כתונת פסים, אמורKetonet Pasim, Emor

א׳בפסוק אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א). ודרשו בש"ס (יבמות קיד.) אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. בני אהרן, ולא בנות אהרן. בעמיו, בעוד שהמת בתוך עמיו (תו"כ עה"פ). והספיקות רבו, יבוארו מאליהן.

ב׳וכדי לבאר את זה, נבאר פסוקי הפטרה זו ביחזקאל סימן מ"ד (טו-כ) והכהנים הלוים בני צדוק וכו', והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו, ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו בגדיהם, ולא יקדשו [את העם] בבגדיהם, וגומר.

ג׳לבאר זה, נבאר משנה באבות פרק ב' (מ"ט (מי"ג)) אמר להם רבן יוחנן בן זכאי צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו'. והקשה במדרש שמואל מה טעם שינה לשונו מרבי שאמר (אבות שם מ"א) איזו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', יעו"ש.

ד׳ול"נ לתרץ קושיא הנ"ל, דזכרנו לעיל בפ' צו ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) ומה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם וכו', והעולה משם דגם צדיקים תלמידי אברהם אבינו צריך לאחוז מידת תלמיד בלעם שיהיה רע עין ברוחני וכו'. אמנם דכל זה שייך במי שכבר הוא צדיק וכבר הוא מורגל במדות טובות של אברהם אבינו, שהוא יסוד הכל, וכמו שכתב הרב רבינו יונה פירוש הפסוק (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, שהם מדות טובות, עין טובה וכו' בגשמי, ואם יאחז צדיק דרכו מדות רעות עין רעה ורוח גבוה ברוחני, מכל מקום לא יוסר הרגלו עין טובה בגשמי, שכבר נעשה לו טבע, מה שאין כן אם מיד בבחרותו יתחיל לאחוז במדות רעות עין, יש לחוש שיהי' לו מדה זו בטבע גם בגשמי. וכמו שכתב האלשיך (דברים ח, א-ג) פירוש המשנה (אבות פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני, נעשה לו הרגל, וסופו לקיימה מעושר וכו'.

ה׳ובזה יובן מאמר רבי, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת וכו', ר"ל גם כי עין רעה היא דרך ישר לצדיק, היינו מי שהוא כבר מורגל במדות טובות, אבל בתחלה צריך שיבור לו האדם דרך ישרה שיהי' לו תפארת מן האדם גם כן, דהיינו עין טובה, מה שאין כן עין רעה וכיוצא, גם שהוא תפארת לעושי' - בינו לבין השי"ת ברוחני, אבל אין לו תפארת מדה זו מן האדם בגשמי, מה שבינו לבין אדם, כאשר ירגיל את עצמו במדה רעה, ולזה נתכוון רבי.

ו׳אבל רבן יוחנן בן זכאי פירש יותר ואומר צאו וראו וכו'. שהוא מיוחד. ולדברינו אתי שפיר, כי הנכנס להשתמש ברוחני אז עין רעה למעלה יחשב, מה שאין כן כשיצא לחוץ בין בני אדם, בגשמי, צריך שידבק במדה טובה, ר"ל שידבק במדה טובה ולהתרחק ממדה רעה מקצה אל קצה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דיעות (פ"ב ה"ב) וכו', וכאשר ידבק בטבע במדות טובות ומתרחק ממדות רעות, אז יאחז צדיק דרכו להשתמש בעין רעה ברוחני, וק"ל.

ז׳ובזה יובן פסוקי הנביא, וכו' בבואם אל שער החצר הפנימית, ר"ל שהוא בפנים ברוחני. בגדי פשתן ילבשו, שהם לבושי מדות רעות כנודע, בסוד קין שהקריב פשתן, וכמ"ש בתיקונים יעו"ש שהוא חלק הסט"א. מה שאין כן בצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם, ר"ל להפשיט לבושו, שהם מדות רעות, שלא ישתמשו בהם לפני העם, שלא ילמדו מהם להשתמש במדות רעות בגשמי, וז"ש ולא יקדשו העם בגדיהם, שלא יטמאו בהם להשתמש בהם, גם שהאמת היא קודש ברוחני, וק"ל.

ח׳ועל פי זה נבאר משנה פרק א' דאבות (מי"א): אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וגו'. דנודע כי עסקיכם נקרא דבריכם, כמו (במדבר כה, יח) על דבר פעור. וז"ש חכמים הזהרו בדבריכם, שהם עסקיכם, מלהשתמש במדות רעות, גם שהוא טוב ברוחני מכל מקום יהיה בהצנע, שמא תגלו וכו' ויתגלה להם, וישתו, ר"ל ללמוד מהם להשתמש במדות רעות בגשמי, וק"ל.

ט׳ובזה יובן משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם, ר"ל גם מתלמידי בלעם, עין רעה ברוחני, וישמע חכם וכו', וק"ל.

י׳ובזה תבין ענין פרה אדומה, ופירוש פסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא וגו'. כי מטמא שהן מדות רעות, יצא טהרה להשתמש בו ברוחני וכו', עיין שם במקומו.

י״אובזה תבין פירוש הש"ס דראש השנה (כט.) זה הכלל כל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו'. ור"ל שנתלבש בחיובן, במדות רעות שלהן, ועל ידי זה מוציאן מידי חובתן, שנעשה כסא במדות רעות שלהן כסא לקדושה, ונכנע שמאל בימין, ונתכפר להן, והבן.

י״בובזה תבין ירושלמי תענית (פ"ב ה"ז) לבש שמואל הנביא חלוקן של ישראל וכו'. ר"ל לבושי מדות רעות שחטאו בהן, ולבשן שמואל לכבודו יתברך, עין רע ברוחני, ואז מדות רעות שלהן כסא לקדושה, ונתכפר להם, וכמו ששמעתי ענין זה ממורי וזכרתי במקום אחר, ועיין ביא[ו]ר זה בכתבי, יעו"ש.

