כתונת פסים, צוKetonet Pasim, Tzav

א׳בפסוק צו את אהרן ואת בניו [לאמר] זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה וכו' (ו, ב). והספיקות בזה עיין במקום אחר.

ב׳ונבאר פסוקי מגילת אסתר (א, ז-ח י) והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש, ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וכו'. והספיקות עיין במקום אחר.

ג׳ונבאר ע"ז בש"ס (יבמות קה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכו', עיין ב[י]אור זה במקום אחר, יעו"ש. עוד י"ל ונבאר משנה פרק ב' דאבות (מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם וכו'.

ד׳כדי לבאר זה, נבאר משנה שם (פ"ב מי"ג) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר (יונה ד, ב) כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואל תהי רשע בפני עצמך. ויש להבין זה.

ה׳ונ"ל, דכתיב בפרי עץ חיים דף י"ג (שער התפלה פ"ז) כי אין נצוצות וברורי תפלה זו דומה לתפלה אחרת מיום שנברא העולם, כי בכל תפלה ותפלה באין מוחין חדשים וברורים חדשים וכו'. וכתב הרב צמח, וזה שאמרו חז"ל אל תעש תפלתך קבע וכו', יעו"ש.

ו׳עוד י"ל, דכתבתי בדף ס"ג ביאור מ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', דלפעמים צריך הצדיק להתלבש במדות הרשעים לשם שמים, כמו הגאוה והשקר וכו', יעו"ש. או מטעם שירצה להתחבר עמו כמבואר דף ס"ה, שר אחד שינה לבושו כדי שיתחבר עמו וכו', יעו"ש. והנה במעלת התפלה צריך לחבר את עצמו אפילו עם הרשעים, בסוד הקטורת שהי' בו חלבנה, וגם מטעם שכתב האר"י ז"ל (פע"ח ש' עולם העשיה פ"א) מובא במקום אחר, יעו"ש, שתהי' תפלתו כלולה מתפלת רבים כדי שתתקבל וכו'.

ז׳ובזה יובן, המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ר"ל שיתן השגחה ועיניו על המוני עם, שהם למטה, להתחבר עמהם. ולבו למעלה בזה ההתחברות כדי להעלותן למעלה, וק"ל.

ח׳ובזה יובן אל תעש תפלתך קבע, לתועלת עצמו, שתהי' תפלתך דייקא, שיהיה קבע ועיקר כוונתו לעצמו, רק ישתתף עצמו עם המוני עם אנשי החומר, גם שאינם יודעים כונת התפלה, מכל מקום מצד הרחמים ותחנונים יתפלל עמהם, שהם לפני המקום כמ"ש בזוהר הפרש בין לפני ובין מלפני וכו'. ומאחר שהם למטה, במדרגה הנקראת לפני המקום, אין מקום לשתף עמהם בתפלה כי אם מצד הרחמנות, וז"ש כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה.

ט׳אך דיש לחוש שהם לא ירצו להתחבר עמו, כי אם שיתלבש במדת הרשע שלהם וישתוה למדרגתם ואז יתחברו עמו, וז"ש אל תהי רשע בפני עצמך, ר"ל בלבד שלא ירגיל להתלבש במדות הרשע כשהוא בפני עצמך, כשאינו לצורך התחברות הנ"ל, וק"ל.

י׳ובזה יובן, רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'. וכתב במדרש שמואל, תחילה ילמוד שלא לשמה וכו', יעו"ש. אמנם מילי דאבות הוא מילי דחסידות, ויש לפרש דהכי קאמר, כי דרך ישרה ומילי דחסידות להתחסד עם קונו, כמ"ש בזוהר (ח"ג רכב:) כי חסי"ד אנ"י וכו' (תהלים פו, ב), וז"ש (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, יעו"ש. והנה המעלה מדריגות אנשי המוני עם שהי' במלכות הנקרא אני, וראוי להתחסד עם אני, והיינו על ידי שמתלבש במדת הגאוה והתפארת כמותן, אז יתחברו עמו להעלותן, וזהו ודאי דרך ישרה שהוא חסידות, כמ"ש בפסוק (דברים ו, יח) ועשית הישר והטוב, זהו לפנים משורת הדין. והיינו כל שהיא תפארת לעושיה, שעושה להתפאר, בתנאי שיהי' לו תפארת מן האדם הידוע שרוצה להתחבר עמו על ידי התלבש במד[ו]תיו וכו', מה שאין כן בלאו הכי אסור להתלבש במדת הגאוה, לא מיניה ולא מקצתו. ובזה תבין פלוגתא זו בש"ס (סוטה ה.) דרב נחמן שרי, והוא בשמינית שבשמינית, כדי להתחבר קאמר, ומאן דפליג היינו בלא התחברות, וק"ל.

י״אהעולה מזה, דלפעמים שרי להתלבש במדת הגאוה של המן, ואתי שפיר לעשות לפעמים גם כן כרצון המן, ועיין קודם פרשה זו.

י״בובזה יובן, צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וכו', ר"ל דלפעמים ימעט עצמו להתלבש במדת הרשעים, שאז יתחבר עמו להעלותו, והמיעוט הוא לתכלית הריבוי והעליה, שהוא תורת העולה, מה שאין כן בלאו הכי בלי התחברות, אל תהי רשע בפני עצמך, וז"ש היא העולה על מוקדה, נימוס קלוסין כל המתגאה וכו', כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש.

י״גאמנם מה שאמרו חז"ל ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס וכו', וכתבתי מזה במקום אחר. עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), דהוי לי' לומר ויתנו. ועוד, מאי לי, ודרשי (רש"י שמות כה, ב) לשמי, ושאר ספיקות שם. דאיתא בש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע וכו', שלא להנות רשאי, כשמואל וכו'. וי"ל למה צריך ראי' שלא ליהנות וכו'. דכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה הי"א) מעלת התלמיד חכם שילך תמיד מעוטר בטלית ותפילין, ולא ירבה בסעודת מרעים וכו', ובלבד שלא ישתומם וכו'. וכתב הכסף משנה שלא יפרוש מהעולם יותר מדי וכו'. וכן כתב הרב ברטנורה במשנה (אבות פ"ב מי"ג) ואל תהי רשע בפני עצמך, ר"ל שלא יהי' רשע במדה זו שהוא בפני עצמו וכו', יעו"ש. אם כן, הנה ישקול במ"א בשכלו הקודש, אם נותן לשם שמים ועל ידי זה שיקבל ממנו יתקרב אצלו, אזי יקח לשם שמים, שלא ישתומם, מה שאין כן אם הנותן אינו לשם שמים רק שמוכרח ליתן מחמת בושה וכיוצא, לא יקבל ממנו, ויש לו ראי' משמואל שלא חש פן ישתומם. ובזה יובן ויקחו, שלפעמים רשאי ליקח, היינו לי לשמי, שיקרב להשם יתברך על ידי זה. והיינו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, מיחידי סגולה הנותנין לשם שמים, מה שאין כן אם יקח מכללות העולם, וז"ש (שם כה, ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, לשון רבים - תחלה נותן זהב, ואחר כך כסף, ואחר כך נותן נחושת, כמ"ש בש"ס (סנהדרין נב:) תחלה דומה התלמיד חכם לקיתון של זהב, סיפר עמו וכו', וק"ל.

י״דובזה יובן צו את אהרן ואת בניו, מיד ולדורות צריך זירוז יותר לכהני ה' עובדי ה' המקבלים מתנות, לא יקבל לפעמים מן הנותנים גם שיש חסרון כיס. וז"ש זאת תורת העולה, בזה שמיעט עצמו שלא יתחבר עם אנשי המוני עם ולא יקבל מהם, כשיש בזה עילוי וקידוש השם ועושה זה לשם שמים אזי רשאי, וז"ס זאת תורת העולה, מה שאין כן בהפך, אז היא העולה, פסולה היא וראוי שיהי' על מוקדה, וק"ל.

ט״ואמנם לבאר פסוקי מגילת אסתר הנ"ל, נראה לפרש על דרך מ"ש בכתבי האר"י ז"ל (פע"ח ש' ר"ח חנוכה ופורים פ"ו) פירוש הש"ס (מגילה ז:) וראוי לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כי יש ניצוץ קדושה בתוך הקליפה המחי' אותה, ועתה יש הארה גדולה, אנו רוצים שגם לזה הניצוץ יגיע לו חיות מזה הארה, והיינו ולא להאיר לקליפה, לכן ישתכר עד דלא ידע וכו', יעו"ש. ומפרש שם וזה לשונו: ולעניות דעתי נראה, כשאנו ממשיכין מוח בינה ברחל (כי האכילה חכמה, ושתי' מוח בינה) על ידי שתיית יין בריבוי גדול, יש הארה גדולה להאיר גם לניצוץ שבתוך הקליפה, עכ"ל.

ט״זונודע מסוד הקידוש לשבת, כי הכלי הוא כלי המוחין של אבא בתוך כלי המוחין דבינה, והיין שבתוך הכלי היא פנימיות המוחין וכו', יעו"ש. וזה נ"ל פירוש (שיר השירים א, יא) טורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, כי המוחין, מן י"ב חוורתא דאו"א נמשך טיפין נקודת הכסף, סוד ד' מאות שקל כסף, לאבא ואימא, במלבושי אמא הנקראת זהב וכו' ומשם לזו"נ כנודע, והבן.

י״זובזה יובן (אסתר א, ז) והשקות בכלי זהב, כי כלי המקדש הם כלי המוחין שנקרא קודש, ומוח בינה שהוא על ידי השתיה שהוא עיקר ביום פורים, הוא בכלי זהב, שהוא בינה אשר מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), ולא שהיא רק כלי זהב של בינה לבד, אלא כלים מכלים שונים, כי כלי מוח חכמה הוא תוך כלי הבינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין (זח"ג ד.), לכך וכלים מכלים שונים, זה בתוך זה.

י״חויין מלכות רב, ר"ל ויין שהיא מלכות בינה הנמשך למלכות, הוא מרובה על ידי השתיה, ממוח חכמה על ידי אכילה. כיד המלך, ר"ל כדי להגדיל המלכות שם אדנ"י נתפשט במילוי ל"ד אתוון כנודע, גימטריא 'כיד' המלך.

י״טוהשתיה כדת אין אונס. דכתבתי במקום אחר דהרמב"ם פסק באכילת מצה על ידי אונס שכפאו פרסיים יצא, דמצות אין צריך כונה, ובתקיעת שופר על ידי אונס או בלא כוונה או התוקע לשיר, לא יצא, דמצות צריכות כוונה. והקשה בכסף משנה דהרמב"ם סתר אהדדי, ומשני באכילה על כל פנים עשה מעשה, גם שהי' בלא כוונה יצא. מה שאין כן תקיעת שופר, שהוא תקיעה בעלמא בלא מעשה, ואם גם כוונה אינו, לא עשה ולא כלום, לכך לא יצא, יעו"ש. והכי נמי שתי' היא כמו תקיעת שופר, כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (פ"א) ועי"כ, כי אכילה הכוונה על ידי מעשה, שטוחן בל"ב שניים, מה שאין כן שתי' הוא רק על ידי חיך וגרון, כמו דתקיעת שופר שהוא על ידי חיך וגרון, כמבואר שם. וז"ש והשתיה - להמשיך מוח בינה על ידי השתיה, צריך כוונה, לכך אין אונס, שהיא בלא מעשה ואם גם כוונה ליכא אז לא עשה כלום. כי אם בריבוי השתי' ביותר, שעל ידי זה גורם להמשיך גם לניצוץ שבתוך הקליפה, אז אין כוונה מטעם הנ"ל, ולזה אין לחוש כי על ידי ריבוי השתיה ביותר משתכר ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו', וז"ש (אסתר א, ח) כי כן יסד המלך, ר"ל יסוד המלך העליון, שהוא יסוד החכמה, בחינת מרדכי, המתפשט עתה בעולם הארה גדולה, כנודע סוד קריאת המגילה וכו', ומתפשטים בעולמות. וז"ש על כל רב ביתו לעשות כרצון איש זה מרדכי, ר"ל כנודע כי יסוד הנקרא רצון וצנור, ורצון מרדכי הנקרא איש, דהיינו יסוד אבא, הוא לעשות כרצון איש זה המן גם כן, שיבוא הארה על הניצוץ של קליפה המן גם כן. וז"ש כרצון איש זה מרדכי, ורצון איש זה המן.

כ׳ביום השביעי כטוב לב המלך ביין. ודרשו (מגילה יא:) זו שבת וכו'. ואגב נבאר ש"ס דמגילה (ז:) אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכתב במ"א בשם מהרי"ל (ספר מהרי"ל הל' פורים) כי חשבון ארור המן הוא חשבון ברוך מרדכי. לבאר זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר ענין מתוק הדין בשרשו, כשיש למצוא בתוך הדין שורש של חסד נעשה הכל חסד וכו', יעו"ש. והנה אמרו בש"ס הנ"ל דמגילה (יד.), גדולה הסרת טבעת מאחשורוש להמן יותר מן מ"ח נביאים וכו'. אם כן יש למצוא בתוך הדין של המן חסד גדול, שזכו על ידי זה לשוב בתשובה.

כ״אובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא, ר"ל שיבסם וימתק הדין של המן, שימצא בו חסד, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שגימטרי' זה בזה, לאמר ששניהם חסד, שנעשה הכל חסד בעולם, וזה ענין גדול, והשם יתברך יכפר, וכעין זה כתבתי במקום אחר גם ביאור ש"ס (מגילה ז:) רבה שחטי' לרבי זירא, שהגדול שוחט לזעירא, לומר שאין בו ממש, ובאמת זה אינו, כי אחד המרבה וכו' (עי' ברכות ה:), והבן, (עיין מזה במקום אחר ענין סיום מסכת תענית (לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וכו', יעו"ש).

כ״ב•

כ״געוד יש לומר ביאור צו את אהרן זאת תורת העולה וגו' (ו, ב). ונבאר המשך פסוקי המגילה (אסתר ג, ח) ויאמר המן בלבו, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם וגו', ומרדכי ידע (ד, א) וגו' לך כנוס את כל היהודים (ד, טז) וגו' בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא ספר הזכרונות וגו' (ו, א) והמן נבעת מלפני המלך והמלכה (ז, ו) ליהודים היתה אורה וכו' (ח, טז), ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וכו' (ט, כה) כי מרדכי היהודי וגו' ודובר שלום לכל זרעו (י, ג).

כ״דודרשו חז"ל, ישנו עם אחד - אלהיהם ישן וכו'. מפוזר ומפורד וגו', פירשו המפרשים, שיש פירוד ביניהם, ולזה אמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים, שיהיו באחדות וכו'.

כ״הלבאר כל זה, נ"ל לבאר קושית התוספות דביצה (טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע וכו', והא (אמרי) [אמרו] (שבת קיח.) עשה שבתך חול (ולא) [ואל] תצטרך לבריות.

כ״וונבאר המשך פסוקי תהלים סימן ט"ז (ח-יא) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד וגו' עד לא תתן חסידך לראות שחת וכו', עיין מזה במקום אחר.

