לנבוכי התקופה ב׳:א׳LeNevukhei HaTekufah 2:1
א׳היחיד והרבים
1
ב׳הפילוסוף קנט מנסח את הציווי הקטגורי, במילים אלו: ״עשה רק לפי הכלל שאתה יכול לרצות, שיהיה הוא לחוק לכל – כי האדם, בעת שהוא חוטא, חושב את עצמו תמיד ליוצא מן הכלל״. למשל, האדם בעת שהוא משקר ויודע את האמת ומתכוון למרוד בה – הרי הוא בעצמו אינו רוצה שהשקר ייהפך למידה מהלכת בקרב כל בני האדם. כי אחרת לא יועיל לו בשקריו מאומה, כי כולם ידעו שרק מרמה בפיו... אלא, אדרבא! רוצה הוא שכל העולם כולו יאמר אמת והוא – רק הוא – יהיה יוצא מן הכלל; והדבר יישאר סוד כמוס בינו לבין עצמו, באופן שכולם ידמו שגם אצלו האמת מדברת מתוך גרונו...
2
ג׳וכן, למשל, אם אחד הוא ״לווה רשע ולא ישלם״ – גם הוא אינו חפץ שמידה זו תהיה לנחלת הכלל, כי באופן כזה לא ישיג מעולם הלוואה; אלא רוצה הוא, שהמידה הכללית תהיה אחרת, שיהיו ״בעלי אמנה״ בעולם, ועל ידי זה יתנו גם בו אמון ויאמינו לו על דברתו. או על שטרו, להלוות לו, והוא ישתמש באמון זה לרעת אחרים.
3
ד׳כיוצא בזה הגנב, הגזלן וכדומה – גם אלה אינם רוצים לעשות מידתם למידה כללית. כי באופן זה לא יהיו בטוחים כלל שגנבתם וגזלתם תשארנה בידם, כי כל אחד יהיה גונב מן הגנב וגוזל מן הגזלן; אלא, אדרבא! מפני שבטוחים הם שהכלל אינם גנבים ואינם גזלנים, על כן מקווים הם שיהיו בגדר ״חוטא נשכר״. וככה הוא, לפי דעתו של קנט, בכל העברות שבין אדם לחבירו.
4
ה׳ואולי זהו המכוון גם בדברי הלל הזקן, שאמר: ״אם אני כאן – הכל כאן״ (סוכה נג, א), כלומר – שעל כל אדם לחשוב בכל דרכיו ובכל מעשיו, שרק אז ״אני כאן״, אם אפשר לי להסכים על כך, שבאותו האופן ובאותה המידה יהיה ״הכל כאן״.
5
ו׳אומנם, אף כי הדברים המה דברי חוכמה, בכל זאת אין היהדות יכולה להסתפק בזה בשום אופן! כי לגבי מוסר היהדות, הרי המוסר של קנט הוא מילתא זוטרתא, ואינו מקיף אף אחד ממאה מהמוסר שלנו. מוסרו מבוסס רק על חשבונות יבשים, חשבון של ״גומלין״, מעין ״שמור לי – ואשמור לך״, כלומר: על האדם לבלי לשקר לחבירו – כדי שגם החבר לא ישקר לו, וכדומה. כאן מוסר בבחינת ״פסקי בעלי בתים״. אפשר לבוא מזה למידה, של: ״שלי שלי – ושלך שלך״ – המשטר הקפיטליסטי, או למידה, של: ״שלי שלך – ושלך שלי״ – המשטר הקומוניסטי, אך לא למידתו של אברהם אבינו – ״שלי שלך – ושלך שלך״. ולא רק שאי־אפשר לבוא מהמוסר הזה למדרגת ״עשה טוב״, אך אי־אפשר לכלול את כל הדברים הנכללים בסוג של ״סור מרע״ בכלל יבש זה.
6
ז׳ולא רק ב״סור מרע״ לגבי המקום, אך גם ב״סור מרע״ לגבי החברה האנושית, יש שכלל זה לבד לא יספיק לך.
7
ח׳למשל, הכל מודים שה״מאבד עצמו לדעת״ הוא חוטא – לא רק לא־לוהים – אך גם לחברה האנושית. ומה יועיל הכלל הזה למי שנשתרשו בקרבו המחשבה וההרהור לדבר עבירה זה. כי פשיטא שהלז יאמר, שמצידו אין שום מניעה בדבר, שכל בני אדם יאבדו את עצמם לדעת...
