לנבוכי התקופה א׳:כ׳LeNevukhei HaTekufah 1:20
א׳יצר הטוב ויצר הרע שבאדם
1
ב׳כל ימיו עמל ויגע הפילוסוף קנט, כדי לחדור ל״הדבר כשהוא לעצמו״ – ונשאר בתיקו. ולא עוד – אלא שהחליט, כי לעולם לא יחדור האדם לתוך תוכו של הדבר כשהוא לעצמו, מכיון שכל אופני המחשבה שלנו המה בזמן, במקום ובסיבתיות, וכל אלה יספיקו לנו לבאר את התופעות החיצוניות, המתגלמות באמצעות המסגרות האלו. ברם, בשום אופן אין יד משגת לחדור מתחת לצעיף עולם המציאות, ולדלות משם את טיבו של הדבר כשהוא לעצמו, את נשמת העולם, שהיא למעלה מהזמן והמקום, וחוק הסיבתיות; אין לנו מכשירי התפסה להשיגו, ונשאר הוא לנו ״מדרש פליאה״ לעולם.
2
ג׳בא שופנהויאר וחלק על קנט, באומרו, כי אפשר לגלות גם סוד הדבר כשהוא לעצמו, אם לא על ידי חוקי ההיגיון, שכולם המה קשורים לחוקי הזמן והמקום, אך על ידי הרצון, שהוא עומד למעלה מן הזמן והמקום ומכל שאר החוקים המעיקים על ההיגיון האנושי. כי, לדעתו, רואים אנו בכל ההוויה כולה תשוקה עיוורת ובלתי פוסקת, שמתגלה באופנים שונים ובדרכים נבדלים. משאנו מתבוננים היטב, רואים אנו, כי מקור אחד לכולם – מקור הרצון הכללי הממלא תבל ומלואה, וכל העצמים בעולם המציאות – אמצעים הם, שעל ידיהם מתגלה מהותם הפנימית, שהוא הרצון. אומנם אמצעים אלה תלויים בזמן ובמקום – אבל המקור גופא הוא למעלה מהזמן והמקום, והמקור הוא ״הדבר כשהוא לעצמו״ שבכל דבר.
3
ד׳הדברים ארוכים ואין כאן המקום להאריך בזה. אך הכלל היוצא מדברי שופנהויאר הוא, כי אין השכל יכול לתפוס את הדבר כשהוא לעצמו, אך הרצון העיוור, לפני בואו לידי ביטוי ולידי גילוי, יכול לעזור לנו בזה. השכל פועל תמיד באמצעות הזמן והמקום, בעוד שהרצון הקודם לשכל אינו מתחשב כלל – לא בזמן ולא במקום. ומתוך שפופרת של רצוננו שלנו, בטרם יבוא לידי זיווג עם השכל, אפשר לנו לחדור לתוך תוכה של הבריאה כולה, החדורה בתשוקה אין־סופית ובלתי־פוסקת.
4
ה׳יש רצון הבא מכוח השכל, ויש שכל הבא מכוח הרצון. ומובן ששופנהויאר מדבר לא על הרצון ממין הראשון, הנמצא במידה מסויימת רק אצל האדם, אך מדבר הוא על דבר הרצון ממין השני.
5
ו׳וכבר עמדו חז״ל על הרצון ממין זה, שאינו בא מכוח השכל, אך אדרבא, מניע הוא ומחולל ומוליד את השכל, והשכל איננו אלא כחומר ביד רצון זה. וזהו שאמרו: ״אהבה מקלקלת השורה״, ו״שנאה מקלקלת השורה״ (על פי בראשית רבה נה, ח) – כי האהבה והשנאה הבאות מכוח הרצון – תקיפות יותר הן מהשכל הנגרר אחריהן כסומא בארובה. ועל כן, יש ״שנאת חינם״ (יומא ט, ב), ויש ״אהבה שאינה תלוייה בדבר״ (אבות ה, טז). לפעמים, בכוחו של רצון כזה להשפיע לא רק על שכלו של בעל הרצון לבד – אך גם על שכלם של אחרים; וההיפנוטיזם יוכיח, שכמדומה לו, למהופנט, שעושה הוא את כל מעשיו ברצונו הוא, בעוד שבאמת הכל הולך אחר הרצון של המהפנט בלבד. ורצון מעין זה יש בכל הבריאה כולה, גם בדומם והצומח, גם בחי והמדבר.