כ״זונ"ל, דכתבתי במקום אחר מה שיש להקשות בענין תענית אסתר שקבעו לדורות, כמ"ש (אסתר ט, לא) דברי הצומות וזעקתם, וכמו שכתב הרא"ש בפרק קמא דמגילה י"ג זמן קהלה לכל הוא, דקאי על תענית אסתר וכו'. בשלמא שאר תעניותיהם שקבעו לדורות אתי שפיר, מה שאין כן תענית אסתר שהי' עבור גזירת המן, וכבר נתבטל[ה] אותה גזירה, ואת המן תלו, ואם כן מה מקום להתענות תענית זה לדורות, הא אלו ד' תעניות יהפכו לששון ולשמחה והתבטל סיבת התענית, והכא נמי ראוי כך.

כ״חונ"ל, דיש עוד קושית המפרשים, כי יד על כס י"ה מלחמה לידו"ד בעמלק מדור דור (שמות יז, טז), שאין השם שלם וכסאו שלם עד שיכרות זרעו של עמלק. וכי חס ושלום צריך מלחמה נגד עמלק, הלא במאמר פיו יכול לעקור שרשו וזכרו וכו'. והרב אלשיך תירץ, כי זה עמלק הוא היצר הרע, ויש צורך לעולם בו וכו', יעו"ש. ועוד משמע מדור דור, שהוא בכל דור.

כ״טונראה, דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה דרוש למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל: דע כי ב' אותיות הוי"ה ראשונות הם אבא ואימא, ולא מתפרשין, (ואלו ד' אותיות הם נגד ד' עולמות), אבל ז"א [ו'], ה' נוקבא, לפי מעשי בני אדם לפעמים מתפרשין. ואלו ד' אותיות הם נגד ד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכנגדם יש ד' קליפות, כי גם זה לעומת זה (קהלת ז, יד) וכו', וע"ז נאמר (שה"ש ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, כי באגוז יש תחילה קליפה עבה ומרה, ואחרי[ה] קליפה קשה מאוד, ואחר כך בפנים יש קליפה המפסיק המאכל, שנחלק לד' חלקים נגד ד' אותיות השם וכו', וקליפה זו נגד עמלק, וע"ז אמרו חז"ל (תנחומא תצא יא, רש"י שמות יז, טז) אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו'. ועוד יש קליפה על המאכל ממש וכשמתיבש נאכלת וכו'. והנה כשגורם העון מתפרש ה' מן ו', והם כל זמן הגלות שעומד זעיר אנפין ונוקבי' רחל אחור באחור סוד ד"ו פרצופים, וסוד דורמיטא, וזה סוד ישנו עם אחד, אלהיהם ישן, בסוד דורמיטא הנ"ל, וכאשר ירצה לבנות בית המקדש אז יחזרו פנים בפנים. וע"ז נאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ר"ל לקום מאליה, כי אם על ידי אחר, ו' יורד למטה ומעלה את ה', וז"ש (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, ור"ל שבע היא מלכות, יפול צדיק יסוד אות ו', ועל ידי זה וקם וכו'. וז"ש ארוממך ה' כי דליתני וגו', לרומם ולהעלות ה' אל ו' ולהתחבר ה' עם ו', אז לא יוכלו האויבים והקליפות להתאחד כלל, וז"ס ולא שמחת אויבי לי וכו', יעו"ש. וזהו נדדה שנת המלך, מלכו של עולם, כי חזרו המוחין בו ונתעוררו וכו', יעו"ש [ענין הנ"ל כתבתי בהלכות פורים ולקמן בליקוטים, והרכבתי מן ב' מקומות הנ"ל].

ל׳אמנם מה שכתב כי ב' אותיות אחרונות לפעמים מתפרשין לפי מעשי בני אדם וכו'. הענין, כמו שכתבתי במקום אחר אם אנשי החומר ואנשי הצורה הם ד"ו פרצופים, אחור באחור. ונראה לי שזהו כפל (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה, לרמז על גלות זה וגלות אחר, וכן הפקידה כפולה (בראשית נ, כד) פקוד יפקוד וגו', כי גלות זה דלמטה, שהנשמה בגלות היצר הרע הנקרא עמלק, שעושה פירוד כנ"ל, וכן היצר הרע עיקר דירתו במקום המחלוקת והפירוד, כמ"ש בש"ס (גיטין נב.) ווי דאפ(ו)קי' (ר"ח) [רבי מאיר] מההוא ביתא, וכמו שכתב האלשיך משלי מאין באת וכו' (איוב א, ז), ועל ידי היצר הרע אין מתחברין אנשי החומר עם אנשי הצורה, והם דו פרצופין, ועל ידי גלות זה גורמים גלות אחר כביכול למעלה, שהם אחור באחור גם כן וכנ"ל. לכך גם בגאולה נאמר פקידה כפולה, כאשר יפקוד למטה לפדות הנשמה מהגלות היצר הרע הגורם פירוד, ויתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה, וכמ"ש (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל וגו', להתחבר. וכן במרדכי נאמר לך כנוס את כל היהודים וגו'. וכן לעתיד על ידי אליהו הנביא בא לעשות שלום בעולם (עדיות פ"ח מ"ז), להשיב לב אבות על בנים וגו' (מלאכי ג, כד), ואז גורמים פקידה גם למעלה, שיחזרו זו"נ פנים בפנים, והיא הגאולה באמת.

ל״אלכך בא מצות עשה בתורה, שכל התורה כלול בה, ואהבת לרעך כמוך אני ידו"ד, ר"ל שראוי לחוס על כבוד השם יתברך, ויהי' התחברות ואהבה בין איש לרעהו, שלא יגרום על ידי שנאה ופירוד למטה ח"ו פירוד בין ד' אותיות שמו יתברך למעלה על ידי קליפת עמלק.

ל״בוז"ש מלחמה לידו"ד בעמלק מדור דור, ר"ל בכל דור ודור גורם קליפת עמלק המפריד על ידי שנאה של היצר הרע הגורם פירוד למטה, שיפריד על ידי זה ח"ו למעלה, והוא מלחמה לה' בעמלק. והוא תענית אסתר שצריך בכל דור ודור, נגד מלחמת עמלק בד' אותיות השם, עד שנזכה להכרית זרעו של עמלק. וז"ש (שמות יז, יד) מחה (תמחה) [אמחה] כפל, שימחה שמו למטה זכר עמלק, היצר הרע הגורם פירוד בין בני אדם למטה, ואז ימחה שמו למעלה, הוא הקליפה המפריד בסוד אגוז הנ"ל הנקרא עמלק, והבן.

ל״גועיין במקום אחר ע"ז ביא[ו]ר ואהבת לרעך כמוך כלל לקיום התורה, זה מצוה אחת, על ידי אחדות כו', יעו"ש.

ל״דובזה יובן שויתי ה' לנגדי תמיד, ר"ל מאחר ששויתי ה' לנגדי, שהתחברות דלמטה גורם יחוד שם ידו"ד למעלה, לכך אמרתי לחוס על כבוד שמו יתברך ולהסיר קנאה ושנאה מלבי כדי לקיים מצות עשה כלל התורה ואהבת לרעך כמוך, מחמת שמו יתברך, שיהי' יחוד אני ידו"ד. וז"ש כי מימיני בל אמוט, ר"ל חסד ואהבה שבקו ימין בל אמוט, לקיים ואהבת לרעך כמוך וגו' ע"ש מצד זה ראוי לקיים (אבות פ"א מי"ב) אוהב שלום ואוהב הבריות ומקרבן לתורה, ר"ל לתלמיד חכם שנקרא תורה, כנ"ל שיתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה, שיהי' פנים בפנים ולא ד"ו פרצופים, ואז גורם כך למעלה וכו'.

ל״הוז"ש, כאשר שמח לבי למטה, בהתחבר עם כל אדם באנפין נהירין, לקבל כל אדם בשמחה, ועל ידי זה יגל כבודו למעלה, שהוא כבוד ה' הסתר דבר (משלי כה, ב).

ל״ולמצורף לזה אף בשרי, בפרט - רקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), ולכך וכו', ובכלל - אנשי החומר אנשי המוני עם, ישכן לבטח, כאשר יתחברו לתלמידי חכמים. כי לא תעזוב נפשי לשאול(ה), אנשי החומר, ועל ידי זה לא אצטרך לירד בגיהנם להוציאן, כמ"ש עוברי בעמק הבכא וכו' (תהלים פד, ז), וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי (ברכות כח:) באיזה דרך מוליכין אותי וכו', מה שאין כן עתה לא תתן חסידך לראות שחת, כי יתוקנו בעולם הזה על ידי חבור הנ"ל, והבן.

ל״ז[ו]בזה יובן ויאמר המן ישנו עם אחד, שהמלך שלהם ישן, ומזה נמשך להם גלות, ונודע זה ממה שהם למטה מפוזר ומפורד, שהם אחור באחור, ומסתמא רק למעלה, לכך מורא לא יעלה על ראשך, שלא תענש מן אלהיהם. ועוד כי דתיהם שונות מכל עם וכו', ר"ל שאין לכל אומה ולשון תרי"ג מצות כמו להם, וזה אי אפשר לקיים להם כי אם על ידי אחדות ושלום, כמו שכתבתי ביאור פסוק (תהלים כט, יא) ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום, וביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק וכו' (ישעיה ה, יד), עיין במקום אחר מזה, מה שאין כן כשיש פרוד ביניהם אם כן את דתי המלך שלהם אינם עושים, שאינם יכולים לעשות וכו', לכך ולמלך שלהם אין שוה להניחם, ובזה יכול נוכל להם.

ל״חאז ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, שהוא עבור שאין חבור הנקרא ידיעה וכו', ולכך צותה אסתר לך כנוס את כל היהודים וכו', שיתחברו למטה פנים בפנים, יגרמו גם למעלה כי נדדה שנת המלך מסוד דורמיטא, וחזרו פנים בפנים. וזה סוד להביא ס"פר הזכ"רונות, חבור ב' מדות. וז"ש אחר כך והמן נבעת מלפני המלך והמלכה, ר"ל כאשר ראה שיש חבור יחוד זו"נ פנים בפנים, אז נבעת המן מלפני המלך והמלכה דייקא.

ל״טוז"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וגו', ר"ל אחר שנתחברו באחדות כנ"ל, אז ליהודים היתה אורה זו תורה (מגילה טז:), שיכלו לקיים התורה, זה מצוה אחת וזה מצוה א' וכו', מה שאין כן מקודם שהי' פירוד ביניהם לא יכלו לקיים התורה, מה שאין כן עתה היתה אורה ושמחה, שכל אחד קיבל את חבירו בשמחה, וכמ"ש (אבות פ"ג מט"ז) והוי מקבל את כל האדם בשמחה. וששון - זו מילה (מגילה שם) הנקרא ברית שלום, הגורם התחברות על ידי אבר זה. ואז שיש יחוד למטה, גרמו יחוד שמו יתברך למעלה, ואז ישראל הם בגדולה, ויקר זו תפילין (מגילה שם) כמ"ש (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך, ר"ל עבורך ועליך יש יחוד ד' אותיות השם, ואז ויראו ממך.

מ׳ובזה תבין ובבואה לפני המלך דייקא, פנים בפנים, אז אמר וגזר ישוב מחשבתו הרעה וגו'. וז"ש דורש טוב לעמו, ר"ל התורה נקראת טוב (אבות פ"ו מ"ג) שניתן על ידי מרדכי, והיינו על ידי שעשה התחברות ודובר שלום לכל זרעו, והבן.

מ״אהעולה מזה, בעובדא דלתתא אתער לעילא, שצריך למטה שבע יפול צדיק וקם, שיגרום כך למעלה, והיינו הצדיק צריך שיפול למטה להתחבר עם אנשי החומר הנק' שבע שאין למטה ממנה, כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), וירידתו היא עלייתו, עי"ז וקם להעלותן.

מ״בובזה יובן עשה שבתך חול וכו', כי התלמיד חכם נקרא שבת, והמוני עם נקראים חול, ולפעמים צריך עשה שבתך חול, להתחבר עמהם כדי להעלותן ולחברן אליו יתברך, ואז לוו עלי, להתחבר, וגורם התחברות למעלה, והבן.

מ״גובזה יובן זאת תורת העולה (ר"ל למעט את עצמו, להתלבש במדת הגאוה, להתחבר עמהם כדי להעלותן שהיא תורת העולה, אבל בלאו הכי כבר אמרו (אבות פ"ב מי"ח) אל תהי רשע בפני עצמך) בסוד שבע יפול צדיק וקם, והבן.

מ״דובזה נראה לי ביאור משנה דאבות פרק ג' (מט"ז) הוי קל לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה. דכתבתי במקום אחר למען ספות הרוה את הצמאה וגו' והבדילו ה' לרעה וכו' (דברים כט, יח-כ). לכך הזהיר התנא ואמר הוי קל וגו' - דכתבתי במקום אחר בשם עוללות אפרים (מאמר נה) הרוצה לעלות בהר צריך להסיר המשא ג' דברים המעכבים עלי' להר ה', וז"ש הוי קל, שתוכל לעלות בראש ההר, וק"ל. ובזה יובן, הוי קל לראש - התלמיד חכם שנקרא ראש, כשירצה להתחבר עמך כדי להעלותך, תסיר ממך המשא עונות ותהי' קל לראש, ואז נוח לתשחורת - תלמיד חכם המשחיר פניו תמיד בתורה ועבודת ה' יומם ולילה יהי' נוח לו להעלותך. ושוב הזהיר לתלמיד חכם, והוי מקבל את כל האדם בשמחה, שיהיה פנים בפנים עם הכל, וגרם כך למעלה, והבן^*הג"ה ועל פי זה נראה לי ביאור משנה דאבות פרק א' (משנה יב) הוי מתלמידיו של אהרן, שהי' משושבינ' דמטרוניתא. אוהב שלום, לייחד ולחבר מדות עליונות, לכך הי' רודף שלום למטה, לחבר איש אל רעהו, שזה גורם יחוד למעלה וכנזכר לעיל. אוהב את הבריות, להתלבש במדתם, כדי שיוכל לקרבן לתורה, על ידי התלבשות זה יוכל להתחבר עמהן ולקרבן לתורה להעלות, בסוד וא"ו כורע לגבי ה' להעלותה, ובסוד שבע יפול צדיק וקם, והבן, והשם יתברך יכפר..

מ״העוד י"ל דקאי על התלמיד חכם, שצריך לפעמים להתלבש במדת הרשעים כדי להתחבר עמהם, וז"ש הוי קל, במדות גרועות, כדי ל'עשות ר'צון א'ביך ש'בשמים, ראשי תיבות לראש. וז"ש הוי קל לראש, וק"ל.

מ״וועל פי זה נראה לי לבאר פרש' מצורע (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ונ"ל, דזכרתי פירוש המשנה הוי קל לראש ונוח לתשחורת וכו', פן יאמר בשרירות לבי אלך וכו' והבדילו ה' לרעה (דברים כט, כ), ור"ל על ידי המשא עונות לא יוכל להעלותו, ונפרד ונבדל ממנו לרעתו וכו'. ובזה יובן, זאת תהיה תורת המצורע - המוציא רע, אחר שהסיר והוציא הרע מעצמו ומתוכו להתחיל לטהר, ואז ביום טהרתו יוכל לעלות ולהתחבר עם כהני עובדי ה' וז"ש והובא אל הכהן, וק"ל, עיין מזה במקום אחר.