8
ט׳יש לא רק חטאות היחיד אך גם חטאות הציבור, ולא רק של הציבור בהווה, אך גם – של הציבורים בעבר. יש לנו חטאות הרבה הבאים אלינו בירושה; יש חטאים הרבה שסיבתם היא לא בפרט של כל אחד מאתנו, אלא בחברה כולה ובסדרי החיים של החברה.
9
י׳יש פילוסופים, כמו גומפלוביץ ועוד, האומרים, שטעות גדולה טעתה הפסיכולוגיה היוונית, באומרה: ״האדם חושב״; בעוד שבאמת החושב שבקרבו אינו הוא בעצמו כל עיקר, אלא הקבוצה החברתית.
10
י״אוהסוציולוגים האחרונים מוכיחים בראיות, כי הקבוצה האנושית המאורגנת יחד, שמשמשת לנושא המיוחד של הסוציולוגיה – היא יותר מסך־הכל של האיברים שמהם הורכבה, ויותרת מהם במשהו.
11
י״בבמידה ידועה צדקו, האומרים כך: על הקבוצה החברתית שהורכבה מאנשים פרטים, רבים או מעטים, לא נאמר הכלל ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, אך יש בכלל הרבה יותר מסך־הכל של הפרטים.
12
י״געל כן יש חטאים הרבה, שכל יחיד ויחיד, וכל פרט ופרט, אינו מסוגל לזה כלל וכלל, אך הם באים לעולם על ידי יצר הרע של נפש ציבורית זו.
13
י״דעל כל פנים, לא יצדק משפטו של קנט, האומר, כי בזה לבד – שכל פרט יקח לו לאמת־המידה את הכלל בדרכי החיים שלו – ניוושע תשועת עולמים, בעוד שבאמת הרבה דברים מקולקלים ומכוערים, הרבה דרכים נלוזות ועקלקלות, הינה כל עיקרן ושורשן בא מהסיטרא אחרא של סדרי החברה, שאינם מסודרים כלל, ובאים על ידי ״שקרים מוסכמים״. לא מספיק הציווי לכוון את הפרט לגבי הכלל, כי עלינו להודות, שלא רק הפרט חוטא – אך גם הכלל חוטא; ולא רק אנחנו החוטאים, ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.
14
ט״וחטאת הציבור מרובה היא, בכפלי כפליים לאין־שיעור ולאין־תכלית, מחטאות היחיד; זאת אומרת, שאפשר, למשל, לציבור של מאה איש לעשות ביחד חטאים כאלה, שאי־אפשר לכל יחיד, אף לגרוע ביותר ורשע שבהם, לעלות על דעתו!
15
ט״זוידוע הוא הפיתגם הרומי העתיק, האומר: ״הסינטורים המה אנשים טובים, אבל הסנאט הוא חיה רעה!״. ליחיד יש לפעמים מידת הרחמים, בעוד שהכלל בתור כלל לא ידע רחם, ותמיד נוקט הכלל בעיקרון – ״יקוב הדין את ההר״. אנו רואים זאת בחוש גם בימינו ובמקומנו. יש שאיזו אסיפה ציבורית תחליט החלטות, שלא היה מסוגל לכך אף הרשע הגדול ביותר. ועוד יותר רואים אנו זאת במלחמות, שאף אם יהיו כל החיילים אנשים ישרים שלא עבר אחד מהם על ״לא תרצח״, בכל זאת, בהצטרפם יחד, הינם גרועים הרבה מהחיה אשר בשדה!
16
י״זבשביל זה באמת מרובה מידת העונש על עבירה של הרבים, מן העונש על אותה עבירה גופא שעבר עליה היחיד. למשל, מי שהוא קמצן מטבעו ואינו רוצה לתת אף פרוטה לעני, שאינו בכלל של ״עשה טוב״, בוודאי שלא יתחייב על זה עונש מיתה וגם לא עונש מלקות וכדומה. ואילו סדום נהפכה בשביל כן – מהפכת סדום – מפני שזו היתה חטאת הציבור.
17
י״חאפשר לבאר תופעה משונה זו – שציבור עלול יותר לחטוא מאשר יחיד – על פי מה שהראו באותות ובמופתים, כי מידת ההתפעלות שמתעוררת בקרב האדם איננה כל־כך מצד הדבר כשהוא לעצמו, אלא היא באה יותר מצד ההתפעלות של אחרים. ועל כן, אינה דומה ההתפעלות מנאום יפה, למשל, כשהשומע הוא יחידי, להתפעלות מאותו נאום גופא כשהשומע הוא בתוך קהל עם ועדה; ובמידה שהקהל מתרבה – באותה המידה מתרבה ומתכפלת בהרבה מונים מידת ההתפעלות.