י״גהעולה מזה הנ"ל ג' כללים, א' מדה רעה טוב לצדיקים להשתמש בו ברוחני, והיינו אחר הרגילו במדות טובות וכו'. ב' דווקא צדיק מותר להשתמש במדות רעות, מה שאין כן לאיש המוני עם אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (ע"ז יז.). ג' גם לצדיק כשהוא בין המוני עם אל ישתמש במדות רעות, כי אם בצנעה, שלא ילמדו ממנו וכנ"ל.

י״דועל פי זה יש לבאר מדרש בראשית (בראשית רבה ב, ז) ואיני יודע אם הקדוש ברוך הוא חפץ במעשה רשעים או במעשה צדיקים וכו'. והוא תמוה, עיין במקום אחר מזה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דיש לומר דחפץ גם במעשה רשעים לשם שמים, כמו עין רעה ורוח גבוה, לכך ביאר המדרש במעשה צדיקים חפץ יותר, כשהעושה הוא צדיק דווקא חפץ, גם שעושה הוא של רשעים, מה שאין כן כשעושה הוא רשע, מטעם האמור, והבן.

ט״וובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת וגו', להזהיר גדולים על הקטנים, ר"ל להזהיר גדולים, שהם הצדיקים, על מידות הקטנים, שיאחז צדיק לאחוז במדות רשעים שנקראו קטנים שאין בהם דעת, שיש להם עין רעה ורוח גבוה וכו', להשתמש בהם במדות רעות ורוחני, כלל א' הנ"ל. בני אהרן ולא בנות אהרן, ר"ל שהם שלומי אמוני ישראל, להם אמרתי זה הכלל הנ"ל, ולא בנות אהרן שהם אנשי המוני עם, שתש כוחם כנקבה לעמוד נגד יצרם, אינם בגדר זה, כלל ב' הנ"ל. לנפש לא יטמא לאחוז במדות רעות להשתמש בהם כשהוא בעמיו, בין אנשי המוני עם, שלא ילמדו ממנו, והוא כלל ג' הנ"ל, וק"ל.

ט״זובזה יובן אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, ר"ל כשהגדולים שהם הצדיקים, סמוכים אצל הקטנים שהם הרשעים, כי על משמע סמוך. וצריך אזהרה, לפי ששמחת עבודת ה' של הצדיקים הוא קוץ מכאיב וסילון ממאיר אל הרשעים, ופן יחושו להם, לכך בא באזהרה זו שלא יחושו להם. וז"ש בני אהרן הזכרים הם באזהרה זו, ולא בנות אהרן, מי שתש כוחו כנקבה בעבודת ה', שהם כהני ה'.

י״זלנפש לא יטמא בעמיו, דשמעתי משל בשם מוהר"ן קאסויר, למלך שעשה כלי שיר שהי' כולל כל מיני שיר, וצוה לעבדיו שילכו עם כלי שיר זה לפרסם כלי שיר זה שלא נשמע כמוהו בעולם, וכן עשו, והלכו למדינה ובאו בחצר המלך שתכפ[ו]הו אביליו, וצוה לגרשם, עד שבאו במדינה אחרת למלך שהוצרך לכל זה. והנמשל מובן, כי שמחת עבודת ה' אצל הרשעים שתכפו אביליו, שנקרא מת בחייו (ברכות יח:), היא להם קוץ מכאיב, מה שאין כן לצדיקים שנקרא חי (שם). ובזה יובן לנפש לא יטמא בעמיו, ר"ל גם אם נזדמן שהגדולים עם הקטנים הם סמוכים יחד, בא באזהרה שלא יחושו להם, מכל מקום עצה היעוצה לפרוש מהם, וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו, כשמת בתוך עמיו, שהם הרשעים [ש]נקרא מת בחייו, בעודו בתוך עמיו. ולא יטמא נפשו שהיא תפלתו, עמהם, כנודע סוד התפלה להתחבר עם כל המדרגות ולהעלותן, וזה אי אפשר במעמד הרשעים, וכמו ששמעתי מהחסיד מוהרי"ל פיסטנר, על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו), יעו"ש, והבן.

י״ח•

י״טנבאר תחלה משנה [יומא] פרק ח' (מ"ט) דרש רבי אלעזר בן עזרי' מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר (ירמיה יז, יג) מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. והספיקות רבו.

כ׳ונ"ל, דשמעתי מן הרב המגיד מהר"ם פירוש הש"ס דשבת (לא.) העמידני על רגל אחת, ודחפו בית שמאי באמת הבנין וכו', ובית הלל א"ל מה דסני' וכו'. וביאור פסוקי תהלים סימן ל"ב (ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וגו'. והענין, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) סוד קטנות וגדלות, ואי אפשר שיעמוד אדם על מדריגה אחת. והטעם, כי האדם נקרא עולם קטן, ונכללו בו מן כל כללות ד' עולמות אבי"ע, וכאשר מדבק את עצמו בו יתברך על ידי תורה ותפלה, אז מעלה כל ניצוצות ד' עולמות אבי"ע למעלה, ואם הוא נשאר במדריגה זו המעולה מה יתקן למחר, לכך חוזר ויורד כדי להעלות בחינות אחרות וכו'. וז"ש אשרי אדם וגו', ור"ל כי עליה וירידה של אנשי עם הארץ היא במעשה הטוב או רע ח"ו, מה שאין כן עלי' וירידה של שלומי אמוני ישראל היא רק במחשבה, ולא במעשה רע ח"ו, כי בעת עלייתו הוא מדבק מחשבתו בו יתברך ומקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), מה שאין כן בירידתו אינו יכול לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך, וז"ש אשרי אדם לא יחשוב ה', זהו נחשב לו לעון וירידה - כאשר אין מחשבתו טהורה אז אין שם הוי"ה לנגד עיניו, וזהו לו עון וגו'.