מ״ז•

מ״חבפסוק צו את אהרן וכו' (ו, ב). והספקות כתבתי במ"א. ונ"ל, דאיתא בש"ס דזבחים פרק ט' (משנה א) המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, שנאמר היא העולה על מוקדה וכו', מה עולה וכו'. רבן גמליאל אומר כל הראוי וכו'. ופירש רש"י היא משמע וכו'. והקשו התוספות דלקמן דרשינן וכו'. והספקות בזה כתבתי במקום אחר, ותירוצים גם כן כתבתי.

מ״טובזה יבואר ש"ס דסוטה במ"ש פירש ר"ח דם הצלול, דכתב בפרי עץ חיים הלכות ספירה (ש' ספירת העומר פ"א), כי האדם הוא על ידי רבוע אהי"ה דבינה נעשה אדם והוא חיותו וכו'. ושמעתי ממורי זלה"ה כשלומד ענין אחד ואינו מבין היא בחינת מלכות, וכאשר מבין הענין כהלכה אזי מקשר מלכות בבינה, ודברי פי חכם חן. וזה ענין דם צלול ושמעתו צלילה, אז היא בבינה, להבין מה שלומד, ושם בחינת ענוה כנודע. ובזה מובן ש"ס דסוטה הנ"ל, ובזה יובן, אמר רבי אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות רוח אפילו רוח קמעא עוכרתו שנאמר (ישעיה נז, כ) והרשעים כים נגרש, מה ים שיש בו כמה רביעיות, רוח קמעא עוכרתו, דהיינו גלי הים הרומז לגסות הרוח כמו שכתב מוהרש"א. אדם שאין בו אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. וכתבו התוספות פירש רבינו חננאל טעם הדבר דדוקא עבירה זו של גסות הרוח עוכרתו ולא שאר עבירות, וביאר אל נכון, כי חיות האדם הוא מבינה, שהוא דם הצלול רביעית, פירוש רבוע אהי' גימטריא דם שהוא צליל בבינה, על ידו נעשה אדם גימטריא מה, להחיותן, ומדה זו הוו ענוה. מה שאין כן על ידי גסות הרוח שיש בו עוכרתו, כי נסתלק ממנו חיותו שהוא ענוה, והבן.

נ׳וזה נ"ל פירוש הפסוק תהלים (קיח, ו) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם וגו'. ר"ל כשנזהר מגסות הרוח שאז נסתלק הקדוש ברוך הוא ממנו, כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם, מה שאין כן על ידי ענוה ושפלות בחינת מה הנ"ל, אז ה' לי, וכך לא אירא, כי מה יעשה לי אדם, על ידי מ"ה שהוא ענוה ושפלות חיי אדם, על ידי זה נעשה אדם, והבן.

נ״אונ"ל שזהו מה שאמר רבי אלעזר (סנהדרין יד., צב.) הוי קבל וקיים, על ידי שפלות וענוה הוא יחי' ויתקיים, כי חיי האדם היא בינה שהוא ענוה, והבן.

נ״בובזה מובן משנה דזבחים הנ"ל, דפליגי בסברת אהרן ומרים עם משה, ורבי יהושע סבירא לי' סברת אהרן וכו'. ופסוק זאת תורת העולה היא העולה וגו'. וצחות המשנה כך הוא, המזבח מקדש את הראוי לו, ר"ל כי השכינה נק' מזבח כנודע, והמזבח מקדש את הראוי לו למזבח, וזש"ה (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות על מזבחי, כי אם שפלות וענוה, אז (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, מה שאין כן גסי הרוח השכינה מתרחקת מהם, כי אין אני והוא יכולים לדור וכו', וגם התורה נתרחק ממנו כי לא בשמים היא שמגבי' עצמו לשמים, וכן כתב מורנו הרב יוסף יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) מופת מובהק לכל התורה היא השפלות.

נ״גופליגי תנאי בפירוש דמתניתין הראוי לו, וסבירא לי' לרבי יהושע כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, דכתב בתוספות יום טוב כל מקום שאמר במשנה דאבות תואר איש, הוא אדון במקום ההוא, וזה אנטיגנוס איש סוכו, והוא כמו אנשי כה"ג, ופירש הרב כמו אדוני וכו', יעו"ש. וסבירא לי' לר' יהושע שאם הוא מכלל אישים, כמו אנשי כה"ג, אז הגאוה ראוי לו, שצריך להנהיג בזה הצבור שלא יהי' מרמס וכו', לכך אם עלה לא ירד, גם שאמרו בש"ס מבמות הגיא, שאם עלה ירד וכנ"ל, אבל אם אין כוונתו לתועלת עצמו, רק להנהגת הצבור, לא ירד, וכמו שכתבתי ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א) - להנהגת מלוכה צריך ללבוש מלבוש הגאות, והכי נמי באדם (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו יתברך, וכמו שכתב הרב יעבץ (אבות פ"ו מ"ה) אל תבקש גדולה לעצמך דייקא וכו'.

נ״דומביא ראיה מפסוק זאת תורת העולה היא העולה על המזבח, מה עולה שהיא ראויי' לאישים אם עלתה לא תרד, ר"ל מה עולה - באיזה גאוה שנקרא עולה, שהיא ראויי' לאנשים - לראשי העיר, בזה אמרתי לך שאם עלתה לא תרד, מאחר שאין כוונתו לתועלת עצמו שרי. אף כל דבר מדת היצר הרע וחכם לומד ממנו, שהוא ראוי לאישים, כגון מדת שקר דשרי לאהרן לעשות שלום, והוא הדין לתלמידי אהרן (אבות פ"א מי"ב) כגון לראשי חכמי הדור, שרי זה. מה שאין כן להמוני עם, וכמ"ש (בבא בתרא עד.) משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים, כי להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות שרי למומחה דווקא וכו', יעו"ש.

נ״הורבן גמליאל פליג וסבירא לי' כל הראוי למזבח דווקא, שנאמר (שמות כ, כו) לא תעלה במעלות על מזבחי, שהוא שפל ועניו שהוא ראוי להשראת השכינה, גם שהוא אדון אינו רשאי להשתמש במדת הגאוה. ואין חשש שלא יהי' מרמס לרגלי עמי הארץ, כי משמים ירוחם שאחר שעלה לא ירד למרמס רגלי עמי הארץ, כמו משה רבינו עליו השלום, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד, שהי' איש גבור ותקיף גם שהוא עניו ושפל. שנאמר היא העולה, ר"ל כשממעט את עצמו, תואר היא שהוא מיעוט, הוא מובטח משמים שישאר בהווייתו ולא ירד על ידי ענוה, כי מאן דזעיר איהו רב (זח"א קכב:), והבן.

נ״ואמנם יש לומר דלא פליגי רבי יהושע ורבן גמליאל, והענין, איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), והראוי לאנשים בגשמי, יקח מזה מוסר הראוי למזבח וכו', וק"ל.

נ״זהעולה מזה, אם משתמש במדות היצר הרע, הגאווה והשקר, לש"ש, שרי לחכמי הדור ולא להמוני עם. ובזה יובן דברי הרמב"ם על פי הוצע(ו)ת הר"נ הנ"ל, כי המוני עם צריך לבער החמץ לגמרי, מה שאין כן החכמים אם מבטל החמץ לעשותו כעפר, ר"ל לעשות מן בחי' חמץ שהוא היצר הרע לעשותו כעפר, ר"ל נפשי כעפר לכל תהיה, אז שרי. וזהו אין בין חמץ למצה אלא משהו(א), שהוא הרצון והכוונה, ולכך יש שעושין ממצה חמץ, כאשר כתבתי ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), בחי' י"ד עתים רעים להשתמש בהם לש"ש וכו', יעו"ש, והבן.

נ״חעוד י"ל ביאור הרמב"ם הנ"ל, דכתבתי במקום אחר, איזהו חכם הלומד וכו' (אבות פ"ד מ"א), כגון רבי מאיר, תוכו אכל וקליפתו זרק (חגיגה טו:), דהיינו שיקח תוכו לעצמו, להבין מן תענוג בעל עב[י]רה איך יתענג במצוה, ומן מסירת גופו ונפשו לעבירה יקח מוסר לעצמו איך ימסור גופו ונפשו למצוה. וכתבתי מזה במקום אחר וירא פנחס וגו' (במדבר כה, ז), מה ראה וכו' (סנהדרין פב.), יעו"ש.

נ״טובזה יובן דברי הרמב"ם, תשביתו שאור שאיסור חמץ הידוע וכו', והוא בחינת מאמר התנא איזהו חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע, רק שיהי' משכיל להסיר הקליפה ולזרקה, דהיינו שיסיר החמץ הידוע שהוא עצם העבירה שנקראת חמץ, שיסיר אותו לגמרי מרשותו. רק תוכו יאכל - שיקח פנימית מוסר מתוכו של עבירה שאינו ידוע ונראה החמץ, שישים החמץ כעפר על ידי שיבטלו, שנעשה על ידי זה היצר הרע שנקרא חמץ, נעשה כעפר, שנעשה כסא לקדושה, וז"ש (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה, דהיינו עפרות זהב לו, בסוד (קהלת ג, כ) הכל הי' מן העפר, והוא בחינת עייל ונפיק, והבן.

ס׳•

ס״אעוד י"ל זאת תורת העולה וגו' (ו, ב). ונבאר פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והספקות וביאורי עיין במקום אחר, מה שכתב הש"ך שם, יעו"ש.

ס״בונ"ל, דכתבתי ביאור פסוק (שמות יא, ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו'. וי"ל, ח"ו שיהי' זה שקר, ששאלה היא להחזיר וזה אינו שלא להחזירו. ושמעתי לתרץ זה, ששאלו באמת על מנת להחזיר, רק שאחר כך נתנו להם במתנה כדי לילך מארצם, וז"ש (שם יא, ג) וה' נתן את חן העם וכו', ודברי פי חכם חן.

ס״גוי"ל, אם תחילת הכונה היתה שאלה על מנת להחזיר, אם כן למה שאלו כלל, אם כדי שירדפו אחריהם, הלא יכולת ביד ה' להפוך לבם לרדוף אחריהם גם בלא שאלה.

ס״דונראה, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (נדרים פא.) על מה אבדה הארץ וכו' (ירמיה ט, יא), וביאור ש"ס (ברכות יז.) אני ברי' וחבירי בריה וכו', כשם שהוא משכים למלאכתו כך אני משכים למלאכתי וכו'. והעולה משם שיש יתרון לאור מן החושך של זולתו, על ידי החשק של זולתו שכוסף וחושק בגשמי הנקרא חשך, יום ולילה לא ישבותו, מזה יקח מוסר לעצמו איך יהי' כוסף וח[ו]שק ברוחני וכו'.

ס״הובזה כתבתי ביאור פסוק פ' בא (שמות י, כד) לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג. והשיב משה רבינו עליו השלום (שם, כו) גם מקנינו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד את ה'. והתימה על פרעה, מה נפקא לו מזה. וביותר שהשיבו משה וכו'.

ס״וונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא וכו', והעולה משם, עבודה שבלב, היינו לאנשי הצורה, דאורייתא, מה שאין כן להמוני עם וכו', יעו"ש. ובזה יובן, לכו עבדו את ה', דהיינו אנשי הצורה, מה שאין כן המוני עם שנקראים צאנכם ובקרכם, יוצג, שאינם בני עבודה. והשיבו כי ממנו נקח לעבוד את ה', שיש מהם יתרון אור מן החושך.

ס״זוהנה כתב הרמב"ם במורה נבוכים כי תואר שם ורגל אזן הוא למעלה בעצם, ולמטה הוא מושאל על דרך השאלה וכו'. ובזה יובן דבר נא באזני העם וישאלו וגו', ר"ל אם אין להם חשק לכסוף בתורת ה' ועבודתו, יקח מוסר על דרך השאלה מאת רעהו, כלי כסף - על ידי שרואה רעהו כוסף וחושק לטרוח יום ולילה בהבלי עולם הזה שנק' חשך, עי"ז יהא מושאל אצלו כלי כסף, שיהא לו כלי כסף, שיהי' כוסף וחושק ברוחני, שיהא לו יתרון אור מן החשך זולתו. וכן כלי זהב יהי' לו מושאל מיצר הרע שנקרא צפוני, ואז (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וכן שמלות, שכתבתי במקום אחר יוצאין בכלי לבן שאולין וכו' (תענית כו:), והבן.

ס״חובזה יובן אדם כי יקריב מכם, הוא ראוי שיתקרב מכם - על ידי חשק זולתו, והיינו מן הבהמה - שכוסף בחלק הבהמיי בגשמי, מכל שכן ברוחני שיש יתרון לאור מן החשך. מן הבקר - שישכים איש המוני בבוקר למלאכתו, מכל שכן שראוי להשכים בבוקר לרוחני. ומן הצאן, ראשי תיבות ד' דברים שאמר בן תימא (אבות פ"ה מכ"ד): הוי עז כנ'מר וקל כנ'שר רץ כצ'בי וגבור כא'רי לעשות רצון אביך שבשמים, והכוונה שיקח מוסר וזריזות לעצמו ברוחני לראש מן הצאן - ד' חיות נמר נשר צבי ארי, ראשי תיבות צאן, שהם זריזין בגשמי בעסקיהם, והבן.

ס״טובזה יובן, זאת תורת העולה, כי זאת שהיא מיעוט עסק המוני עם ברוחני, רק כל טרחתם בגשמי, יום ולילה לא ישבותו, זהו תורת העולה - שגורם לאנשי צורה לעלות ברוחני, כי יתרון לאור וכו', וק"ל. וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, שנעשה כסא זה לזה, והבן.

ע׳ועוד י"ל מן הבקר ומן הצאן תקריבו קרבנכם. דכ' בפרי עץ חיים הלכות פסח (ש' חג המצות פ"ז) בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו (שמות י, ט), כי בקר הוא חסדים, וצאן הוא גבורות וכו'. ויש להלביש דברים אלו, כי אמרו בש"ס (ברכות ח.) המתפלל(ים) יכנס שיעור שני פתחים. וכתב בזהר (ח"ג ח:) שהם ב' מדרגות חסד ופחד שהם אהבה ויראה וכו', יעו"ש. והנה איך יתעורר האדם ליראה ולאהבה, נ"ל על פי שהקשו הקדמונים, איך צוה הקדוש ברוך הוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) וזה אינו ביד האדם, וכן ואהבת את ה' אלדיך, והוא הדין יראת ה' (דברים ו, יג), יראת תלמיד חכם, שאינו ביד האדם וכו'. נראה, דיש פרטים אשר יתעורר האדם בכל יום ליראה ואהבה.