18
י״טבכל אדם, מלבד צלם הא־לוהים שבקרבו, מסתתרת גם חיה רעה; ולכשמתכנסים ציבור של אנשים, והכינוס אינו לשם־שמים, אלא לשם כבוד או לשם פנייה אחרת, כרגיל – הנה אף על פי שבכל אדם כשהוא לעצמו מתבטלת החיה הרעה שבקרבו בשישים לגבי צלם הא־לוהים שבו, הרי חברותא שאיננה לשם שמים מכפלת לאין מונים את החיה הרעה שבלב כל אחד. על ידי ההתפעלות המכופלת מצד השפעת הגומלין שמשפיע זה על זה, באופן שצלם הא־לוהים שבהם, שהנהו אז במצב ישן ונרדם, בגדר נפעל ולא בגדר פועל, מתבטל לגבי החיה הרעה המשותפת לכולם יחד.
19
כ׳מכאן אנו למדים להיפך: כשהכנסייה היא לשם שמים, הנה אפשר לה לברוא בריאה חדשה, שאין בכוחו של הסך־הכל לבוראה. כלומר – אם נניח, שבכוחו של כל אחד ואחד לבוא למעלת המספר אחד, הנה, בהצטרפות מאה אנשים – לא יצא מזה רק סך הכל של מאה, אלא הרבה יותר מזה! מפני שאז, גם החיות הרעות שבלב כל אחד ואחד נהפכות למלאכים טובים, מלאכי רחמים, משרתי עליון.
20
כ״אמנקודה זו הבדילו חז״ל בין הלומד כשהוא יחיד ובין הלומד בחבורה, ואמרו (אבות ג, ב):
21
כ״בשנים שיושבים, ויש ביניהם דברי תורה – שכינה שרויה ביניהם... – אין לי אלא שנים, מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר (איכה ג, כח): ״יֵשֵב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו״.
22
כ״גכי ברבים, ומיעוט רבים – שנים, הנה לא שהקדוש ברוך הוא קובע להם שכר בעד הלימוד, אלא שנוסף על זה שרויה השכינה ביניהם מצד החברותא. ומשום כך אמרו: ״אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל״ (יבמות, סד, א). בשביל כך אפשר היה ״שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן״. כי הכנסייה לשם שמים הרימה למעלה גם את השפחה שנלוותה עמהם.
23
כ״דאם שקול משה כנגד שישים ריבוא – הלוא שמע מינה גם כן שישים רבוא שקולים כנגד משה. כמובן, שבחינה זו לא באה מסך־הכל פשוט של הצטרפות הכמות, אך מבריאת איכות חדשה עד לאיכותו של משה.
24
כ״העל כן, כשם שהציבור מסוגל לחטאים ולפשעים יותר גדולים מכפי שמסוגל לכך היחיד, אף היותר גרוע – כך אפשר לציבור לעלות במעלות עליונות יותר על ידי התשובה, מכפי שאפשר לו ליחיד.
25
כ״ואכן, הקטיגוריה של קנט איננה בבחינת קטיגוריה כלל. ואפשר להפוך את הגירסא מן הקצה אל הקצה, ולקבוע קטיגוריה כזו: שהציבור יעשה מעשיו על פי הכלל, שכל פרט ופרט יתאר לו כאילו הוא בעצמו עשה את כל המעשים הללו.
26
כ״זלכל יחיד ויחיד, אפילו הגרוע ביותר, יש צלם א־לוהים. ואם הוא עושה איזה פשע – מרגיש הוא מוסר כליות, אבל לפושעי הכלל אין אפילו מוסר כליות.
27
כ״חרק מספר קטן של אנשים מסוגלים לעבור על ״לא תרצח״. ברם, מהו עם בתבל, שאפשר לו להגיד שבתור עם לא עבר על הלאו הזה?! אם יש בכל אדם ״קול א־לוהים המתהלך בתוכו״, הרי כשהוא נמצא בתוך הכלל – נעשה לו הכלל למחיצה של ברזל, המפסקת בינו ובין קול הא־לוהים שבו.
28
כ״טוכשנתגלה הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל על הר סיני, דיבר הוא בעשרת הדברות שלו בלשון יחיד דווקא, לכל יחיד ויחיד לחוד: ״אָנֹכִי ד׳ אֱלֹהֶיךָ... לֹא יִהְיֶה לְךָ...״.
29