6
ז׳אם כי הרצון הכללי שולט בכל הבריאה כולה על כל סוגיה, מבלי שום יוצא מן הכלל, אין למחות את כל הבריאה בחדא מחתא. מלבד הרצון הכללי, יש גם רצון פרטי־אינדיבידואלי, וכל מה שהסוג מפותח יותר – הרי הרצון הפרטי מסויים וניכר יותר. אנו רואים בצומח התבלטות הרצון הפרטי יותר מאשר בדומם, בחי יותר מבצומח, ובמדבר יותר מבחי.
7
ח׳בדומם מתקיים – ״יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד״ (תהלים קד, ה), ״וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״ (קהלת א, ד). ואם ניוטון, למשל, הראה על כוח המושך השורר בכל חלל העולם – הנה חוקה אחת ומשפט אחד לכל כוכבי לכת שבעולם, שכולם מכוונים את דרכם ותנועתם על פי תוכנית קבועה אחת, בדיוק נמרץ ולא יעברו – לא על ״בל תוסיף״ ולא על ״בל תגרע״, מפני שאצלם שורר רק הרצון הכללי. ולא כן בצומח, שבו רואים אנו תכונות שונות, ובכל עשב ועשב יש מלאך מיוחד, כדברי חז״ל (בראשית רבה י, ו), האומר לו: גדל! בחי יש רוח חיים, ובכל חי רוח מיוחד. והעולה על כולם הוא האדם, ש״רצונו של אדם זהו כבודו״. לכל אדם רצון הנבדל לגמרי מרצונו של חבירו, ולא תמצאו שני אנשים בעולם שתכונת רצונם תשתווה לחלוטין, ובמקום הגירסא: כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שווים – כך אין דעותיהם שוות, יתכן לגרוס: כך אין תכונתם ורצונם שווים.
8
ט׳לכשנדקדק בדבר נראה, כי יצר הטוב שבאדם מקורו מהרצון הכללי, ויצר הרע – מהרצון הפרטי שלו. כי באמת – ״מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת״ (איכה ג, לח). וזהו שדרשו חז״ל: ״ואם תאמר: למה ברא את יצר הרע, שנאמר בו: ׳כי יצר לב האדם רע מנעוריו׳? – אמר הקדוש ברוך הוא: אתה עושה אותו רע״ (תנחומא, בראשית ז). כי הרע שבקרבו הוא תמיד פרט היוצא מן הכלל; זה בא מה״עולם הקטן״ שבו. בעוד שבתור חלק מהעולם הגדול כולו טוב הוא, כשם שכל הברואים שבעולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם וחפץ צורם, וכולם אומרים לפניו שירה. ואותו הרצון הכללי האומר לשמים וארץ ש״לא ישנו את מידתם״ – אותו הרצון גופא אומר לאדם, שלא ישנה את מידתו. אלא שבאדם יש גם רצון פרטי, שלפעמים הוא קם כמורד נגד ״הוד מלכותו״ של הרצון הכללי.
9
י׳ועל כן נקרא יצר הרע גם בשם ״יצר״ סתם, ואמרו (סוכה נב, א): ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום״, וכן: ״כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו״ (שם), ו״איזהו גיבור – הכובש את יצרו״ (אבות ד, א). כי מה שהוא יצרו של אדם, בתור אדם פרטי ורצון פרטי, בתור חלק נבדל מהכלל – כולו רע הוא. ומה ש״כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו״, מתבאר בפשטות: אחרי שרואים אנו בכל הבריאה כולה, כי הרצון הפרטי, הרצון האינדיבידואלי – חזק הוא יותר בברואים המשוכללים ורמים יותר דווקא – כן הוא גם בנוגע לבני אדם גופא, שכמידת גדלותם – כן מידת רצונם הפרטי, הוא מקור יצר הרע.