כ״אובזה יובן העמידני על רגל אחת, שישאר קיים על מדרגה אחת ולא ירד למטה. דחפו בית שמאי באמת הבנין, שהוא מדת הגבורה של עולם הבנין וכו'. ובית הלל, מצד מדת החסד אמר מה דסני לך וכו', ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), כי ראוי לרחם על כל הברואים והניצוצין להעלותן וכו', ודברי פי חכם חן. עיין מה שכתבתי לך אל העם וקדשתם וגו' (שמות יט, י), יעו"ש. והוא סוד (חולין ס:) לכי ומעטי עצמך כדי שתהא ראש לשועלים, להנהיגן ולהעלותן, והבן.

כ״בובזה יובן דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, ור"ל כי אצל שלומי אמוני ישראל נחשב זה לחטא כאשר אינו לפני ה', וכמו שכתב רמ"א סימן א': שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני ה' וכו'. לכך ראוי לצדיקים מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, דהיינו לטהר מחשבתו שיהא לפני ה' תמיד, שהוא כלל גדול וכאמור.

כ״גומפרש רבי עקיבא יותר, אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם וכו'. דנודע כי על ידי שהאדם מטהר מחשבתו, להפריד מח"ז מן מחשבתו, על ידי זה גורם להפריד הקליפה מן השכינה ולייחדה עם דודה, וכמ"ש בראשית חכמה דף פ"א, וכן ביארתי משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר, עיין במקום אחר.

כ״דוזה הדבר אמר רבי עקיבא, מלבד שהוא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ר"ל כמו לשון הפסוק הנ"ל אשרי, שאין לו חטא אחר רק מה שצריך טהרת המחשבה וכו'. והנה כך כוונת רבי עקיבא אשריכם ישראל, אם אין להם חטא אחר רק מה שצריכין טהרת המחשבה, שהיא מן עולם המחשבה הנקרא מי כנודע, וז"ש לפני מי אתם מטהרין. ומלבד זה יש עוד מעלות נוספות לכם על ידי זה, שהוא ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם וגו'. דכתב בזוהר תרומה דף קפ"ה עמוד ב' מאמר סבא: יכפר עליכון, בגיניכון אצטרך לנקאה לי' ולדכאה לי' בקדמיתא וכו', יעו"ש. והנה וזרקתי עליכון, בגיניכון, להפריד הקליפות מהשכינה וליחדה עם דודה ז"א. וז"ש ומי מטהר אתכם, ר"ל אתכם כמו אתו עמו (רש"י בראשית לז, יח). אביכם שבשמים שהוא נקרא יום הזה, שמקבל טהרה וקדושה מעולם המחשבה, ומשם וטהרתם. וזה סוד שכ' בזהר עד תאות גבעות עולם (בראשית מט, כו), כי זעיר אנפין הנקרא ביום הזה, ונקרא ע"ד, מקבל שפע וקדושה מעולם העליון להשפיע לעולם התחתון. ושפיר אמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ר"ל מתחלה לז"א שהוא יקבל טהרה, ומשם תקבלו אתם טהרה וטהרתם.

כ״הואומר מקוה ישראל ה', מה המקוה מטהר את הטמאים לתתאה, על ידי זה מטהר את ישראל - להפריד הקליפות וזעיר ונוקבי' הנקרא את ישראל, והבן.

כ״ועוד י"ל, דכתב הטורי זהב באורח חיים סימן תקפ"ח (תקפ"ה סק"ז) וזה לשונו: ופעם אחת בא לי בחלום פירוש פסוק (תהלים צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', שפירש על דרך הש"ס (ר"ה טז:) אמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו', וז"ש שיהיו נזהרין לקיים התרועה על ידי שופר קודם שיהיה התרועה ח"ו בסוף ע"י ה' יתברך, וזהו לפני המלך ה', קודם תרועת ה' וכו', יעו"ש.

כ״זול"נ לפרש, דפליגי בחלק (סנהדרין צז:) רבי אליעזר ורבי יהושע אי התשובה הכרחיית מהני או לא, וכפירוש המוהרש"א שם, יעו"ש. ובזה יובן, כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, דהיינו תשובה רצוניות, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו), לעשות תשובה בבחירתם הטוב, אז מריעין לה בסופה, שיעשו תשובה הכרחיית על ידי יסורין ח"ו. וז"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו, לעשות תשובה רצוניות, לפני המלך ה' - קודם שיעורר ה' אתכם על ידי יסורין בתשובה הכרחיות, וק"ל.

כ״חובזה יובן, את זה דרש רבי אלעזר בן עזריה, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. ר"ל לפני ד', קודם שיעורר ה' אתכם על ידי יסורין בתשובה הכרחיות וכו', תטהרו עצמיכם בתשובה רצוניית על ידי בחירתכם ברצון הטוב, שיקובל לרצון לפניו יתברך מתשובה הכרחיות.

כ״טאך שיש ב' סוגי עבירות, א' עבירות שבין אדם למקום, ב' שבין אדם לחבירו, לכך דרש רבי אלעזר בן עזרי' עבירות שבין אדם למקום שהיא חטאתכם לפני ה', אז תטהרו מעצמכם תחלה, ואז יום הכיפור מכפר על ידי תשובה רצוניית, והם ד' חלוקי כפרה שהי' רבי ישמעאל דורש וכו' (יומא פו.), כי יום הכפורים אינו מכפר לשאינם שבים וכו'. וסוג ב' עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, והיינו גם כן שירצה, ר"ל בתשובה רצוניות ולא הכרחיות.