ע״אובענין היראה כתב רבי משה אלשיך פ' שמיני מוסר השכל, והוא באמרו בש"ס דראש השנה פרק קמא (יז:) רבי אלעזר רמי, כתיב לך ה' החסד (תהלים סב, יג), וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולבסוף לך ה' החסד. והקשו בתוספות (שם ד"ה בתחלה), דהא כתיב תחלה חסד ואח"כ כמעשהו. ומשני דהכי קאמר, לך ה' החסד כשרואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו וכו', והוא דחוק. ואני כתבתי במקום אחר, ונתן לך רחמים ורחמך וכו' (דברים יג, יח), ואתי שפיר, שזימן לו השם יתברך שיגמול עם חברו חסד, כדי שישלם לו כמעשהו - גם כן חסד, וק"ל. ורבי משה אלשיך (פ' שמיני שם) פירש פסוק ולך ה' החסד, מוסר השכל, שישים אדם על לבו כי כל מקרה אשר יקרה לאדם שלא כרצונו וחפצו, שדיבר לו חבירו או עשה לו רעה, הכל הוא בהשגחה פרטית ממנו יתברך לשלם לו כמעשהו, ויתן לב טוב מיד אל ה' וירחמהו, מה שאין כן (באומר) מקרה הוא, אז בא עליו חמת קרי והו', וז"ש הכתוב ולך ה' החסד וגו', יעו"ש. הרי בחינה להתעורר בכל יום. ויראה הנ"ל הנמשך מגבורה שנקרא צאן.

ע״בגם יש בחינה להתעורר בכל יום לאהבה מחודשת, הנמשך מן חסדים שניך בקר, דשמעתי מן מוכיח אחד מוהר"ב: כשמצא אדם מציאה או מטבע במקום שרבים מצויים שם ועברו דרך שם, ואפילו הכי לא מצאו מציאה זו שום אדם כי אם הוא, אז יתן לב להתבונן השגחה פרטית ממנו יתברך עליו יותר מזולתו, שסימא עין חבירו שלא ימצאו כי אם הוא דוקא. גם שהמציאה היא דבר, לא יתן לב על עצם המציאה רק על אהבתו יתברך והשגחתו עליו יותר מזולתו, אם כן ראוי הוא שיתלהב הוא גם כן לאהבתו יתברך מזולתו, והרחיב מזה וכו', ודברי פי חכם חן. והנה אלו דברים שאין להם שיעור וקצבה, רק ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א, ה), שאם ימצא חן בעיני המלך ישר, או שנתעלה בגדולה או חכמה ועושר, ראוי שיתלהב לאהבתו ביותר מזולתו.

ע״גובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכנ"ל, ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, קרבנכם - להתקרב אליו יתברך על ידי יראה ואהבה מחודשת, והבן.

ע״ד•

ע״הבפסוק צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' (ו, ב). ובמדרש (ויק"ר ז, ו) אמר רבי לוי, נימוס קלוסין, כל המתגאה אינו נידון אלא באש וכו'. והספקות רבו, זאת היא מיעוט ותורת רבוי. ועיין מה שכתבתי מזה במקום אחר. ועוד י"ל לבאר מדרש הנ"ל, ואגב נבאר מדרש אכילת פסחים עמדה לישראל בימי המן, שנאמר וכו'.

ע״וכדי לבאר זה נבאר ש"ס דשבת פרק כ"ב, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי (איש) [אנוש] יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו, עד כאן.

ע״זויש להבין, א' הא העובד עבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, ושבת שקול לכל התורה, ואם כן עדיין שקולים, ולמה על ידי שמירת שבת ימחל לו על עבודה זרה. ב' הקשה ביד יוסף פ' צו, במה שאמר רבי יוחנן אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, משמע לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אם עבד עבודה זרה כפשוטו, החושבים שאין אלהים זולתי אלהי של עץ ואבן, אלא אפילו העובד כאנוש, דכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פ"א ה"א) כי אנוש הי' עובד עבודה זרה על דרך אמצעי, שהי' יודע שיש אלהים בעולם, אלא שרצונו שיכבדו לשמש וירח שהם אמצעים בינינו ובין קונינו, כי מי האדם אשר ישגיח עליו השם יתברך בשמים, אלא על דרך האמצעי וכו', יעו"ש. אם כן י"ל, דווקא אם עובד עבודה זרה כאנוש שהוא קל, אזי על ידי שמירת שבת מוחלין, אבל הכופר ממש מנא לי' דמוחלין, ומאי לשון אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, עכ"ל.

ע״חונ"ל דקושיא א' יבואר על ידי קושיא ב'. ונבאר קושית התוספות דביצה (טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע, ואם תאמר והא אמרינן (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו', יעו"ש. וכבר בארתי זה כמה פעמים.

ע״טוכעת נראה לי לבאר משנה פרק ב' דפסחים (מ"א) רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. לבאר טעם פלוגת', נראה לי לבאר ש"ס פרק ב' דברכות (יז.) רבי אלכסנדרי בתר צלותי' אמר הכי, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכות, יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות רצונך בלב שלם, עד כאן. וכתב מהרש"א (ד"ה ומי מעכב) דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ד) דרך הממוצע הוא הטוב, והנה היצר הרע מסית לאדם שילך בקצה הא' - להתגאות, ולהתנהג במותר התאווה, כמו שאור שבעיסה שמגבי' את העיסה וכו'. וההיפך שעבוד מלכיות, שמכריחין לקצה הב', שאין מניחין לישראל להתגאות, אבל משפילין אותן בתכלית השפלות ומחסרין מהם כל טוב, אפילו דברים הצריכין לעבודת השם יתברך. וז"ש שרצונינו לעשות רצונך, לילך דרך הממוצע, אבל מי מעכב וכו', ששנים אלו מעכבין, שזה חפץ בקצה הא' וזה חפץ בקצה ב'. יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, דהיינו ב' קצוות. ונשוב וכו' - לילך בדרך הממוצע, עכ"ל.

פ׳ול"נ, דמצינו שהזהירה התורה שני לאוין, א' על שאור וא' על חמץ, כמ"ש (שמות יג, ז) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ורבותינו זכרונם לברכה (ביצה ז:) עשו צריכותא וכו'. והענין, כי כבר כתבו הקדמונים רמז לביעור חמץ, שהוא לבער היצר הרע וכו', והנה יש ב' מיני יצר הרע, ובזה יש ליתן טעם לפרעה שנטבעו והמן שנתלה, פלא דבר הוא. וגם כל המועדים בטלים וימי הפורים לא יבטלו (ילקוט משלי רמז תתקמד), וכל השבתות ומועדים הם זכרון יציאת מצרים.

פ״אאמנם טעם הדבר, כי עיקר המניעה שמונעים לאדם לעשות שליחותו בעולם הזה, שהי' ראוי לפקח בעסק שליחותו יתברך כל זמן שהוא לבוש בגוף לצורך שליחותו, וימהר ויחיש מעשהו, אשר רומז בזה אכילת פסח בחפזון בלילה - בעולם הזה הנמשל ללילה (פסחים ב:), כי האדם בעולם הזה כגר וכאורח נטה ללון ואין לו פנאי וכו', וכמ"ש בעוללות אפרים דף כ"א ע"ג שהפסח נאכל עד חצות וכו', יעו"ש. רק ב' סבות מונעין האדם להיות זריז בשליחותו יתברך, והם ב' מרגלים שרמז בפסוק יהושע סי' ב' (פסוק א), וישלח יהושע שני אנשים מרגלים חרש לאמר (להם) ראו את הארץ ואת ירחו, וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב. והספיקות זכר האלשיך בפ' שלח לך (במדבר יג, ב), יעו"ש, כי ב' מרגלים הם ב' מיני יצר, א' חרש את חרשי האדמה (ישעיה מה, ט), שמפתה לאדם בגודל השפלות, אשר היא סבת מניעת האדם לעמוד על משמרתו משמרת הקודש מתורתו ועבודתו, כאשר נבאר. יצר הרע ב' נקרא לאמר, כי המתגאה הוא תמיד לאמר להודיע שבחו לאחרים.

פ״בוהענין, דכתבו הקדמונים כי הגאוה סבת כל העברות, וכמו שכתב החסיד מוהר"י יעבץ במשנה פרק ג' דאבות (משנה א) וזה לשונו: וסבת הגאוה היא ג', א' תכונות הגוף יופי וגבורה, ב' עושר, ג' חכמה. וכל אחד מאלו הסבות מביא את בעליהן לעבירה גדולה, היופי והגבורה לעון אשת איש, שנאמר (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד, יופי וגבורה. העושר מחסרת הבטחון, דכתיב (איוב לא, כד) אם שמתי זהב כסלי. החכמה לדבר על ה' תועה [עיין בפ' תרומה ביאור פסוק (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין]. וזה ענין נזיר דשמעון הצדיק במסכת נדרים (ט:), יעו"ש. ומאחר שהגאוה הוא תכונה רעה שורש לכל העבירות, לכך החמירו חז"ל בש"ס דסוטה אמר רבי יוחנן כל המתגאה כאלו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וכו', וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות (הלכה ג), כל הדברים בדרך ממוצע הוא טוב, חוץ מגובה הלב שצריך שיתרחק עד קצה אחרון, לפיכך אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, ועוד אמרו (סוטה ה.) בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח אפילו מקצתה וכו', יעו"ש.

פ״גהעולה מזה, כי הגאוה הוא עבודה זרה ממש, והוא נמשך מתוך שובע העושר, או שביעות האכילה ושתיה, כמ"ש (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת.

פ״דלכך דורו של המן שנהנו מסעודת אחשורוש (מגילה יב.), ורם לבבם, גרם שנעשה המן עבודה זרה וצוה להשתחות לו. וסבה זו היא בכל דור, שעבור אכילה ושתי' ופרנסה משתחוין ונכנעין לעשירי הדור, שיהיו הם אמצעים להשפעת שפע על ידם, כאילו השם יתברך בעצמו אינו יכול להשגיח בפרנסת כל אחד, ונקרא עובד עבודה זרה כאנוש, ומ"ש הרמב"ם ז"ל. מה שאין כן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג, ב), כי הי' מאמין שהשם יתברך בעצמו זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים (עי' שבת קז:), ולא רצה לעבוד עבודה זרה בשתוף ואמצעי, והבן. והתקנה לזה, שיעשה בהיפך, כמו שכתב הרמב"ם, מקצה אל קצה. ועל ידי אכילה ושתי' נעשה המן, וצותה אסתר (אסתר ד, טז) אל תאכלו ואל תשתו ג' ימים, למרק אכילה ושתיה, ויכנעו להשם יתברך, ולא הי' להמן מרכבה לשרות עליו, ונשאר תלוי למעלה בגובה הלב, וזה שנתלה המן, וק"ל.

פ״המה שאין כן פרעה שנטבע למטה במצולות ים. עוד יש לומר, בטול עבודה זרה בטול חמץ, מטיל לים, כך פרעה, עיין מה שכתבתי מקודם, וק"ל. כי יש יצר הרע על ידי שעבוד מלכיות, שנעשה מענוה פסולה בלא דעת, סוד העורף, שהוא היה סוד גלות מצרים, למען ענותו (שמות א, יא) לשון ענוה, וכן מה שכתוב (שם, יב) כאשר יענו כן ירבה וכו'. עד שבא הגואל הוא משה, שהי' עניו מכל אדם (במדבר יב, ג), והי' בסוד הדעת, לידע איך יהי' עניו ובאיזה מקום יהי' עניו.

פ״ווהענין, דשמעתי משל, שר אחד או מלך, שעשה סעודה לעבדיו כדי שילכו לעבודתו לחרוש או לקצור את השדה, והלכו נערים וזקנים אל הסעודה. ואמרו מה לאלו הקטנים כאן. והשיבו שגם הוא חשוב כמו איש. וכאשר באו אל העבודה ולא עשו עבודת המלך, אמרו מדוע אינו עושה עבודת המלך, השיבו הלא קטן הוא. ותמהו, מה זה לאכילה ושתי' יחשב לאיש ולעבודה הוא קטן, ודברי פי חכם חן. והנה היצר הרע עושה את האדם לעניו ושפל רוח, באמור אליו מה אתה ספון וחשוב לכנוס בגדר קדושה וחסידות, שאינו זוכה כי אם חד בדרא או תרי בדרא, ועי"ז יתרשל מלעלות בסולם השלימות בתורה או במצות להתנהג בחסידות ובכל מדות טובות, עד שבהמשך הזמן מתייאש את עצמו מכל וכל, ויוצא על ידי ענוה זו מכלל דת התורה. וזה יצר הרע נקרא חמץ, כמו אין מחמיצין את המצה, וזה היצר הרע מחמיץ המצות ותורה ועבודת ה' להתעצל וכו', ואין בין חמץ למצה אלא משהו וכו'.

פ״זובאמת זה אינו, כמ"ש בפ' קדושים (ויקרא יט, ב) דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כו', כל העדה כולם ראויים להיות קדושים וחסידים, וחנוך שנעשה מטטרון ואליהו יוכיחו. וכך אמר בש"ס דקדושין (מ:) לעולם יראה אדם את עצמו וכו' שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכן עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לזכות וכו'. וכל אחד מחוייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי (תנדבא"ר פכ"ה). וערום יעשה בדעת (משלי יג, טז), ההיפך מיצר הרע הוא פרעה, העורף, אחורי הדעת של משה, שדרשו חז"ל בפרך, שהוא עניו לעשות בעצמו לפנים, ועל ידי הסבלות והשעבוד יתייאשו את עצמו בשפלות, מי אנוכי לעבוד עבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא התפלה העומדת ברומו של עולם, וכיוצא בזה.

פ״חעד שבא משה ואמר להם צווי השם יתברך (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה וכו', ודרשו חז"ל שה גימטריא היצה"ר, וכמ"ש באלשיך ביאורו, יעו"ש. ולדברינו בא ללמד שיקח מדרגת איש ולא קטן, היפך השפלות והקטנות, וזה יקח הגאוה שהיא שרש היצר הרע לכל העבירות, כדי שיעשה היפך השפלות והקטנות, וכמו שכתב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ר"ל לענין עושר וכבוד שהוא ארציות, יהי' שפל ועניו, שיהי' מתחת לכל אדם, מה שאין כן לענין רוחניות שהוא בשמים, יהיה בעל גאוה, ממעל לכל אדם, וכמו שכתב האלשיך בפ' בהר (ויקרא כה, א) ביאור עז כנמר וקל כנשר (אבות פ"ה מ"כ), יעו"ש. היפך היצר הרע המפתה לאדם, לענין עושר וכבוד אומר למי נאה יותר ממני, ולענין עבודת השם יתברך אומר שהוא שייך לחסידים וקדושי עליון, שהיא סברת פרעה לענותו בסבלותם, בשעבוד מלכיות בתכלית השפלות. אמנם כאשר יענו כן ירבה (שמות א, יב), ר"ל אחר שבא משה עניו מכל אדם (במדבר יב, ג), אז על ידי שלמדו ענוה פסולה וכאשר יענו, כן ירבה לעתיד - על ידי משה שהוא הדעת פרו ורבו בענוה כשרה ושפלות. ופרעה לא הי' לו מקום מרכבה לסמוך עליו, וירד במצולת ים ויטבע במצולת ים, תכלית השפלות, והמן למעלה בגובה לבו, והבן.

