קונטרס שפת תמים ו׳Kuntres Sefat Tamim 6
א׳יבואר בו גנות האוחזים במדת השקר
1
ב׳ועתה נחזור לדברינו הנ״ל בפרק ג׳, שכתבנו שם שהרוצה להינצל ממרמה, יתבונן גם כן תמיד בגודל איסור השקר ועל ידי זה ממילא ינצל ממרמה גם כן. ואען ואומר, כמה צריך האדם תמיד לחזק את עצמו שלא להוציא דבר שקר מפיו, כי אפילו אם אין מרמה טמונה בו, היא מדה מגונה מאוד, ועל ידי זה מחלל שפתי, שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהילות הקדוש ברוך הוא. ועיין בשמה״ל בשער הזכירה פרק י׳ שהארכנו שם בזה, ויש בענין הזה בעצמו די, לכל השומע ומתבונן בו, שיהיה זהיר תמיד בדיבורו שלא לפגמו בשקר.
2
ג׳ויש בזה מדרגות רבות ונבאר מקצתן:
3
ד׳יש אשר ישקר בדברים אשר שמע, ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו, ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה.
4
ה׳ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו, למען הרבות שיחה בין הבריות, או להחשיב מן החכמים ויודעי דברים הרבה. והאיש הזה, אף שאין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו. אבל גדול מאוד ענשו, בעזות פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו כי יאהבהו לבלי תועלת, ועליהם נאמר תועבת ה׳ שפתי שקר, ואומר שפתותיהם דברו שקר ולשונם עולה תהנה. וכבר גזרו חכמינו זכרונם לברכה דינם, ד׳ כיתות אין מקבלין פני השכינה, ואחת מהן היא כת שקרנים.
5
ו׳ויש אנשים קרובים להם במדרגה אך אינם כמוהם ממש, דהיינו שבסיפוריהם ודיבוריהם גם כן נמצא בהם מתערובות הכזב, אך בלי כוונה כי לא ישיתו לבם לחקור בעת שומעם לידע הדברים במכוון, ואיסור שקר אין חמור בעיניהם כל כך להיזהר אפילו מתערובתו, על כן בבואם לספר אחר כך הדבר, יערבו בו מן השקרים כמו שיזדמן להם אז, וגם זו מדה רעה כי אנשים כאלו מורגלים בשקר בהרחב הזמן, עד שנעשה להם כמו טבע. והם הם הבדאים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם. וכמאמרם זכר לברכה, כך הוא עונשו של בדאי שאפילו הוא אומר אמת אין שומעים לו. שכבר הוטבעה בהם הרעה הזאת שלא יוכלו להוציא דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם. והוא שהנביא מצטער ואומר למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו.
6
ז׳ויש עוד כמה חלקים בענין איסור השקר, כמו המבטיח לחבירו להטיב עמו ולתת לו מתנה, ועודנו מדבר בפה, עם לבבו ישיח שלא לתת, שדבר זה אסור ממה שנאמר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ופירשו חכמינו זכר לברכה, שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב (זהו לשון ר׳ יונה בשע"ת. ועיין חושן משפט סימן ר״ד סעיף ח' ויש לחלק ודייק ותמצא קל).
7
ח׳או המבטיח לחבירו להיטיב עמו, ובטח בו לב חבירו, ואח״כ הוא משקר בדבריו ומחלל הבטחתו, הוא ג״כ מחלקי השקר. כי אחרי שאמר לו להטיב עמו בלשון הבטחה, ובטח בו רעהו, אין לו לחלל הבטחתו, כי הוא דרך שקר. ונאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.
8
ט׳גם על מי שמתעה את חבירו לאמר, כי עשה טובה או דיבר טוב עליו, ולא עשה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה אסור לגנוב דעת הבריות.
9
י׳וכן מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה ע״ה, לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר. פירוש אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלות אבותיו, כי אמר במקרא שלמעלה מזה ותפארת בנים אבותם. אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר ולאמר כה עשיתי ופזרתי, ולא כן עשה וזה גנאי לכל אדם, וכל שכן לנדיב.
10
י״אויש עוד אחרים שחליים קל מחולי כל אלו, שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא ימושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כונה רעה. ואמנם החכם הודיענו שכל זה הוא הפך רצון הבורא ברוך הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב (משלי י״ג:ה׳) דבר שקר ישנא צדיק, והוא מה שבאה עליו האזהרה מדבר שקר תרחק.
11
י״בצא ולמד שלא נאמר בשום עבירה לשון הרחקה כמו בזו, להעיר לנו על ההרחקה הגדולה והבריחה הגדולה שצריך לברוח מזה.
12
י״גאפילו מגררא דשקר, דהיינו שאין מוציא בעת מעשה מפיו שום דבר שקר, רק שטמון בתוכו איזה ענין של שקר, ג״כ צריך להתרחק. כדמוכח בשבועות (ל״א.) שציירה שם הגמרא כמה ציורים בזה, ועל כולם הביאה ראיה מפסוק זה שכתוב בו לשון תרחק.
13
י״דואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו, הוא האמת. אם כן מי שדובר שקר, כאלו הוא הורס יסודו של עולם. וההפך מזה, מי שזהיר באמת, כאלו מקיים יסודו של עולם.
14
ט״וולבד כל אלו, מי שיש בו מדה רעה זו, הוא חרפת אדם ובזוי עם לעיני הכל, שדרך הוא שיתגלו שקריו, וקונה שם רע לעצמו שהוא שקרן ואין בפיהו נכונה. וכל קבל דנא המדבר אמת, קונה שם טוב לעצמו, ואם לפעמים ישנה מפני השלום וכדומה, יהיו דבריו נשמעים.
15
ט״זואפילו לבניו הקטנים מצוה להזהירם תמיד שיתרחקו מדיבורי השקר, כמו שנאמר חנוך לנער על פי דרכו. וכבר הזהירו רז״ל (סוכה מ״ו) דלא לימא איניש לינוקא לעשות לו או לקנות לו שום דבר, ולבו לא כן יחשוב, כדי שלא ילמדו לשקר. אלא אם הבטיח להם, יקיים. וממנו יראו שמקפיד על דבר אמת, וכן יעשו. ויעמוד על המשמר עליהם תמיד שלא ימצא בפיהם לשון שקר ותרמית, ויגדיל בעיניהם עון השקר, באופן שיחרדו בנים ויזהרו מאוד, עד שיעשה להם טבע שלא לדבר שקר.
16
י״זובכלל ההרחקה מן השקר, שלא יאמר לחבירו אם חייב לו, לך ושוב ומחר אתן. אלא אם לא יוכל ליתן, האמת יורה דרכו, ותחנונים ידבר רש. וכל ערום יעשה בדעת שלא יצא דבר שקר מפיו, רק יהיו כל עניניו אמת. וה׳ אלקים אמת, חותמו אמת, ותורתו אמת, ינחנו בדרך אמת.
17