ל׳אמר רבי עקיבא אשריכם וכו', ר"ל כי לדברי רבי אלעזר בן עזרי' משמע דווקא תשובה רצוניות מהני, אבל תשובה הכרחיות לא איירי כלל, ואפשר דלא מהני כלל, לזה בא רבי עקיבא ואמר, אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, ר"ל ודאי אשריכם ישראל לפני מי, ר"ל קודם אתם מיטהרין מעצמיכם תשובה רצוניות, שהיא תשובה מעולה ואשריכם, אבל באמת גם תשובה הכרחיות מהני, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים, ר"ל כשאינם מתעוררין מעצמיכם לשוב בתשובה רצוניות, עם שזורק ה' יתברך עליהם בחימה שפוכה מים טהורים, שמוכרחים לשוב בתשובה הכרחיות, גם כן מהני, ונקרא טהורים, שנאמר וטהרתם.

ל״אאך דבר שהוא הכרח, בסור הכרח חוזר לסורו, וכמו שכתבתי במקום אחר, לכך מביא רבי עקיבא פסוק זה עוד - וז"ש מקוה ישראל ה', מה המקוה מטהר את הטמאים וכו', ר"ל מה המקוה וכו' - באותו סוג שמטהר מקוה את הטמאים כך הקב"ה וכו', והיינו דטהרת המקוה לא מהני בטובל ושרץ בידו (תענית טז.), ככלב ששב על קיאו (משלי כו, יא), אף הקב"ה מטהר את ישראל באותו הסוג - במודה ועוזב ירוחם (משלי כה, יג), מה שאין כן החוזר לסורו אחר ששב בהכרח, ככלב שב אל קיאו, רק יעזוב החטא לגמרי שהיא עיקר התשובה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"א-ה"ב), יעו"ש.

ל״בעוד י"ל ואומר מקוה ישראל ה' וגו', שכתב הרמב"ם סוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב), וזה לשונו: דבר ברור שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב, וכן הטבילה מן הטומאה מכלל החוקים, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירות הכתוב הן, והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו (חגיגה פ"ב מ"ו) טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכווין לטהר את גופו כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכווין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודיעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי וגו', עכ"ל. וז"ש מה מקוה וכו', ר"ל לענין טהרת הגוף העיקר בכוונת הלב, כך הקב"ה בטהרת הנפש, מיד שהסכים בלבו לפרוש וכו', הקב"ה מטהרו, והבן.

ל״גובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, דהל"ל לגופו לא יטמא. ואם קאי על המת, הל"ל למת לא יטמא וגו'. אלא דטומאת הנפש היינו טומאת המחשבה, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל דטומאות הנפשות הן מחשבת און ודיעות הרעות וכו', והכוונה כי הכהנים עובדי ה' המקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) שהוא כלל גדול במעלת הצדיקים אשר הולכים לפני ה' תמיד בין בביתו בין בתוך העם, וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו, גם שהוא בתוך עמיו יזהר בטהרת המחשבה שלא יטמא לנפש במחשבת און, רק שיהי' מחשבתו דבוק בו יתברך גם בהיותו בתוך העיר, בתוך עמיו^*הגה"ה אמנם דכתב הרמב"ן (דברים יא, כב), טהרת הנפש לדבק בו יתברך יש בו ב' בחינות, א' כשהוא מתבודד ולא בין אנשים וכו'. ב' שהוא דבוק בו יתברך גם שהוא בין המוני עם וכו'. ובזה יובן וכו'. ועל פי זה ביארתי (בראשית כט, ל) ויאהב גם את רחל מלאה, עיין במקום אחר מזה. ובזה יובן ב' סוגים הנ"ל רמז [ה]פסוק, א' לנפש לא יטמא גם שהוא בין עמיו וכו', ב' לקשר את עצמו תחלה בו יתברך כדי שיאחז בצאתו לרשות הרבים מקום חיצונים, לנפש לא יטמא אז בעמיו, כשהוא בעמים רבים, והבן., וכעין זה כתבתי במקום אחר אם אמצא חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וכו' (בראשית יח, כו), יעו"ש.

ל״דובזה אתי שפיר דרשת רז"ל (יבמות קיד.) אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, הכוונה להזהיר את הגדולים הדבקים מחשבתן בו יתברך תמיד, גם בהיותן סמוכין אל הקטנים חסירי דעת, כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, דר"ל סמוכין, והכי נמי להזהיר גדולים על הקטנים, והבן.

ל״העוד י"ל לנפש לא יטמא (כא, א). דנודע בזהר ובתיקונים דהשכינה נקראת נפש, וזה על ידי שיזהר בטהרות המחשבה וכו' על ידי זה יפריד את הקליפות מן השכינה. וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו, שתוכל לשרות בתוך עמיו, כשתמצא השכינה מקום להתעטר בראשיהן של צדיקים, וז"ש (ברכות יז.) צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן, וכמ"ש בראשית חכמה דף ק' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), והבן שזה שייך יותר לכהנים.

ל״וובזה אתי שפיר מה שאמרו חז"ל (יבמות קיד.) אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים דוקא, דנודע מה שאמר הכתוב (בראשית א, טז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, ופריך בש"ס דחולין (ס:) כתיב ויעש ה' את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הקטן, ומשני אחר שנתמעט וכו'. אמנם בזוהר (ח"ב קמז:) משני, כששניהם בחיבור נקרא שניהם גדולים, כי זנב ארי' נקרא ארי' וכו', יעו"ש. ובזה יובן להזהיר גדולים על הקטנים, ר"ל על ידי שיזהרו גדולים גם בהיותן סמוכין על הקטנים, לנפש לא יטמא - להפריד ממחשבתו מחשבה זרה, על ידי זה גורם להפריד הקליפות מן השכינה ולחברה עם דודה וכו', ואז יהיה בחיבור גדולים על הקטנים, סמוכין לעד לעולם עשוין באמת וישר (עי' תהלים קיא, ח), והבן.