פ״טובזה יובן רמז מוסר ששלח יהושע (יהושע ב, א) שנים אנשים מרגלים מן השיטים, שהם ב' מיני יצר הרע המפתים לאדם בשטות, שכל חוטא שוטה, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואחד חרש את חרשי האדמה, לדחותו בתכלית השפלות, שאין ראוי לעבודת מלכו של עולם. וב' להתגאות ולהתפאר שנקרא לאמר לאחרים תפארתו ומעלתו. ובאו בית רחב, שהוא הגוף, שילכו אחר רחבת הלב. וישכבו שמה, שאין עומדין בעבודת המלך, כמ"ש (יונה א, ו) מה לך נרדם. ובזה נודע למלך שבאו לחפור את הארץ, כמו (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה, לבייש את הארץ, שכל הארץ עומדת על האדם, כמ"ש בש"ס (קדושין מ:) לעולם יראה אדם וכו', וק"ל.

צ׳ובזה יובן ש"ס דברכות הכל, גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב, ב' מיני יצר הרע, א' שאור שבעיסה - היא הגאוה שמגביהה לב האדם למעלה, כמו שאור שבעיסה שמגבי' העיסה. ב' יצר הרע שמשפיל האדם על ידי שעבוד מלכיות - לייאש את עצמו מכל וכל וכו'. לכן יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, ר"ל היצר הרע של גאוה להכניעו, ויצר הרע של שפלות להגביהו. ואז ונשובה לעשות רצונך בלבב שלם, וק"ל.

צ״אובזה יובן שהוצרך לכתוב ב' אזהרות, לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ (שמות יג, ז), שהוא לבער ב' מיני יצר הרע, אחד של הגאוה נקרא שאור כנ"ל, ואחד של שפלות ועצלות וענוה פסולה בלי דעת נקרא חמץ, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, ומצה נקראת לחם עוני (דברים טז ג, עי' פסחים קטו:) שהוא הכנעה וענוה עם הדעת שנק' משהו, וחמץ הוא ענוה בלי דעת כנ"ל, וק"ל.

צ״בובזה יובן כל שומר שבת כהלכתו, דנודע מעלת השבת הוא אמצעי לקבל השפע ולהשפיע למטה על ידי ו' ימי החול. ואם כן כל השומר שבת כהלכתו, לומר שאין שום אמצעי בהשגחת עולם כי אם שבת, שמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בזהר (ח"ב פח:) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא וכו', א"כ אפילו הוא עובד עבודה זרה כאנוש לומר שיש אמצעי וכו', מוחלין לו, כי על ידי שמירת שבת כופר בעבודה זרה, וק"ל.

צ״גובזה יובן לוו עלי ואני פורע, בעצמו פורע בלי אמצעי, וזהו מעלת השבת, שהוא ושמו אחד. וז"ש עשה שבתך חול, ר"ל מוטב שיעשה אמצעי לשבת שיושפע לימי החול, ולא יצטרך לבריות ויעשה אדם אמצעי לקבל על ידו השפע, שהוא כאנוש, וק"ל.

צ״דובזה יובן צו את אהרן, שהוא כהן ומשרת את ה'. והוא צו לדורות גם כן (ספרא צו א, א). ליזהר מן ב' סוגי יצר הרע הנ"ל, א' הגאוה, למעט, וזאת היא מיע[ו]ט. ב' השפלות, להגביהו ולרבות תורת העולה, שיעשה ההיפך לכל אחד. כי הוא העולה על מוקדה, ר"ל למעט הגאוה העולה, על ידי אש - הלא כה דברי כאש נאום ה' (ירמיה כג, כט), וכמ"ש בערכין (טו:) מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, ואם עם הארץ ישפיל דעתו, הרי שהתורה משפיל דעתו. ומי שהוא שפל רוח ביותר ועצל על מיטתו כל הלילה לשכב ול[י]רדם מלקרוא אל ה', יעשה ההיפך, שיהי' עד הבוקר, וז"ש כל הלילה עד הבוקר. ואז וודאי אש גבוה שלמעלה תוקד בו, להתלהב בתורתו ובעבודתו יתברך, וק"ל.

צ״הובזה יובן, אמר רבי יהודא אין ביעור חמץ אלא שריפה. כי היצר הרע של הגאוה ביעורו על ידי אש התורה המכניעו, וכנ"ל. וחכמים אומרים אף מפרר וכו', כי בפסוק הזהיר על חמץ בפני עצמו ועל שאור בפני עצמו, מה שאין כן בלשון הש"ס חמץ כולל ב' סוגי יצר הרע הנ"ל, ובודאי יצר הרע של הגאוה ראוי בשרפה כנ"ל, מה שאין כן יצר הרע של השפלות ראוי לעשות ההפוך. וגם ליצר הרע של הגאוה אינו מספיק שרפה לחוד שהיא עסק התורה, אם אין לו מדות טובות, וכמ"ש בפ' תרומה למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין (משלי יז, טז), שהם מדות טובות, כמבואר שם, ואדרבה מתגאה יותר. לכך אמרו חכמים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, דכתיב בספר עוללות אפרים דף ל"ה ע"ד (מאמר קכז) וזה לשונו: וראוי ליחס יסוד האש למעלת התורה, כמו שכת[ו]ב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאום ה'. ויסוד הרוח ראוי לייחס למעלת המדות טובות, שנאמר ביהושע (במדבר כז, יח) איש אשר רוח בו, ודרשו שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד, והוא רמז לאנשי מדות היודעים לכוון כל דעות בני אדם. והגבורה ליסוד המים, שנאמר (תהלים צג, ד) מקולות מים רבים אדירים וכו', יעו"ש. אם כן שפיר אמרו אף מפרר וזורה לרוח, שיש בו רוח - מדות הטובות, אז יסוד האש שהוא התורה, שורף ומבטל היצר הרע של הגאוה, מה שאין כן זה בלא זה. ונגד היצר הרע המשפילו לירד ולשכב ולרדום בעצלות על מיטתו, אמרו או מטיל לים^*הג"ה פרעה מוטל בים, כמו חמץ מטיל לים, וקל להבין., שהוא תואר גבורה, שיהי' גבור כארי נגד היצר הרע, לאזור כגבור חלציו בזריזות התורה והעבודה לעשות ההיפוך היצר הרע, כמו שכתב הרמב"ם שילך מקצה אל קצה.

צ״וובזה יובן מדרש רבי לוי, נימוס קלוסין הוא כל המתגאה וכו'. דקאי ארישא וקאי נמי אסיפא, אם הוא היצר הרע של הגאוה, אז ההיפוך כל המתגאה אינו נידון אלא באש התורה שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה', וז"ש כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה על מוקדה, למעט הגאוה - העולה שהוא הגאוה, על מוקדה באש, וק"ל.

צ״זובזה יובן מדרש אכילת פסחים עמדה להם לישראל בימי המן וכו'. כי היצר הרע דפרעה הוא תיקון ליצר הרע דהמן שהוא ההיפוך, וכן המן היפך דפרעה, ולשון פסח על שם שפסח ודילג וכו', ר"ל זריזות וגבורה הנמשך מהגאוה, לישראל בימי המן לעשות ההיפך גם כן, וק"ל.

צ״חאו י"ל, כי אכילת פסחים, שנאמר (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו, וכתב בעוללות אפרים דף כ"ב להורות על הרחקות הגאוה, כמו מצה לחם עוני, היפך העושר הגורם גבהות הלב, יעו"ש. וזה עמדה בימי המן שהי' עבור גבהות הלב, וק"ל.

צ״טועל פי זה נבאר משנה באבות פרק א' (מ"ו): עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. וי"ל מה ענין זה לזה. ונ"ל, דזכרנו ב' מניעות שיעמוד אדם על משמרתו בתורה ועבודת השם יתברך, והם ב' מיני יצר הרע ר"ל א' הגאוה, ב' הענוה פסולה, וכנזכר לעיל. ונגד יצר הרע ב' אמר שיעשה את עצמו רב וגדול שעליו העולם עומד, ואז יזרז את עצמו בתורה ועבודה וגדר חסידות וקדושה, היפך היצר הרע המשפילו ואומר שאינך ראוי לזה וכנ"ל.

ק׳ונגד יצר הרע של הגאוה, אמר וקנה לך חבר, וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש דמאי פ"ב מ"ג) שחב(י)רתו נאה לכך נקרא חבר, יעו"ש. והענין, דמצוה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) היא מצוה אחת הכוללת כל התורה, כמבואר בש"ס פרק ב' דשבת (לא.), גר שאמר למדני כל התורה על רגל אחת, והלל למדו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. ויש להבין מאי טעמא לא אמר ואהבת לרעך כמוך, ומאי טעמא אמר דעלך סני וכו'. ופירוש מוהרש"א יעו"ש. ויש לומר דבא להרחיקו מתכונת המדה רעה היא הגאוה שורש לכל העבירות, דאז התורה שילמוד במדות רעות הוא מרשיעו ביותר, וכנזכר בפסוק (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו', יעו"ש. ודבר ידוע הוא כי איש עניו מתחבר עם כל אדם, לאפוקי המתגאה נפרד מכל אדם, כי מחמת רום לבבו אינו חפץ שיהיה עשיר או חכם או חסיד זולתו, ומי שאינו בערכו הוא נפרד ממנו, כמו שכתב בעוללות אפרים דף כ"ו עמוד ד' שהכל מתרחקין ממנו, כמו שאמרו חז"ל (עי' סוטה מז:, ב"ב צח.) כל המתיהר אפילו אאנשי ביתו לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב, ה) גבר יהיר ולא ינוה, עיין שם. וז"ש וקנה לך חבר, שתהי' חבר, שתהא חבורתך נאה להתחבר עם כל אדם, והיינו מדת ענוה, היפך היצר הרע של הגאוה שאינו מתחבר עם שום אדם שאינו כערכו.

100

ק״אואז והוי דן את כל האדם לכף זכות, שתהא קרוב לזכאי, ותוכל לדון כל האדם לכף זכות, מה שאין כן בלאו הכי, דמבואר בש"ס דשבת (קכז:) כל הדן חברו לכף זכות נידון לזכות, ומעשה וכו', והקשה מוהרש"א מנא לי' וכו', עיין ביאור משנה זו עוד לעיל פ' כי תשא, יעו"ש, וק"ל.

101

ק״בועל פי הנ"ל נבאר פסוק במגילת אסתר (י, ג) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו וגו'. וכבר בארתי לעיל פ' ויקרא, יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, נגד ב' סוגי יצר הרע הנ"ל^*הג"ה ונ"ל דבימי המן הי' חטא זה, לכך אמר (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו'. ולכך לתקן חטא זה שלחה אסתר (שם ד, טו) כנוס את כל היהודים, לתקן חטא הגאוה, שהיה מפלת המן שנתלה. ולעתיד גם כן נאמר (מיכה ב, יב) אסוף אאסוף יעקב וכו', הגם שכתבו המפרשים על שנאת חנם וכו', ולי נראה על הגאוה שגורם שנאת חנם., דקיימא לן (מגילה יג.) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וכו'. ובזה יובן, כי מרדכי היהודי, שהי' כופר בעבודה זרה שהוא הגאוה, לעשות ההיפוך. ונגד היצר הרע ב' המשפילו, אמר שהי' חושב כי הוא משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים, וראוי שיכנס בגדר קדושה וחסידות יותר מכולם, וכמ"ש (אבות פ"ה מ"כ) קל כנשר, וביאר האלשיך (פ' בהר כה, א) יעו"ש. ורצוי לרוב אחיו, עיין לעיל, וק"ל.

102

ק״גועל פי זה נבאר מצוה אחת מתרי"ג מצות, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב וכו' (ויקרא יד, ב-ד). וי"ל חדא, הא המצות הם נצחיות, ואיך נוהג מצוה זו בכל עת וזמן שאין כהן ואין טהרת מצורע. ב' דהל"ל הצרוע, וכי תימא כש"ס דערכין (טו:) דסבירא לי' לריש לקיש המוציא שם רע וכו', וקשה הא על שבעה דברים נגעים באים, כמבואר שם, ואיך נקט הפסוק חדא מתוך שבעה שהיא לשון הרע, יותר מאינך. ג' דדרשו חז"ל עץ ארז וכו' - שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתיה, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב וכו'. וקשה גם כן, הא על ז' דברים נגעים באים, וגסות הרוח אחד מהם, ואם כן באינך למה בא ארז ואיזוב. ד' דהוי לי' לומר ובא וגו', מה שאין כן והובא בעל כרחו. ה' והובא אל הכהן, והא כתיב ויצא הכהן. ו' הקשה בכלי יקר, קודם ונרפא איך הוא יום טהרתו וכו', יעו"ש. ז' למה שתי צפרים. ח' ל"ל לכתוב חיות, דהא כתיב ושחט וגו' ושלח וגו', ע"כ מוכח שהם חיות, ודרשת חז"ל ידועה. ט' מה ענין רפואה לכהן ולא לרופא. י' מאי זאת וגו'.

103

ק״דונראה לי דקושיא א' ב' יבואר חדא באידך, והוא, דקושיא ב' קשה גם על הש"ס, ובבארו יבואר קושיא זו.

104

ק״הוכדי לבאר זה נבאר ג' מימרות בש"ס פרק ג' דערכין (טו:), אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכתיב התם (ויקרא כה, כג) לצמיתות, ו[מ]תרגמינן לחלוטין, (ותו) [ותנן] (מגילה פ"א מ"ז) אין בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהי' תורת המצורע זו היא תורתו של מוציא שם רע. ואמר ריש לקיש מאי דכתיב (קהלת י, יא) אם ישך הנחש בלוא לחש, לעתיד שואלין לנחש ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך, אומר להן מה יתרון לבעל הלשון.

105

ק״ווי"ל חדא קושית מהרש"א, הא לקמן אמרינן על ז' דברים נגעים באים וכו', ומייתי להו מקראי, ומאי טעמא הוציא רבי יוחנן לשון הרע מכלל ז' דברים. ומשני, אפשר שהם מכופר במצורע מוסגר, ולשון הרע במוחלט וכו', יעו"ש. ב' לסוף נגעים לשון רבים, דהל"ל או נגע או צרעת, וכן מדקדק מהרש"א לקמן יעו"ש. ג' למה מביא סיפי' דקרא ללא צורך, גבה עינים ורחב לבב וגו' דקאי על גסי הרוח כמבואר לקמן. ד' קשה לריש לקיש דמפרש זאת תורת המצורע המוציא רע, לשון הרע, הא על ז' דברים נגעים באים, ואיך הוציא הפסוק טהרה זו בלשון הרע ולא באינך. ה' מה בא בדרש זה, לעתיד שואלין לנחש וכו'. ו' איך מקושר ג' מאמרים הנ"ל זה לזה, הלא דבר הוא.