10
י״אוזהו שאמר הכתוב: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ד׳ לָרְשָׁעִים״ (ישעיהו מח, כב) – זאת רואים אנו בחוש ממש – בכל מקום שהרצון הפרטי נאבק עם הרצון הכללי יש בזה משום מלחמה.
11
י״בלמשל: קל לו, לאדם, להשליך את התפוח מן האילן על הארץ, כי בזה מתאחדים יחד הרצון הכללי והרצון הפרטי, כי כוח המושך הוא הרצון הכללי. אבל קשה לו לאדם, לזרוק את האבן למעלה ודרושה לכך התאמצות יתירה, מפני שכאן נלחם הרצון הפרטי ברצון הכללי. ככה הוא ההבדל בין הצדיקים לרשעים: הצדיקים מכוונים את רצונם הפרטי לרצון הכללי, והרשעים נלחמים ברצון הכללי, שהוא המוסר ואהבת ד׳. ועל כן, גם הרשעים בוחרים את דרכם כדרך לפרט, דרך לעצמם; והמה גופא מודים, כי אי־אפשר לו לכלל כולו לבחור בדרך זו. כי גם הרשע הגדול ביותר מרגיש בקירבו את ההבדל בין הרצון הכללי שבו, ובין הרצון הפרטי שבו. על כן ציוותה התשובה גם לרשע מלידה ומבטן. כי התשובה היא מן הפרט, מרשות היחיד, לכל, לרשות הרבים; תשובה מיצר הרע, שניתן לו, לאדם, משעת יציאה – אל יצר הטוב, שניתן לו משעת יצירה.
12
י״גזהו שנאמר: ״וּלְךָ ד׳ חָסֶד, כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״ (תהלים סב, יג). כי אין מגיע לו, לאדם, שום שכר בעד המצוות, מאחרי שבמצוות מתגלם הרצון הכללי. וכשם שהשמים והארץ אינם מקבלים שכר עבור מה ״שלא שינו את מידתם״ – כן מהראוי היה שגם האדם לא יקבל שכר על שאינו משנה את מידתו, אלא רק – ״וּלְךָ ד׳ חָסֶד״.
13
י״דוזהו שלמדו חז״ל (קידושין מ, א) מהכתוב ״לְיִרְאֵי ד׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״ – ש״אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״; מקשים על זה – שזהו נגד ההלכה, ד״אונס כמאן דעביד לא אמרינן״, כמבואר בירושלמי קידושין (ג, ב), ואם ״אונס רחמנא פטריה אמרינן, אונס רחמנא חייביה לא אמרינן״, כמבואר בש״ך, (חו״מ כא, סק״ג)!
14
ט״ווהיא הנותנת! שאם היה האדם מקבל שכר מצוה בעד עצם המצוה גופא – אי־אפשר היה לקבל שכר בעד מחשבה טובה לבד, מאחרי ש״אונס רחמנא חייביה לא אמרינן״. אבל מכיון שהמצוות מצד הדין אינן מצילות מהעונש, והשכר ניתן רק מצד צדקה, ממילא גם בחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, כיון שאונס רחמנה פטריה, ממילא הוא מקבל שכר מצד צדקה. וזהו שאמר: ״לְיִרְאֵי ד׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״ – שיראי ד׳ מקבלים שכר רק מצד צדקה, ממילא גם ״חושבי שמו״ מקבלים שכר.
15
ט״זעל כל פנים – ״כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא״ (תהלים קל, ד). מהסליחה גופא צריכים אנו לבוא לידי יראת ד׳, כי כל עיקרה של התשובה בא רק מכוח היסוד – שהרצון הכללי שבבריאה הוא כולו טוב. ובכן, מה גדול עונשה של עבירה, שיש בה – לא רק עבירה על ציוויו של הקדוש ברוך הוא – אך גם עבירה על הרצון הכללי של האדם גופא. באופן שמן האמונה בסליחה גופא, צריכים אנו לבוא לידי יראת ד׳.
16