנאי: ״ואם אי אפשר לו לעמוד״ בנימוק: ״מפני שנשתטו ביותר!״ אולי התכוון הרמב״ם לכך שמעבר לקושי הפיזי שכרוך בטיפול בהורים שנטרפה דעתם, בנם לא מסוגל יותר נפשית, לעמוד בכך שהוא רואה את הוריו במצב של: ״נשתטו ביותר״! וזהו הנימוק לכך שמותר לו לעזוב אותם. משום כך מסיר הרמב״ם מהבן את החובה לטפל בהוריו באופן אישי-ישיר, ומורה לו לקיים את מצוות ״כיבוד הורים,״ במצב המסוים הזה ע״י שליח מטעמו שידאג לכל מחסורו של ההורה שנשתבשה דעתו.

139

ק״מבנוסף לרגישות ולהתחשבות במצבו הקשה של הבן שיקול חשוב בפני עצמו, שכדאי היה שיהיה חלק בלתי נפרד ממערך השיקולים בעניין זה, קיים צד נוסף בדבר והוא החשש שאם הבן יחויב להישאר עם ההורה שנטרפה דעתו, הוא יגיע חלילה, לכך, שללא רצון וללא שליטה הוא יעבור על מצוות ״כיבוד ומורא הורים,״ שהרי מתוך כעס, רגשות תסכול וחוסר אונים, שנובעים מהמצב הקשה שבו הוא נמצא, לא רק שהוא לא יטפל באביו או באמו, שכה זקוקים לדאגתו, אלא אולי אף גרוע מכך!

140

קמ״איהי רצון שיקויים בנו מה שאנו מבקשים כל בוקר בתפילתנו:

141

קמ״ב״ואל תביאנו... לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון״

142