106

ק״זוכדי לתרץ זה, נבאר מדרש פ' מצורע (ויק"ר טז, א) זאת תהי' תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע(ה) תועבת נפשו משלח מדנים בין אחים וכו', יעו"ש, ועל כולם נגעים באים, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר זאת תהי' תורת המצורע, המוציא רע, עד כאן. והספקות עם ביאורן עיין בספרי הגדול, יעו"ש. ונזכיר קצת הצריך לענינינו. א' הסוגיא, בכמה מקומות דאמר הדא הוא דכתיב וכו', שיש איזה קושיא בפסוק וכו'. ב' דאין עונש על המחשבה שהוא נקרא דבור, כמ"ש התוס' בכמה מקומות וכו', כי אם בעבודה זרה (קדושין לט:), וכאן על דבורו שמוציא שם רע מעניש בצרעת וכו'. ג' למה חלק שש הנה שנא ה', ובשביעית תועבת נפשו. ד' לפיכך משה וכו' מוציא רע, הא על ז' דברים נגעים באים, ומאי טעמא הזהיר יותר על לשון הרע. ה' וכי משה מדעתו הזהיר וכו', הוי לי' לומר לפיכך הזהיר הכתוב וכו'.

107

ק״חוי"ל דכתב הרמב"ם בפרק ז' הלכות דעות (הלכה א) וזה לשונו: המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך וכו', והוא עון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל כמו בדואג האדומי, איזהו רכיל וכו'. יש עון גדול מזה עד מאוד, והוא לשון הרע, המספר בגנות של חבירו וכו'. אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר כך עשה פלוני וכו', עליו נאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי וכו', עד כאן.

108

ק״טוכתב הראב"ד בהשגותיו וזה לשונו: אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר וכו', אמר אברהם לא כי, אלא קשה הראשון מן השני, שהראשון הוא תליתאי שהורג נפשות, והשני תניין ואינו הורג אלא את עצמו, בינה זאת. ופירוש הכסף משנה יעו"ש. א"כ לכאורה יש לומר בזה מבואר קושיא ג', שש הנה שנא ה', לשון רבים - כי הורג רבים, אבל שבע תועבת נפשו - שהורג את עצמו, וק"ל.

109

ק״יאך להבין פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, נ"ל שהוא נמשך מזה דפליגי תנאי בש"ס דערכין פרק ג' (טו:) אמר רבי חנינא מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואם עם הארץ ישפיל דעתו. רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו', אלא מה תקנתי' שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו'. ויש להקשות, דפתח מה תקנתי' של מספרי לשון הרע, ומסיים ישפיל דעתו, שהיא תקנה לגסי הרוח. הגם דקושיא זו כבר הרגיש מהרש"א וביאר, וזה לשונו: דודאי אלו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הן^*הגה"ה וי"ל שזה ענין ב' מרגלים ששלח יהושע 'חרש לאמור' (יהושע ב, א), כי השותפין אלו, הגאוה נקרא חרש, כחרס הנשבר שאין לו תקנה, כך גסי הרוח כיון שמת אין עפרו ננער, כדיליף פרק קמא דסוטה (ה.) שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר (ישעיה כו, יט) וכו', יעוין שם, ובעל לשון הרע נקרא לאמור., שכללן הכתוב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו', כי הגאוה גורם שמדבר לשון הרע על חברו, אם כן קושיא זו מבואר יותר.

110

קי״אאך דאכתי קשה, במאי פליגי, מאחר שכל אחד יש לו ראי' מפסוקי התורה. ונ"ל, דזכרתי בפ' תרומה מ"ש בשם החסיד מהר"י יעבץ בשם רבינו יונה (אבות פ"ג מי"א) בביאור הפסוק (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו', כי כשאין לו מדות טובות, (ומכל שכן כשהוא בעל תכונה רעה), לא מהני עסק תורתו וחכמתו, כי מרשיעו ביותר וכו', יעו"ש. והנה בשלמא כל העבירות יש לו הנאה בעשייתן, מה שאין כן לשון הרע שאין לו הנאה מזה, כמאמר ריש לקיש הנ"ל כל החיות שואלין לנחש וכו', ותשובה מה יתרון לבעל הלשון הרע וכו', ועל כרחך שהוא בעל תכונה רעה ומדות רעות (וכעין זה כתב מהרש"א לקמן, יעו"ש) אם כן לא מהני תקנה למספרי לשון הרע לעסוק בתורה, כי אדרבה מרשיעו יותר.

111

קי״באך דאכתי יש לספוקי, מאחר דמוכח דעב[י]רה של לשון הרע חמורה, שאין תקנה בתורה מפני שהוא תכונה רעה, אם נאמר אפילו בפעם אחת שסיפר לשון הרע מורה גם כן על תכונה רעה, מאחר שאין לו הנאה מזה ואפילו הכי סיפר, או נאמר דווקא הרגיל בכך נקרא תכונה רעה ולא בפעם אחת ושתים. ונראה שזה פלוגתא דתנאי הנ"ל, רבי חמא סבירא לי' יש תקנתא, דסבירא לי' דמשום פעם א' או ב' שסיפר לשון הרע לא מקרי תכונה רעה, ויש תקנתא. ורבי אחא סבירא לי' מאחר שעושה עבירה לשון הרע בלי הנאה, אפילו בפעם אחת מורה על תכונה רעה, ואין תקנה בתורה.

112

קי״גובזה יובן פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, שכתב אבל בעלי לשון הרע שיושב ואומר תמיד וכו', אז מורה על תכונה רעה, ואין לו תקנה, מה שאין כן ברישא שדבר לשון הרע פעם אחת במקרה, גם שגורם להרוג ג', מכל מקום יש תקנה, ואחרון הכביד. מה שאין כן הראב"ד סבירא לי' גם בפעם אחת אין לו תקנה ונקראת תכונה רעה והורג את עצמו, אם כן קשה הראשון מן השני, והבן.

113

קי״דולהכריע בין תנאי הנ"ל, ובין הרמב"ם ובין הראב"ד, מדמצינו תקנה בתורה לבעלי לשון הרע, שנאמר (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ר"ל דמהני תורתו של מוציא רע, בעל לשון הרע, שיטהר מטומאתו על ידי תקנת התורה, אם כן שמע מינה כהרמב"ם הנ"ל. וגם תנאי הנ"ל לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רבי חנינא דסבירא לי' מהני תקנה מיירי שסיפר במקרה, ורבי אחא דסבירא לי' דלא מהני מיירי ברגיל, ואתי שפיר, ופסוק מסייעו - יכרת ה' כל שפתי חלקות, והבן תיבת כל דייקא כך. ומגופא דקרא^*הגה"ה וזהו צחות לשון הפסוק שש הנה שנא ה', מצד העבירה, אבל אם עושה תקנה חוזר לאוהבו. מה שאין כן שבע תועבת נפשו, שהיא תכונה רעה ואין לו תקנה, וקל להבין. וז"ש תורת המצורע, כי תורתו מוציא רע שבקרבו לפעול רע שבגלוי, וקל להבין. אך מה שכתב ביום טהרתו, יבואר בסוף. מוכח, שבע תועבת נפשו דקאי על משלח מדנים בין אחים, דמשמע משלח כמה פעמים, דרגיל בכך, דאם לא כן הוי לי' לומר משלח מדון וכו'.

114

קי״הובזה יובן המדרש הנ"ל זאת תהיה תורת המצורע, דקשה ל"ל זאת ותורת. ועוד, דהל"ל הצרוע, ואי משום דבא ללמד המוציא רע, קשה, הא על ז' דברים נגעים באים, ומאי טעמא הוציאו מן הכלל. ומשני, הדא הוא דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, קשה, למה חלקן, וצריך לומר כי אלו יש תקנה בתורה, מה שאין כן שבע תועבת נפשו, בעל תכונה רעה, ואין תקנה ברגיל, כממשמעות לשון משלח(י) מדנים בין אחים, ובא לאשמיעינן כי לשון הרע במקרה נמי יש תקנה, לפיכך משה מזהיר שלא ירגילו בכך, דאז אין תקנה. וזה שנאמר זאת תורת המצורע, שהיא מועט, לומר דווקא במיעוט ולא במרובה ורגיל, וק"ל. ובזה כתבתי במ"א ביאור זה על פי מדרש הלואי אותי עזבו וכו' (עי' ירמיה טז, יא), יעו"ש.

115

קי״וובזה יובן, אמר רבי יוחנן, כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, ר"ל שני מיני נגעים, אחד, עבור לשון הרע, ב' שנמשך מהגאוה שהוא גם כן עונשו בנגעים. וז"ש באים, כי באינך ז' דברים אפשר שאין באים בפועל, שאפשר בתקנה בתורה, דהיינו גם בגסי הרוח, שישפיל דעתו על ידי התורה כדלקמן, מה שאין כן במספרי לשון הרע, ר"ל הרגיל בכך, כאשר נבאר, נגעים באים עליו. ומביא ראיה, מרישא דקרא על לשון הרע, ומסיפא על גסי הרוח, שהם שותפים, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב וגו', ושפיר האריך להביא סיפא דקרא גם כן, ותקנה לא מהני כי הוא בעל תכונה רעה כנ"ל. וזה בא רבי יוחנן לאשמיעינן, שהוציאו מכלל ז' דברים וכו'.

116

קי״זאך דדבריהם סתומים, דאמר כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, ולא חילק בין אם ברגיל דוקא מורה על תכונה רעה ואין תקנה, או אפילו במקרה נמי אין תקנה. בא ריש לקיש ואמר, מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זו היא תורתו ותקנתו של מוציא רע, גם כן יש תקנה, וע"כ היינו במקרה, ולחלק בין רגיל או לאו.

117

קי״חאך קשה, למה ישונה לשון הרע יותר מכל ז' דברים אשר נגעים באים עליו דמהני תקנה לעולם, דלא חלקו בהם. לזה בא ריש לקיש ומפרש, מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלי לחש, לעתיד ישאלו החיות לנחש, ארי דורס ואוכל וכו', אתה מה הנאה יש לך, אומר להם ומה יתרון לבעל הלשון. אם כן מוכח שהיא תכונה רעה, לכך שפיר אין תקנה ברגיל, כי אם במקרה יש תקנה.

118

קי״טאך לבאר שאר ספיקות הנ"ל. ומאי טעמא הזהיר משה. עיין בפ' מצורע, על פי מ"ש בפ' קרח^*הגה"ה אך יש לומר באופן אחר, דאיתא בפרי עץ חיים דכ"ב: יהושע וכלב נטלו חלקם של מרגלים, מנא הני מילי, אמר עולא אמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם, מאי חיו, אילימא חיו ממש, הא כתיב ולא נותר וגו' כי אם וגו', אלא מאי חיו, שחיו מחלקם (בבא בתרא קיח:), עד כאן. וי"ל מאי טעמא חיו מחלקם, מה ענינן עונש זה אל זה. ונ"ל דפליגי תנאי הנ"ל וכו', וי"ל הא אין לך דבר עומד בפני התשובה, ועוד מה פליגי וכו'. וי"ל, דאיתא בזהר על פסוק כסוי חטאה וכו' (תהלים לב, א).. אך דבארתי לקמן בפ' קרח נפקותא אחרת בין תנאי הנ"ל, על פי ביאור (במדבר יד, לח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים וגו', יעו"ש, על פי מה שנאמר בזהר בסוד כסוי חטאה וכו'. וז"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע, עי"ז תרוממנה קרנות צדיק, וק"ל.

119

ק״כאך דלפי זה ימנע מרשע שסיפר לשון הרע דרכי התשובה על פי משקל, שניתן לו עונות אחרים מה שאינו יודע לשוב. וי"ל דבזה פליגי תנאי הנ"ל, דמאן דסבירא לי' לית לי' תקנתא, מטעם האמור. ומאן דסבירא לי' דאית לי' תקנתא, אם ישוב רק מחטאיו גם עונות אחרים נמחלין.

120

קכ״אולהכריע י"ל דכתיב (יחזקאל יח, כז-כח) ובשוב רשע מרשעתו דייקא, גם עונות נעשו זכיות, ועליהם חיו יחיה כנ"ל, וק"ל.

121

קכ״בוכבר נודע כמו שיש חומר וצורה באדם פרטי, כך יש בכלל אנשי החומר בעלי הגוף ויש בעלי הצורה, וכמ"ש (משלי כג, ב) אם בעל נפש אתה וכו'.

122

קכ״גובזה יובן המדרש, שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו, ר"ל דחלקן, כי אלו שש הנה הם שש כשהיו, מה שאין כן שבע לוקח תועבת נפשו של בעלי הנפש, שהוא הצדיק, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע, ר"ל שמוציא חלק רע מחבירו ונותן עליו, בסוד שעיר המשתלח, וכמ"ש בפ' שלח בפסוק חיו מן האנשים וכו', וק"ל.

123

קכ״דובזה יובן המשך הפסוק גם כן, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ר"ל על ידי שמוציא ממנו מה שדבר בו לשון הרע, נעשה זה טהור על ידי צרעת חבירו. אך שמא תאמר אין לזה המצורע תקנה, מאחר שניתן עליו עונות אחרים ואינו יודע לשוב עליהם בתשובת המשקל או הגדר, לכך בא הכתוב לאמור דמכל מקום יש תקנה בשוב רשע מרשעתו, והיינו והובא אל הכהן על ידי עץ ארז ואזוב, כי לשון הרע נמשך מגסות הרוח עץ ארז, ואם ישפיל דעתו כאזוב, דהיינו לשוב רק מרשעתו, גם עוונות אחרים שניתן עליו נעשו זכיות. וזהו שתי צפרים חיות טהורות, ר"ל שיש לו עכשיו ב' מיני חיות, אחת של הטהור של הצדיק, שניתן עליו, ואחת שהוא עצמו נעשה טהור, והיינו ממש ועליהם חיו יחי' כפל, וק"ל.

124

קכ״ההגם שיש לומר על דרך הלצה, דבארתי פסוק (שמות ג, ב-ד) וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, ויאמר משה אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה' כי סר לראות, ויאמר של נעליך וגו' כי אדמת קודש הוא וכו', יעו"ש.

125

קכ״ווכעת נ"ל, ששמעתי, בעת המגפה רחמנא לצלן הי' ויכוח בין רשע אחד הנמלט מן העיר קודם המגפה, ובין אנשים טובים שהיו בעיר. והשיב אחד לרשע, אמשול לך משל, בעת מלחמות השרים במדינות פולין, והוציא אחד מהם חיל ממדינת יון, ובכל מקום ממשלת השר שהוציאם לא עשו כלום, כי אם לצד המתנגד שללו ובזזו, כך אתה שהוצאת המגיפה לכך הי' נפשך לשלל. ודברי פי חכם חן.

126

קכ״זובזה יובן, הסנה הם הרשעים, וירא והנה הסנה בוער באש - בוער באש יצרו, להביא צרות ורעות בעולם. והם עצמם נמלטו, וז"ש והסנה איננו אוכל. ויאמר משה אסורה נא ואראה, שתמה על זה מדוע לא יבער הסנה. אך דקושי' זו מבוארת בזהר פ' פקודי דף רכ"ג עמוד ב': אמר רבי חזקי' לרבי אבא הא חמינ(י)ן וכו', אמאי סליק דינא מחייבא וכו', עד דאשתצי מגרמי' ולאובדא לון מן עלמא דאתי, פתח ואמר (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב וכו', להשמדם עדי עד וכו'. ועוד דהאי עלמא היא חולקא דסיטרא אחרא, ועלמא דאתי הוא סטרא דקדושה ואיהו דצדיקייא וכו', יעו"ש.