ל״זעוד יש לומר כפשוטו, דכתבתי במקום אחר דסבירא לי' לרבי יוחנן (עי' רות רבה פתיחתא ו) אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד) שהקטנים סובלים לגדולים וכו'. וריש לקיש כנ"ל שהגדולים סובלים לקטנים וכו', יעו"ש. ובאמת על שניהם הזהירה תורה, בתורה ובנביאים, כמו שאמר ישעיהו סימן נ' (ו) גוי נתתי למכים.

ל״חובזה יובן להזהיר גדולים על הקטנים, שיסבלו הקטנים, והקטנים יסבלו הגדולים, אז הם בחיבור מאור גדול עם המאור הקטן, בסוד (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ והשבתי חי' רעה - הקליפות, מן הארץ העליונה, ומזה לנפש לא יטמא בעמיו, נפש דוד, והבן.

ל״טעוד י"ל לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א). דכתב[תי] במקום אחר ביאור משנה דפסחים (צב:) מי שהי' טמא וכו'. על פי מה שכתב הרמב"ם כי אכילת דברים טמאים יטמאו שכלו ודעתו, וגורם להתחבר עם רשעים וכו', שכתב ביאור הרחק משכן רע וכו' (אבות פ"א מ"ז).

מ׳ובזה יובן אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא וגו', כי על ידי אכילת מאכלות אסורות מטמא נפשו ומחשבתו וגורם להתחבר בעמיו, בעוד שהמת בתוך עמיו, שהם הרשעים אשר בחייהם קרואים מתים (ברכות יח:) גם כשהולך בתוך עמיו. מה שאין כן כשלא יטמא לנפש, אז לא יתחבר כי אם לשארו הקרוב, שהם התלמידי חכמים, שהם לאביו ולאמו, כמש"ה (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך וגו', וק"ל.

מ״אוז"ש לבנו, ר"ל לתלמידו, ולבתו - אנשי המון עם, שיקרב אותן שיהיו לאחיו, ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא, כמו הגר שבא ואמר גיירני על מנת שאהי' כהן גדול (שבת לא.), גם שהוא שלא לשמה, לה יטמא, מאחר שלא היתה לאיש, שהוא ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), מותר להתחבר עמו ולקרבן לה' יתברך וגו'. קדושים יהיו לאלהיהם וגו', דהיינו קדושת המאכל וגו', ועל ידי זה והיו קודש, ושאר המשך הפסוקים יובן ממילא, וק"ל.

מ״בועל פי זה נבאר שם הפסוקים בפ"ג (כב, ב-ט): דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי וגו', נבלה וטרפה לא יאכל(ו) לטמאה בה אני ה', ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. והספיקות רבו.

מ״גונ"ל דהרמב"ם (סה"מ מל"ת עה) מונה בין מצות לא תעשה, שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר וינזרו וגו'. ונראה דכתב במדרש שמואל במשנה דאבות פרק ב' (מ"ד) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו', שאם בא אורח ונוהג פרישות, אל תחזיקו לחסיד עד שתגיע למקומו, ושם מכירין מעשיו אם אינו צבוע וכו'. והטעם שהזהירה המשנה שלא לקרבו, שמא הוא מן החניפים, ומפרסמין את החניפים מפני חילול השם (יומא פו:), וכפירוש רש"י שאם יודע אחר כך מעשה שמץ ודופי יהי' הקול על המתחברים עמו, לכך מפרסמין וכו', ומוטב שלא יקרבו אותו, ולא יצטרך אחר כך להרחיקו, וכמ"ש גש הלאה וגו', ובלאו הכי אמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע.

מ״דובזה יובן, דבר אל אהרן ובניו, כהני ה' יחידי סגולה. וינזרו מקדשי בני ישראל, ר"ל מאותן אנשים שנחשבו אצל המוני עם כקדושי בני ישראל, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמ"א טז, ז), ולכך גם אתה אל תדין את חבירך בגדר קדשי בני ישראל כי אם שתגיע למקומו. והטעם, שמא הוא מן הצבועים והחניפים, ומפרסמין את החניפים מפני חילול השם, וז"ש ולא יחללו את שם קדשי, וכאמור. וגם הרחק משכן רע, וז"ש נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, שמטמא נפשו ומחשבתו ושכלו על ידי הדמים שנעשה מן מאכלות איסור שנקרא שכן רע, ששוכן רע במוחו ולבו וגורם להתחבר לרשע, כי שכלו נוטה למינו ולרע יאמר טוב, ולתלמיד חכם שהוא טוב יאמר רע - שישאו עליו חטא, ועל ידי זה ומתו כי יחללוהו, כי שונא חכמים ומואס באחרים העושין וכופר בעיקר, וכמאמר הש"ס (שבת קיט:) המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. לכך יעצה התורה לנפש לא יטמא וכו' נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, ואז ושמרו את משמרתי - שישמרו כבוד התלמיד חכם שהוא משמרת לעשות סייג וגדר, שהיא משמרת למשמרתי (מו"ק ה.), כי מחשבתו ושכלו יהי' טהור לחבר טהורים וקדושי עליון, ולא ישאו עליו חטא - שלא יטיל מום בקדושים. מה שאין כן בהיפך על ידי מאכלות אסורות, שאז ומתו בו כי יחללוהו, כי התלמידי חכמים הם רופאי נפשות החולים האומרים לרע טוב וכו', וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב), מה שאין כן אם יחללוהו ומבזין לת"ח, אין רפואה למכתו, ולכך ומתו בו כי יחללוהו, לכך אני ה' מקדשכם - שהוא קדושת המאכל ראש כל הקדושות וכאמור, וק"ל, ועיין מזה במקום אחר מזה.