127

קכ״חוז"ש השם יתברך למשה, של נעליך מעל רגליך, שהוא החומר של העולם הזה. כי המקום אשר אתה עומד עליו, ר"ל המקום הראוי לך לעמוד, כמ"ש (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, היא אדמת קודש, הראוי לצדיקים שהם דרגא דילך, אבל עולם הזה שהוא נעליך, מסאני דחויא דסטרא אחרא, ראוי רק לרשעים, וכמ"ש בפרוח רשעים כמו עשב להשמדם עדי עד.

128

קכ״טובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, כי זה שהוציא רע, להוציא ולהביא היצר רע בעולם, הוא בשלוה והשקט בעולם הזה, שהוא יום טהרתו בלי שום פגע ונגע. מה שאין כן לעולם הבא והובא אל הכהן העליון, ואז עליונים למטה, מי שהוא עץ ארז נעשה אזוב, ותחתונים למעלה, וכמאמר התנא עולם הפוך ראיתי, ואמר לי' עולם ברור ראית.

129

ק״לאחר כותבי זאת מצאתי בספר הנקרא זוודין לאורחא דף ק"פ וזה לשונו: כי הסנה עץ שפל, ונראה לו המלאך בלבת אש מתוך הסנה, לרמז כי השם יתברך משרה שכינתו על שפל. והנה הסנה בוער באש, הצרות והגלות שעומדים עליהם לכלותם. והסנה איננו אוכל, כי השם יתברך מצילינו מידם, וכמ"ש המגיד (הגש"פ) בכל דור ודור עומדים וכו', והוא על דרך (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן, והמשילו זה (בר"ר לב, ג) ליוצר שאינו בודק קנקנים רעועים, מפני שאינו מספיק להקיש עליהם פעם אחת עד שישברו, ולכך מניח הרשע לטבע ולמקרים, וכמו שכתוב (תהלים שם) ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. ומה הוא בודק, קנקנים הבריאים, שאפילו מקיש עליהם כל היום אינם נשברים. כך הקדוש ברוך הוא אינו מנסה אלא הצדיק. וכן הראה מופת בידו ששבה כבשרו, על הגאולה, ששבה יד העם על ידי מוסר ה' מצורעת, רק בחיק אחרים, כבשרן, וכ"ז, יעו"ש.

130

קל״אובזה יובן לכך משה מזהיר את ישראל, שהם בחינת צדיק הנקרא ישראל, כי ה' צדיק יבחן, ובא להזהיר מוסר ה' אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג, יא). וז"ש זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע, כי על ידי יסורים מוציא רע, מה שהוא רע בעיני ה', עכשיו שנצרף ונטהר על ידי צרעת שבה ידו כבשרו. וז"ש ביום טהרתו - נקרא טוב וטהור, והובא אל הכהן - מנחה טהורה לכהן שיקריבה, וק"ל.

131

קל״בעוד י"ל, דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות, וכו' עד וכשאינם הולכים אל החכמים וכו', עכ"ל. והשם יתברך ברחמיו שלא ידח ממנו נדח מלקה אותם בצרעת, והובא בעל כרחו אל הכהן. והענין, דמצאתי בספר יד יוסף דף רע"א עמוד ג', שנתקשה משה על השראת השכינה בחוץ לארץ, וז"ש אסורה נא ואראה וגו'. והשיבו השם יתברך כי באמצעות המוכן לנבואה תחול גם על המקום שאינו מוכן לנבואה, וז"ש כי המקום אשר אתה עומד עליו, באמצעיתך אדמת קודש הוא וכו', ועיין לעיל בפ' ויקהל השייך לזה.

132

קל״גומזה יובן זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כי באמצעות הכהן המוכן לטהרה וקדושה תחול הטהרה גם על שאינו מוכן לטהרה, הוא המצורע. וז"ש והובא בעל כרחו אל הכהן, לפי שאין רוצה להתקרב אל הכהן, אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), ולקה בצרעת, ומוכרח להתקרב אל הכהן, שהם חכמים רופאי הנפש, שזכר הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות, יעו"ש, וק"ל. ובכלי יקר פירש בדרך בענין אחר, יעו"ש וק"ל. ועיין לעיל בפרשה ויקהל. ויש לסדר ביאור זה בסדר אחר, ויובן לך אם תרצה.

133

קל״דאך לבאר קושיא מה דכתיב והובא אל הכהן ואח"כ ויצא הכהן וגו'. ועוד, דכתיב ביום טהרתו, ואח"כ ויצא הכהן והנה נרפא וכו', וקודם הרפואה איך הוא יום טהרתו.

134

קל״הונראה לי דקושיא חדא יבואר באידך, דזכרנו דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) כשם שיש בו רפואות הגוף כך וכו', וכשאינו רוצה רפואות הנפש בעל כרחו על ידי נגעו והובא אל הכהן, וכאשר נבאר בסמוך מהענין רפואות הנגע אל הכהן וכו'. אמנם נודע כי דבר שהוא מוכרח, אח"כ בסור ההכרח יחזור להרגלו ומנהגו, כמ"ש ביד יוסף דף קע"ד עמוד ג' שזהו סבת בכיית התינוק בצאתו מרחם אמו, אף שיצא ממציאות רע, מאפילה לאור גדול, מכל מקום לסבת הרגלו שם קשה לו להתפרד מהרגלו, וכן ביום הגמל התינוק וכו', יעו"ש.

135

קל״וובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ר"ל רק ביומו לפי שעה תהיה תורת טהרתו, והטעם, שהוא על פי ההכרח והובא אל הכהן, ובהסתלק ההכרח חוזר להרגלו וטומאתו גסות הרוח ולשון הרע אשר צרעת ונגעים באים עליהם, ונשתלח מחוץ למחנה, לכך ויצא הכהן, לחזור עליהם תמיד בדברי מוסר, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, עד אשר נרפא נגע הצרעת, שיוסר הנגע לגמרי. והתקנה כמו שכתב הרמב"ם (שם) שיעשו מקצה אל קצה וכו', לכך אם הוא כארז יהי' כאזוב עד שיבא לדרך המיצוע, וק"ל.

136

קל״זובדרך רמז י"ל ג' סוגים ארז ושני תולעת ואזוב, נגד ג' סוגים שזכרתי בפ' שמיני, קרא משה, לאהרן (ויקרא ט, א) - עמוד התורה. ולבניו - עבודה. ולזקני - גמילות חסדים. והנה ארזי הלבנון אדירי התורה. ושני תולעת, אין כחו אלא בפיו, נגד החזנים והמתפללים. ואזוב, כמו (עי' שמות יב, כב) קח לך אגודת אזוב, שיהיו אגודה אחת ראשי העם, כמ"ש בעוללות אפרים בהתאסף ראשי עם (דברים לג, ה), אז יגמור עמוד גמילות חסדים, וק"ל.

137

קל״חעוד י"ל בדרך הלצה, כי כתבתי במקום אחר פירוש הש"ס (נדרים ח:) לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה. ויש להבין, איך מה שהוא רפואה לזה יהי' חולי לזה. ובארתי, כי שמעתי שאין לרשעים גיהנם יותר מגן עדן, שאין שום תענוג בגן עדן רק בדברים רוחניים, עסק התורה ותפלה, והם אינם מורגלים בזה ונחשב זה להם לגיהנם, ודברי פי חכם חן. אם כן מבואר שפיר מה שהצדיקים מתרפאים בה, שהוא התורה ותפלה, שנאמר (משלי ג, ח) רפאות תהי לשריך וכו', בזה עצמו נדונין הרשעים, וק"ל.

138

קל״טובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, כי הטהרה מצרעת נגעו ומכאוביו שהם עונותיו, הוא על ידי יסורין, והיינו והובא אל הכהן, שבעל כרחו הובא אל הכהן אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, ועל ידי יסורין אלו נטהר מצרעתו, וק"ל.

139

ק״מעוד י"ל והובא אל הכהן, ויצא הכהן וגו', דהנה בארתי פירוש הש"ס (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, בשם הרב המגיד מורנו הרב מנחם וכו'. ואני כתבתי, דוגמתו יש בעולם הזה א' בסוד (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, שלפעמים יורד הצדיק ממדרגתו כדי להקים מעפר אנשי המוני עם, שיהי' לו קצת דוגמא והתחברות עמהם, וז"ש (בראשית יב, ה) הנפש אשר עשו בחרן, והוא על ידי חסרון הצדיק שמצד אנשי המוני עם יוכל להתחבר עמהם, מה שאין כן כשהוא במעלה עליונה. וז"ש המבזה תלמיד חכם בסבת חסרון שהוא לתועלתו, אם כן אין רפואה למכתו, וק"ל.

140

קמ״אובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע, כשהוא מתחבר לתלמיד חכם והובא אל הכהן להעלותו גם בעל כרחו, כמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'. רק שאין זה אפשר כשהכהן במעלה עליונה, רק כשירד ממדרגתו, וז"ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה - על ידי שמץ חטא קל שהוא בסבת המוני עם, ואז יכול להתחבר עמו להעלות רפואה למכתו. וזהו וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וגו', ולקח שתי צפרים, אחת עבור עצמו ואחת עבור זולתו, שגם לתלמיד חכם שגרם לו שמץ חטא, וזהו עץ ארז - התלמיד חכם, שנעשה אזוב על ידי ירידתו למטה כדי להעלותו, ויחזור מן אזוב עץ ארז. וזהו תאר צפור החיה נגד התלמיד חכם, וצפור השחוטה - כבר נשחט על ידי יצר הרע וכתותי מכתת שיעוריה. ולקמן מבואר אחד חטאת - נגד חטא בפועל, ואחד עולה - במחשבה, והבן. וכעין זה כתבתי בספרי אחר, יעו"ש.

141

קמ״באפס, כדי לבאר קושיא ח' הנ"ל, מה ענין מצורע אל הכהן ולא לרופאים, ואז יבואר כל הנ"ל בענין אחר. דאיתא בשבת בפרק כל כתבי (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. והקשה הגאון מורנו הרב רבי העשיל הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' (עי' קה"ר א, לד; ג, יב), יעו"ש. ואני בארתי כי הרשע הנקרא מת (ברכות יח:) ותאוותו בעולם הזה, בזה אמרו אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אבל הצדיק הנקרא חי (שם ע"א), שתאוותו בעסקי העולם הבא, נותנין לו משאלות לבו. וז"ש והתענג על ה', בעסקי השם יתברך, בזה נותנין משאלות לבו, וק"ל.

142

קמ״גדיש להבין, מאי טעמא באמת הרשע נקרא מת והצדיק נקרא חי, מלבד הטעם הידוע לחז"ל. ונבאר משנה בספר יצירה (עי' ספ"י ב, ד) אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע וכו'. ואגב נבאר הפסוק (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.

143

קמ״דונראה, דזכרתי לקמן פ' צו, דשאלו החוקרים, מ"מ הגלגלים הכדורים עליונים מתנועעים בכבידות יותר מגלגלים תחתונים וכו'. וביאר בעוללות אפרים על פי מה שכתוב בספר בעל העקרים שכל פועל המסופק בהתכלית אינו שמח בפעולתו וכו', יעו"ש.

144

קמ״הול"נ, דבארתי במקום אחר לקמן כמה משניות באבות, שמאי אומר עשה תורתך קבע וכו' (אבות פ"א מט"ו). ומשנה רבן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' (פ"ב מ"ב), והקשה בתוספות יום טוב וכו'. ומשנה בטל רצונך וכו' (פ"ב מ"ד). והעולה משם, כי מרוב תענוגו ושמחתו שהי' למשה רבינו עליו השלום, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד, כח), שהי' דבוק בתענוג השם יתברך, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וכו', מה שאין כן בעת השכחה אזי בא(ה) צער והנגע, מה שאין כן בעת העונג, יעו"ש.

145

קמ״ואם כן הגלגלים העליונים הקרובים לסבה ראשונה ודבקים ברוב תענוג עליון, אם כן דומה לצדיק, ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), אומר במתון כל תיבה ונקודה מרוב תענוגו ודביקותו עם כל אות הכלול מכל אותיות, ולכך מתנענעים במתון. מה שאין כן גלגלים התחתונים הרחוקים מהשם יתברך ומתענוג עליון, רוצים ליפטר מעבודתן במהירות חזירתן, כמו אנשי המוני עם שדומה תפלתן למשא ורוצה ליפטר חיש מהר מעבודתו, לכך תנועתן במהירות כמו שרוצה ליפטר, וק"ל. עיין מה שכתבתי במקום אחר במשנה (מגילה פ"ד מ"ח) העושה תפלתו עגולה.

146

קמ״זובזה יובן משנה דספר יצירה, אין למטה מנגע, מי שהוא מרוחק מהשם יתברך ומתענוג העליון, והוא גדר השכחה, וזה גורם נגע צרעת וכל הצרות, עד שנחשב באמת מת, כמו שכתוב בש"ס (נדרים סד:) ד' חשובים כמתים וכו'. מה שאין כן מי שהוא למעלה דבוק בו יתברך ובתענוג עליון, שם הוא עונג ונקרא חי, שדבוק בחיים בלי שום נגע ופגע רע, וק"ל.

147

קמ״חוז"ש שפתי כהן ישמרו דעת^*הגה"ה עוד יש לומר בענין אחר, שכתבתי בפ' ויקרא, לדעת כי אני ה' וגו' (שמות לא, יג), נוסף על הקבלה, והוא ידיעתו עצמו וכו'. וז"ש (תהלים לו, יא) משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. וז"ש (שבת קיח.) כל המענג את השבת, מצד ידיעת עצמו, נותנין לו משאלות לבו, של ישרי לב, והבן. וזהו שפתי כהן ישמרו דעת מצד עצמו, נוסף על הקבלה, כי תורה יבקשו מפיהו - מה שנמסר פה אל פה, כי מלאך ה' צבאות הוא., ר"ל תמיד עומדים על המשמר שלא תפרד דעתו ומחשבתו מתענוג ומדבקות העליון בו יתברך, עד שנפשט מגשמיות ונעשה מלאך ה', כמו משה רבינו עליו השלום שמרוב תענוג וחשק בדבקות יתברך ויהי שם עם ה' לחם לא אכל וכו'.

148

קמ״טובזה יובן זאת תהיה תורת המצורע, שהסבה של נגע צרעת הוא כי אין למטה מנגע, לכך ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל מיד שעלה במחשבתו ליטהר מטומאתו מיד נקרא ביום טהרתו, כמסקנת הש"ס (קדושין מט:) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק וכו', ובתנאי והובא אל מדרגת הכהן, הזריזין לעבוד את ה' בשמחה ועונג, ואז מן נגע נעשה עונג, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב) רופאי הנפש שיעשה ההיפוך, וק"ל.

149

ק״נונבאר משנה דפסחים (פ"א מ"ב) רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ונבאר מה שאמרו חז"ל (עי' פסחים ה:) לא יראה לך חמץ (שמות יג, ז) חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש וכו'. וכבר בארתי על דרך הלצה, שאינו רואה חסרונו רק של קדוש עליון וכו', יעו"ש.