מ״הואם כן שפיר מונה הרמב"ם זה מצות לא תעשה שלא יעבוד כהן טמא, שהוא מראה סי' טהרה שהוא עובד ה', חושב עצמו לכהן, ובאמת הוא צבוע, שהוא סימן טומאה כמו החזיר (בר"ר סה, א), עיין במקום אחר, לכך וינזרו מקדשי בני ישראל וכו', וק"ל.

מ״ועוד יש לומר ביאור פסוק לנפש לא יטמא וגו' (כא, א-ב), וגם מה שאמרו חז"ל (יבמות קיד.) להזהיר גדולים על הקטנים. ונבאר ש"ס דברכות (י.) הני בריוני דהוי בשבבותא דרבי מאיר, והוה קא מצערו לי' טובא, הוי קא בעי רבי מאיר רחמי עליהו כי היכי דלימ[ו]תו, אמרה לי' ברוריא דביתהו מה דעתך משום דכתיב (תהלים קד, לה) יתמו חטאים וכו', אלא בעי רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה וכו'. עיין ביאור זה בכתבי על פי הפשוט, יעו"ש. וכתב מוהרש"א, וזה לשונו: יש לעיין בזה, דוודאי אם אדם מבקש רחמים על עצמו להחזיר בתשובה ניחא וכו', הרוצה לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), אבל לבקש רחמים על חבירו להחזירו בתשובה קשה מה מועיל בקשתו וכו', ומה שאנו מתפללין (תפילת עמידה) והחזירנו בתשובה שלימה וכו' לא קשיא, כיון שהוא כולל את עצמו, ויש ליישב. ועיין במקום אחר שזהו קושית הרמב"ן, ומה שמתרץ מורי בשם רבו וביאר הוא דבריו, יעו"ש.

מ״זונראה ליישב קושית המוהרש"א, על פי מה שכתבתי במקום אחר, ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ה מי"ח) משה זכה וז[י]כה את הרבים וכו', כמו שנשמת משה רבינו עליו השלום כלול בו נשמת בני דורו, כך בכל דור ודור ודורשיו, התלמיד חכם שנקרא עיני העדה, כלול בו נשמת בני דורו וכו', יעו"ש. אם כן מאחר שנשמת בני דורו נכללו בו נקרא מבקש ומתפלל עבור עצמו, כמו ברכת השיבנו, שאנו מתפללין והחזירנו בתשובה שלימה, שנכללו וכו'. ואפשר שזהו כוונת מוהרש"א שכתב ויש לישב, כיון שהוא כולל את עצמו וכו', וק"ל.

מ״חאך דכל זה כשיש אחדות בין ראשי הדור עם אנשי דורו מסתמא נכללו באחדות אחת, ונחשב הכל אדם אחד, ומתפלל עבור עצמו, מה שאין כן כשאין אחדות ביניהן, ומכל שכן כשהן מבזים התלמיד חכם, אז מסתמא הן בקליפות מקום הפירוד, וכמו שכתב האלשיך (שמות יג, א-י) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם וכו' (יחזקאל לג, לא) מובא לעיל, יעו"ש. אם כן מאחר שאינם באחדות הדרא קושית המוהרש"א לדוכתא מה מועיל תפלה עבור אחרים והם אינם רוצים בזה.

מ״טובזה יובן, הני בריוני דמצערי לרבי מאיר, אם כן לא היו באחדות עם רבי מאיר, כי אדרבא מצערין ליה, אם כן בזה שפיר הקשה מוהרש"א מה מהני תפלה עבור אחרים מאחר שהם אינם רוצים בזה וכו'. ואפשר שבאמת שזהו טעמו דרבי מאיר שלא רצה להתפלל עליהם שישובו, דסבר מאחר דמצערו לי' לא מהני וכנ"ל.

נ׳ובזה יובן, דנודע כי התפלה נקרא נפש, כמ"ש (שמ"א א, טו) ואשפוך את נפשי לפני ה', מובא בפרי עץ חיים (ש' התפילה הקדמה), יעו"ש. וז"ש אמור ואמרת, להזהיר גדולים שלומי הדעת, שיתפללו על הקטנים חסירי הדעת, כי התפלה מועיל גם בהתפללו עבור אחרים, והיינו כשיש אחדות מה שאין כן בפירודם, וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו - כשהמת בתוך עמיו (תו"כ עה"פ), דהיינו הרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), וכשהמת מתחבר בתוך עמיו רשעים כמותו, ואינו מתחבר לתלמיד חכם, לא יטמא לנפש שהיא התפלה, להתחבר עם הטמא להתפלל עבורו. כי אם לשארו הקרוב אליו, מי שהולך אצל החכמים לבקש הרפואת הנפש, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וכו' והחכמים הם רופאי הנפש וכו', ומי שאינו הולך אצל החכמים עליו נאמר (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו וכו', יעו"ש. וז"ש לאביו ולאמו, כמו (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך, שמחזיק לתלמיד חכם לאביו לדבק בו וכו', וק"ל.

נ״אובזה תבין פסוק פ' קדושים (ויקרא יט, ה) וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו וגו'. דכתב המוהרש"א (ברכות סד.) מה מהני סוף ברכות תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו', מה ענינו לסוף ברכות. וביאר, כי התפלה והברכות עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים וכו', יעו"ש. ובזה יובן, וכי תזבחו זבח שלמים, דהיינו להתפלל עבור רשעים שיהא שלום ביניהן לבין אביהם שבשמים. היינו לרצונכם תזבחוהו, ר"ל אם היא לרצונכם אז מועיל התפלה וכו', מה שאין כן אם אין רצונכם בזה, והבן.

נ״בעוד י"ל לנפש לא יטמא בעמיו וכו' (כא, א-ד). דכתב[תי] במקום אחר מה שכתב במדרש שמואל (אבות פ"ב מט"ו): אל תהי רשע בפני עצמך, שלא יחשוב הרשע שאינו גורם לאחרים שום רעה, כי עכן יוכיח שנאמר (יהושע ז, יא) חטא ישראל וכו', וז"ש הכתוב (דברים יז, יב) ובערת הרע מישראל, ר"ל מכללות ישראל נסתלק הרע על ידי ביעור רשע אחד וכו', יעו"ש.

נ״גובזה יובן, לנפש לא יטמא, כי גורם ח"ו טומאה בעמיו - לכללות ישראל, על ידי טומאת נפש אחת. והוא הדין איפכא, לא יטמא בעל בעמיו להחלו, ולא יהא נמשך טומאה לבעל, שהוא הראש שבדור, מעמיו להחלו. וכמו שכתבתי בשם מוהרי"ל פיסטינר פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שנמשך מסיפא לרישא ומרישא לסיפא, ודברי פי חכם חן, וק"ל.

נ״דעוד י"ל, דכתבתי במקום אחר (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וכו', שכל אחד יתלה החסרון בעצמו ולא בחבירו, שהתלמידי חכמים שנקראים עמו יאמרו כי פשעם גרמו רעה להכלל המוני עם. והם יאמרו, המוני עם הנקרא בית יעקב, כי חטאתם גרמה וכו'. וז"ש אמור אל הכהנים (כא, א), ראשי הדור, שיזהרו שלא יטמא לנפש אחת מהם, שגורמין טומאה בעמיו. ואליהם תאמר לא יטמא בעל בעמיו להחלו (כא, ד), וכל אחד יזהר לנפשו, ואז טוב לשניהם, וק"ל.

נ״העוד י"ל, דאיתא במשנה פרק ג' דאבות (מי"ד) חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו', חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו', ועיין ביאור זה במקום אחר, יעו"ש.

נ״וולהבין ג' בבות אלו נ"ל, דכתב בחסד לאברהם (בריכת אברהם) השקת א', וזה לשונו: האדם ראוי שידמה לקונו, ואז יהי' בסוד הצורה העליונה בצלם ודמות וכו', לכך ראוי שימצא בו י"ג פעולות כנגד י"ג מדות וכו', יעו"ש. וז"ש חביב אדם שנברא בצלם, לכך ראוי שיעשה עצמו מרכבה לצלם ודמות יוצרו וקונו על ידי פעולותיו לטובה, ואז חבה יתירה נודעת לו, שנברא בצלם אלהים וכו'. ואחר שקישט עצמו יקשוט אחרים, שנקראו בנים למקום גם כן, וז"ש חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, לכך ראוי להשיב אותן לאביהם שבשמים. אמנם כאשר פני זקנים לא נהדרו (איכה ה, יב) לשמוע מהם תורה ומוסר, שיוכל לקרבן ולהשיבם לאביהם שבשמים, כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), מכל מקום לא יאמר נואש, רק [זכאה] מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וכאשר שמעתי מן המגיד מוהר"ם שכלי חמדה שבו נברא העולם הם אותיות התורה, ומקשר אותן אתו עמו בשעת אמירת תורה ומוסר על ידי אותיות תורתו ותפלתו וכו', ודברי פי חכם חן, ובזה חיו מן האנשים וכו' (במדבר יד, לח), יעו"ש. וז"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, כמ"ש (ברכות נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהן נברא העולם וכו', ועי"ז יוכל לקשרן, כמ"ש זכאה וכו', וק"ל.

נ״זאם שיוכל לקשרן ולהעלותן ויש בו סכנה, כמו שכתבתי במקום אחר ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, הטובע בנהר ובא אחר להצילו גוררו עמו וכו', יעו"ש. ועצה היעוצה, לקשר את עצמו תחלה בו יתברך כדי שלא יוכל הטובע למשכו אחריו.

נ״חובזה יובן אמור אל הכהנים בני אהרן וגו', שהם רוצים להשיב רבים מעון. ובאשר אם אפשר ירצו לקשר את עצמם עמהן כדי להעלותן, לזה בא להזהיר שיש סכנה בדבר, וז"ש לנפש לא יטמא בעמיו, ר"ל שהמת בתוך עמיו (תו"כ עה"פ), היינו שבחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), וכאשר יקשר נפשו בנפשו להעלותן כי יש לחוש לסכנה שיטמאו הם נפשו, כמו הטובע בנהר ואחד רוצה להצילו וכו', וכך לנפש לא יטמא בעמיו, בהתקשרות, כי אם אחר שיקשר עצמו לה' יתברך שנקרא שאר, כי בני ישראל עם קרובו (תהלים קמח, יד), וז"ש כי אם לשארו הקרוב - יקשר עצמו אליו יתברך תחלה, והיינו לאמו שנקרא תשובה אמא עלאה, ואחר כך לאביו טהרת מחשבה, כי אחר שטיהר כלי המעשה יוכל לטהר כלי המחשבה, לקשר נפשו ומחשבתו בנפשו של המוני עם להעלותן, והמחשבה שהוא חכמה נקרא אבא. ואחר כך יעסוק בתורה שהוא זעיר אנפין הנקרא בני ישראל, ואחר כך לבתו שהוא מעשה הטוב, כאשר כתב[תי] במקום אחר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' (מגילה ג:), מה שאין כן קודם לזה.

נ״טואחר שעשה הסדר הנ"ל, אז לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש, שהוא הקב"ה שנקרא איש מלחמה, לה יטמא - לקשר נפשו בנפשה ולהעלותה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), והבן.

ס׳עוד י"ל, ונבאר משנה באבות פרק ב' (מט"ו) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. ופירש במדרש שמואל, כי הזמן של השקט ושלוה שיכול לעסוק בתורה שנקרא יום, היפך הגלות שנקרא לילה, הוא קצר וכו'. והפועלים עצלים, הם אברי האדם מצד החומר פועלים המצות על ידי כלי המעשה בעצלות וכו'. והשכר הרבה ובעל הבית דוחק, כי עצלות הפועל נמשך מב' סיבות, א' ששכרו מועט. ב' שאין בעל הבית יושב עמהן, ומפני זה הפועלים עצלים וכו', יעו"ש.