150

קנ״אוכעת נ"ל, דשמעתי ממורי ביאור משנה דאבות (פ"ה מי"ט) עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש וכו', אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך (תהלים נה, כד). והקושיא מפורסמת, מה זה שאלה מה בין תלמידיו וכו', שיש הפרש כבין מיתה לחיים. וביאר על פי משל שר אחד עשה סעודה וכו' עד למלאכה נקרא קטן ולאכילה נקרא גדול ואיש וכו', כע"ש בפרשה הנ"ל.

151

קנ״בובזה יובן, כי הרשע יש לו מדות הנ"ל בגשמי, בטובת עולם הזה, עין רעה - שכל טובה שיש לו אינו מספיק לו ואינו שבע, ומתאווה עוד, כמו שאמרו חז"ל (עי' קה"ר א לד, ג יב) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. מה שאין כן הצדיק יש לו עין רעה ברוחני, שאין עינו שבע בכל מעשים טובים שעושה, כמו שיש לרשע עין רעה בגשמי. וכן רוח גבוה, כי הרשע יש לו מדה רעה זו בגשמי, והצדיק יש לו מדה זו ברוחני, נגד היצר הרע המפתה אותו מה אנוש שילך בגדולות האלו לעבוד השם יתברך עקרא ושרשא דכל עלמין, ונגד זה יש לו רוח גבוה. גם נפש רחבה, שמתאווה הצדיק בכל מיני תאווה שאפשר בעבודת השם יתברך, והרשע יש לו מדה זו בגשמי, תאוות המותרות בעולם הזה. וכן עין טובה יש לו לצדיק בגשמי, מה שאין כן לרשע ברוחני, שיש לו עין טובה שמסתפק בג' עמודים, עמוד התורה במיעוט למוד התורה, גם שאינו לשם שמים רק להתפאר, במיעוט עבודה - די לו הליכה לבית הכנסת בשחרית, וגם זו מצות אנשים מלומדה ובחפזון וכו'. ובמיעוט צדקה, ומימיו לא נתן מעות אתרוג ומגלה, די לו בערב יו"כ שנתן עבור נרות כדי לשתות וכו'. ורוח נמוכה, הצדיק בגשמי, והרשע ברוחני, שאומר מה אני ספון וחשוב ליכנס בגדר החסידות, בזה יש לו רוח נמוכה, מה שאין כן בתאוות עולם הזה אומר שאין ראוי שום אדם לעושר וכבוד חוץ ממנו. ונפש שפלה גם כן כנזכר לעיל.

152

קנ״גוזה ששאלו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו וכו', מאחר שהצדיק צריך גם כן למדות של תלמידי בלעם וכו'. ומשני, אוכלין בעולם הזה, מתאות ותענוג שיש לו בעבודת השם יתברך ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), כמו חלב ודשן תשבע נפשו אם שפתי רננות יהלל פיו, ונוחלין לעולם הבא. מה שאין כן תלמידיו של בלעם וכו', שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך, ודברי פי חכם חן. וביאור פסוק אנשי דמים וכו', עיין במדרש שזכרתי לקמן פ' צו עם פרושי שם, וק"ל.

153

קנ״דובזה יובן לא יראה לך חמץ, ר"ל שלך, בעסק גופך, לא יראה שום חמץ ושאור העולה בנפיחה, כמו שאור המגבי' את העיסה. אבל אתה רואה של הקדש, שיהי' לך מדרגת שאור בקדושה, וישאר כך ברוחני שיהא רוח גבוה, וכנ"ל שלא יספיק במיעוט טוב שעושה.

154

קנ״הובזה יובן אין ביעור חמץ אלא שרפה, לבטל היצר הרע מכל וכל. וחכמים אומרים לפעמים צריך ליצר הרע, ואף גם מפרר לשון גאוה, וזורה לרוח - שיהא לו רוח גבוה, או מטיל לים - שיהא לו נפש רחבה, שנאמר (איוב יא, ט) ורחבה מני ים, השייך לרוחני, ולבער בגשמי, וק"ל.

155

קנ״וובזה יובן (אסתר י, ג) כי מרדכי היהודי, כי בגשמי כפר בעבודה זרה שהוא גסות הרוח כמ"ש בש"ס דסוטה (ד:), ונקרא יהודי כפר בעבודה זרה (מגילה יג.) גם שהוא משנה למלך אחשורוש, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי וכו'. אבל ברוחני הי' לו רוח גבוה, שהוא גדול ליהודים דייקא, לענין דת יהודית חשב את עצמו לגדול, כדי לעבוד להשם יתברך על צד היותר שלמות. ורצוי לרוב אחיו וכו', עיין מקודם, וק"ל.

156

קנ״זעוד י"ל רצוי לרוב אחיו, כי שאל השואל, על איש אחד שהי' מוחזק לתלמיד חכם וישר, והי' שנוא לבני עירו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ"ג מ"י). ובאמת אין זו שאלה, דכתיב בעץ חיים (ש"ו פ"ב) מי שיש לו רק נפש הוא חוטא, שנאמר (ויקרא ד, ב) ונפש כי תחטא. ומי שיש לו רוח רחוק מחטא, שנאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלדים ורוח נכון חדש בקרבי וכו'. ואם כן דקדק ואמר כל שרוח הבריות נוחה וכו', כי אלו הבריות שיש להם רוח, נוחין הימנו מוטב. אבל המוני עם אפילו בעלי נפש, אדרבה מזה שאין נוחין הימנו מזה מוכח שהוא צדיק היפך מדרגתם, וכמו שכתב החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ב מי"א) שזה סימן מובהק שהוא צדיק, כשהוא שנוי לרשע וכו', יעו"ש.

157

קנ״חעוד י"ל, דאיירי ברוח הבריות שאינו ממקום העיר, כי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה:), יעו"ש.

158

קנ״טועוד י"ל, דאין לך שאינו כלול מטוב ורע אחר חטא אדם הראשון שנתערב טוב ברע, וכל עסק התורה והמצות הוא לברר הטוב מהרע עד עקבות משיחא שיוברר הכל, אז בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). אמנם יש לך אדם שחלק הרע שבו יותר מן הטוב, ורבו עונותיו, ונקרא רשע. ויש לך אדם שחלק הטוב שבו גובר על הרע שבו ובטל במיעוטו, ונקרא צדיק. ויש בינוני. ועל ידי הטוב והמצות שעושה בורא מלאכים טובים, ומתלבשין בבני אדם טובים ואוהבים אותו, כמו שאמרו חז"ל ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ד). ועל ידי הרע שעושה נברא מחבל, ומתלבש בסוג בני אדם של המחבל, השונאים אותו ומצירים לו, כמ"ש (ישעיה סד, ו) ותמוגנו ביד עונינו. אם כן הצדיק יש לו אוהבים מרובים, ושונאים מועטים נגד מיעוט חטאיו, כמ"ש (קהלת ז, כ) כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והרשע בהיפך וכו'. וז"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו, הם הצדיקים וכו', ומשנאת הרשעים לא איכפת לנו. וז"ש רצוי לרוב אחיו, ולא לכולם, וק"ל.

159

ק״סועוד י"ל, על פי קושית התוספות (שבת פח.) מודעא רבה וכו', הא אמרו ברצון נעשה ונשמע, יעו"ש. וק"ל.

160

קס״אדורש טוב לעמו בכלל, גם לשונאים דורש ומבקש טוב עליהם ומתפלל על שונאיו, כמו ששמעתי ממורי מובא לעיל פ' שמות, שהוא תיקון רוחו, יעו"ש. ודובר שלום לכל זרעו, בין רעים ובין טובים, שהוא תיקון נשמתו שבמוח, שמשם טפה זרעית נמשכת.

161

קס״בועל פי הנ' נבאר פסוקי ישעיהו סימן ה' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחשך מתוק למר ומר למתוק. וי"ל, ל"ל ג' לשונות כפולות ובכל אחת ב' הפכים. ונ"ל, דזכרנו לעיל במעבר לדף, ג' דברים בין תלמידי אברהם אבינו ובין תלמידי בלעם הרשע, ומכל מקום גם בצדיק יש מדות בלעם, עין רע ברוחני וכו', יעו"ש.

162

קס״גובזה יובן, הוי האומרים לרע טוב, ר"ל איך נעשה דור תהפוכות מקצה אל קצה, כי תחלה היו אומרים לרע טוב, ר"ל שאחזו מדת רע עין, לטוב, ברוחני, ונעשה מן רע טוב. ועכשיו אומרים לטוב רע, טוב עין ברוחני, להסתפק במיעוט ברוחני, מן טוב רע, והוא נגד מדה א' טוב עין ורע עין.

163

קס״דונגד מדה ב', רוח גבוה, שהוא מצד יצר הרע הנקרא חשך, שהגאוה שורש לכל עבירות, ורוח נמוכה מצד היצר טוב הנקרא אור, והם דור תהפוכות בזה גם כן, שמים חשך לאור, ר"ל תחלה היו שמים חשך של היצר הרע, שהוא הגאוה, רוח גבוה ברוחני, להתחסד ולהתקדש בכל קדושה לומר שראוי אליו יותר, ועי"ז נעשה מן חשך אור, ועכשיו אומרים לאור, הוא היצר טוב רוח נמוכה, נעשה חשך, היצר הרע, להסתפק במיעוט טוב שעושה.

164

קס״הונגד מדה ג', נפש רחבה, שמים מר למתוק, כי מי שנפשו חשקה בדבר חשק רב, גם שהוא מר נחשב ונדמה לו למתוק, ותחלה שהי' נפש רחבה לחשוק בחשק רב בתורה ובמעשים טובים וסגופים ותשובות, היו שמים מר למתוק, ועכשיו יש להם נפש שפלה שמסתפק במיעוט ברוחני ונפש רחבה בגשמי, ועי"ז שמים מתוק, התורה ומעשים טובים, למר, כמו שבארתי פסוק (שמות טו, כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה, על ידי שלא עסקו בתורה וכו', יעו"ש.

165

קס״וובזה יובן קדושים תהיו כי קדוש אני (ויקרא יט, ב). שיהי' לכל אחד מדת בלעם ברוחני רוח גבוה ונפש רחבה, שיאמר למי ראוי יותר ליכנס בגדר הקדושה והחסידות ממני להתדמות אליו יתברך להיות מרכבה לשכינה לקדושה עליונה, כי קדוש אני. ולא שיהי' רוח גבוהה בגשמי לאכילה, ורוח נמוכה ברוחניות לעבודת המלך, וז"ש דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני, וק"ל.

166

קס״זהגם די"ל ביאור פסוקי ישעי' הנ"ל, מבואר בספר חסידים שיש ג' שונאים זה את זה, הלומדים שונאים לצדיקים, והמוני עם שונאים להלומדים, ואומות שונאים את ישראל. וכל אחד נמשך מחבירו, כי על ידי שנאת הלומדים זה את זה הם מבוזין בעיני המוני עם, ועל ידי שהמוני עם שונאים לתלמידי חכמים האומות שונאים אותם וכו', יעו"ש.

167

קס״חובזה יובן, הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שהם הלומדים השונאים לצדיקים. ועל ידי זה שמים חושך לאור, שהמוני עם שמים חושך לאור, ששונאים לאור הצדיקים. ועל ידי זה נמשך הגלות המר מן האומות לישראל ששונאים אותן, וכאילו הם שמים מר למתוק, וק"ל.

168

קס״טובזה יובן קדושים תהיו, אך שהם שמים מר למתוק ומהפכים האמת, לזה אמר כי קדוש אני, שתראו קדושתי יתברך, וממנו תראו וכן תעשו, כמ"ש בחסד לאברהם עין השוקת, איך יהי' מרכבה אל קדושתו יתברך, יעו"ש.

169

ק״עותחלה נתרץ משנה פרק ב' דאבות (מ"כ), רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא הי' אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ונ"ל דזכרנו ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי וכו', על פי משל לבעל הבית שעשה סעודה וכו', ולאכילה ולשכר היו הרבה, ולמלאכה היו מועטים וקטנים וכו', יעו"ש.

170

קע״אובזה יובן, היום קצר והמלאכה מרובה, ועל כן עצה היעוצה שיעשה סעודה, ויאספו רבים לאכילה ושתיה, ועל ידי רבים יוגמר המלאכה ביום אחד כנהוג. אך אם הפועלים עצלים, שאומר למלאכה הוא קטן, והם מועטים, ולשכר יש הרבה, שכל אחד אומר שהוא גם כן ראוי לשכר, ובזה בעל הבית דוחק, שאין המלאכה נגמרת ביום קצר.

171

קע״בוהנמשל מובן, בענין עבודת ה' והמלאכה כל אחד אומר שהוא קטן, ועין טובה מסתפק במעט טוב שעושה. ולשכר יש הרבה, עין רעה, שאינו מסתפק במעט כבוד ועושר שבשמאלה כי אם הרבה (וכן הוא בעשרה בטלנים, שכל רוצה וכו'). אבל דלפי זה יאמרו בני עלי' שהם מועטים, מאחר שאין המלאכה נגמר[ת] על ידי מועטים גם אני אשב בטל, לזה אמר לא עליך המלאכה לגמור וכו', וק"ל.

172

קע״גובדרך פשוט י"ל, על פי משל ששמעתי בשם המנוח החסיד מורנו הרב רבי נחמן קאסוויר שרצה מלך אחד לצייר בסממנים היכלי המלך, ונתאספו אומנים מכל מדינות המלך לראות מי יצייר יותר חידוש. וצייר אחד שבולת שעומדת בשדה ועליו עוף קטן, ותמהו על חידוש זה, ובא ערל אחד מפחותי ערך ונתן דופי, כי בשדה תמיד (מתנונע) [מתנועע] השיבולת וכאן עומד על עמדו. והצייר עמד וצייר צורת המחרישה והפועלים הולכין אחריו, והוטב למלך ושרים. והערל הנ"ל נתן דופי מה שראוי להלוך בימין צייר הליכתו בשמאל. ונתבייש הצייר כך כמה פעמים, עד שבאחרונה צייר נערה המשרתת ומקשטת למלכה בחדר הפנימי, והאיש הנזכר לעיל נתן גם כן חסרון. אז הכהו מכה רבה, איך אתה נותן דופי בנערות המלך בחדרי חדרים שלא ראית מימיך אותם. והנמשל מובן, ודברי פי חכם חן, מי שנתן דופי בשלומי ישראל, הם המקשטים הכלה העליונה, מה שאין יודעים כלל, ראוין לנזיפה, ודברי פי חכם חן. וכאשר שמעתי בשם מחותני מו"ה רבי חיים, שאמר אחד דיעה לש"ש, וא"ל בא בחדריך להתבודד, ואז וכו', ודברי פי חכם חן. ובזה ביארתי פסוק (ישעיה א, ד) נאצו קדוש ישראל, ועי"ז נזורו אחור, וק"ל.

173

קע״דובזה יובן הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שנותן דופי באנשים טובים, ומשבח הרשעים, כל אחד לפי מהללו.

174

קע״הובזה יובן קדושים תהיו, כאשר תהיו קדושים אז תתייחסו אחרי - כי קדוש אני ה' אלהיכם, שאמרו לטוב טוב, וק"ל. ועיין לקמן פ' קדושים עוד.

175