ס״אול"נ, דכתבתי בדף כ"ד עמוד ב' פירוש הפסוק ששמעתי אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וכו' (תהלים לב, ב). וז"ש לנפש לא יטמא ולהפסיק דביקות מחשבתו ונפשו בו יתברך, זה היום קצר, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ומעט זמן שיכול למצוא לטהרת נפשו בזה.

ס״בומצטרף לזה כי המלאכה מרובה, ר"ל גם ראש הדור רבני קשישאי אינם פנויין לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך, כאשר כתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, כי יש ב' בחינות, א' אלהי הבא בשביל כסף וזהב, וכמו שכתב מהרש"א (סנהדרין ז:), למצוא עושר וכבוד. בחינה ב' הנהגת הרבנות לשם שמים נקרא מלאכה ועבדות, כמ"ש בש"ס (הוריות י:) כלום שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם כו', כמו שכתב בעוללות אפרים דף פ"ד, יעו"ש. וז"ש אהוב את המלאכה - שהוא הנהגות הרבנות לשם שמים שנקרא עבדות ומלאכה, ושנא את הרבנות - בחינה א' וכו'. וז"ש לא די כי היום קצר כאמור, אלא שהמלאכה מרובה, טרדת הרבנות לשם שמים שנקרא מלאכה, וצרכי צבור מטרידין מלדבק נפשו ומחשבתו בו יתברך, וכמו שכתבתי במקום אחר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (דברים א, יב), וכמו שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר מדוע אתה יושב לבדך וכו' (שמות יח, יד), יעו"ש.

ס״גוז"ש והפועלים עצלים, דכתב הר"ן, מובא לעיל, שיש כח השכלי וכח הדמיון, וכל אברי וחושי אדם נמשכין אחר כח הדמיון יותר מכח השכלי מחמת ג' טעמים וכו', יעו"ש. וז"ש לנפש - כח השכלי, לא יטמא בעמיו, ר"ל בתוך אברי אדם שנקראים עמיו, הנמשכין אחר כח הדמיון יותר מכח השכל, ופן יהי' כח הנפש והשכלי בטל ברוב, לכך הזהיר. וז"ש והפועלים עצלים, שהם כח הדמיון והחושי האדם הנמשכין אחריו, לכך צריך זירוז גדול לכח השכלי נגדם. ולפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ו), וז"ש והשכר הרבה. ושמא תאמר לא הן ולא שכרן, לכך נאמר ובעל הבית דוחק, שאין לך רשות לפטור. וז"ש אחר כך לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו'.

ס״דאו יש לומר, דכתב במדרש שמואל (אבות פ"ג מט"ז) הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה וכו' והכל מוכן לסעודה. כי מי שמכין סעודה גדולה ולא בא רק אחד לאכול, הצער לבעל הסעודה וכו', יעו"ש. וז"ש השכר הרבה, שיש גן עדן גדול ויש סעודה גדולה, ולכך בעל הבית דוחק ומצטער שאין אנשים שיאכלו בסעודה גדולה, כי הפועלים עצלים, ובני עליי' מועטין, לכך ראוי לחוס על כבוד קונו יתברך ושכרו שכר הרבה, ולא יהי' בעל הבית דוחק, והבן.

ס״הונודע כי עצלות הוא קליפה וטומאה, ולכך הרשעים נק' מת (ברכות יח:). והצדיקים נק' חי (שם) שעבדו בזריזות שנק' חי וכו'.

ס״וובזה יובן, (כא, א-ג) אמור אל הכהנים בני אהרן - הזריזים, לנפש לא יטמא בעמיו, שלא ימשוך הנפש אחר עצלות וטומאת הפועלים שנקרא עמיו, רק יגביר הזריזות וטהרת הנפש על עצלות וטומאת הפועלים האברים.

ס״זאמנם לטהרת כלי הנפש והמחשבה צריך תחלה לטהרת כלי המעשה, וז"ש כי אם לשארו, לאמו, כמ"ש בחסד לאברהם (בריכת אברהם) השקת כ"ה עסק תשובה הנקרא אמא וכו'. ואחר כך לאביו - טהרת המחשבה הנקרא אבא, כמ"ש בשקת כ"ד. ואחר שקישט עצמו יקשט אחרים שנקראים בניו ותלמידיו. ואחר כך יקשט להמוני עם שנקראים בתו. אחר כך לאחיו יראה להעלותן ולחברן לאביו שבשמים שנקרא אחיו, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי וגו'.

ס״חולאחותו הבתולה וגו'. דכתב במדרש שמואל בפרק ב' דאבות (מ"ו) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, בשם רבי מנחם, שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, [אלא] יתחזק להיות איש גבר בגוברין וכו', יעו"ש. וז"ש ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש, ר"ל כי המוני עם הנקראים בתולה אינם רוצים להתחבר לתלמידי חכמים אנשי מעשה שנקראים איש, כמו שאמרו חז"ל סוף פרק קמא דעבודה זרה (יט.) אשרי איש וכו', מצד שרואים שפלות אנשי מעשה שהם מרמס לרגלי עם הארץ, וזהו טעמם שלא היתה לאיש, שאינם רוצים להתחבר עמהם. אז לה יטמא, להתחזק להיות איש נכבד וגדול, גם שהגאוה וכבוד הוא טומאה מכל מקום גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה (נזיר כג:), וז"ש לה יטמא - מצוה, ובמקום שאין אנשים צדיקים על ידי שפלות שרואים לצדיקים, אז השתדל להיות איש נכבד גבר בגוברין, וק"ל. עיין מזה במקום אחר ביא[ו]ר פ' אמור אל הכהנים וגו'.