לנבוכי התקופה א׳:ג׳LeNevukhei HaTekufah 1:3
א׳צלם א־לוהים
1
ב׳אני מאמין באמונה שלימה – שהבורא יתברך אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל. (מתוך י״ג עיקרים, הנאמרים בסיום התפילה)
2
ג׳ובכן, כל ידיעתנו היא רק בזה ש״אינו״, ״לא״ ו״אין״. אכן, במה דברים – במה שנוגע לידיעה, אבל לא במה שנוגע להכרה.
3
ד׳ואין לו שום דמיון כלל – לו אין דמיון, אבל לנו יש דמיון, דמיון בין הצלם הא־לוהי שבאדם ובין א־לוהים גופא. וכל עצם היהדות באה רק כדי לחזק ולהגדיל את הדמיון הזה – דמיון בדרכים, במעשים ואפילו דמיון במהות.
4
ה׳כל היהדות בנוייה בעיקר על יסוד של ״מה הוא – אף אתה״, כפי שמלמדים חז״ל (מכילתא דר׳ ישמעאל, מסכתא דשירה, ג): ״מה הוא רחום וחנון – אף אתה רחום וחנון״, וביתר הרחבה אמרו (סוטה יד, א):
5
ו׳אַחַרֵי ד׳ אֶ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ... – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?!...אלא, להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים... – אף אתה הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים... – אף אתה בקר חולים...
6
ז׳בקיצור, ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד׳ אֱ־לֹהֵיכֶם״ (ויקרא יט, ב) – זוהי ״פרשה שכל גופי תורה תלויים בה׳״ (רש״י על הפסוק). ו״מה הוא – אף אתה״ נאמר – לא רק בדרכים ומעשים – אך גם בנוגע למהות ממש, כביכול. מצד אחד – ״מה הוא – אף אתה״, ומצד שני – ״מה הנשמה שלך – כך הוא״ (ויקרא רבה ד, ח):
7
ח׳נפש זו ממלא את הגוף – והקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם... נפש זו סובלת את הגוף והקדוש ברוך הוא סובל את עולמו... נפש זו יחידה בגוף והקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו... נפש זו טהורה בגוף והקדוש ברוך הוא טהור בעולמו... נפש זו רואה ואינה נראת והקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה...
8
ט׳והִדּמות זו באה – לא בעזרת ידיעתנו, אלא על ידי הכרתנו – הכרה נפשית, פנימית, בדמיון שבין נשמתנו ובין ״נשמת כל חי – הקדוש ברוך הוא״.
9
י׳הנה, גדולי עולם שלנו – הרמב״ם והראב״ד – חלקו בעיקר אחד. הראשון אומר (הלכות תשובה לרמב״ם ג, ז): ״חמישה הן הנקראים: ׳מינים׳ – האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג – אבל הן שנים או יותר; והאומר שיש שם ריבון אחד – אבל שהוא גוף ובעל תמונה...״. והשני מודה בכל הארבעה שנחשבים למינים, אבל במה שנוגע לאומר: ״שיש שם ריבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה״ – הוא, הראב״ד, מפליט דברים בוטים כמדקרות חרב, ומתמה – ״למה קרא לזה מין?! והלוא גדולים וטובים ממנו הלכו בזה המחשבה לפי מה שקראו במקראות״ (השגת הראב״ד שם).
10
י״אועל מחלוקת שכזו נאמר: ״אלו ואלו דברי א־לוהים חיים״. הראשון, הרמב״ם, דיבר מנקודת הידיעה, והשני – מנקודת ההכרה. וידיעה לחוד והכרה לחוד. הראשון דיבר, מתוך ההנחה המוסכמת, שלית מאן דפליג עליה: ״ואין לו שום דמיון כלל״; והשני, הראב״ד – מתוך ההנחה השניה: ״ויש לנו דמיון״. לכשאנו אומרים, שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם וכך הנשמה... – הלא יש בזה גם כן ״מה הנשמה – כך הקדוש ברוך הוא״. וכשם שממלאה הנשמה את כל הגוף – כך ממלא הקדוש ברוך הוא את כל הנשמה שבקרבנו, וידיעתו איננה ידיעה סתם – שהיודע, הידוע והידיעה שלושה דברים הם – אלא ידיעה כזו, שהיודע והידוע והידיעה – חד הם!
11
י״בכותב הרמב״ם (הלכות יסודי התורה ב, י):
12
י״גהקדוש ברוך הוא מכיר אמיתּו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדיעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא יתברך – הוא, ודעתו וחייו – אחד מכל צד ומכל פינה, ובכל דרך ייחוד... נמצאת אתה אומר – הוא היודע, והוא הידוע והוא הדיעה עצמה – הכל אחד, ודבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשומעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו!
13
י״דועלינו להוסיף – אף על פי שבוודאי, ״אין כוח באדם להכירו על בוריו״ – אבל שמץ מנהו אפשר להכיר על ידי ההכרה שבאדם גופא, על ידי הכרת צלם הא־לוהים – את הא־לוהים, כי גם בהכרה זו, כאמור, היודע, הידוע והידיעה – אחד הוא.
14
ט״ואם ״תכלית הידיעה שלא נדע״, כידוע, הנה תכלית הכרת הא־לוהים היא הכרת צלם הא־לוהים.
15
ט״זזהו ההבדל בין א־לוהי הפילוסופים ובין א־לוהי הנביאים. שהראשונים ניגשו אליו מתוך ידיעה, וכל מה שנתקרבו אליו יותר – הרגישו יותר ויותר את המרחק. והאחרונים ניגשו אליו מתוך הכרה, וכל מה שנתקרבו אליו יותר – הרגישו יותר את הקירבה שבין צלם הא־לוהים לא־לוהים.
16
י״זעל כן, מתנאי הנבואה, שיהיה (שם ז, א):
17
י״חמתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם, ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו... ומסתכל בחוכמתו של הקדוש ברוך הוא... מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח – תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים ׳אישים׳, ויהפך לאיש אחר...
18
י״טכלומר, במקום הידיעה – באה ההסתכלות, ובמקום הבינה, שהיא בעיקרה הבנת דבר מתוך דבר – בא התנאי: ״מלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים״. וכל הדברים שבעולם דברים בטלים הם, ורק דבר אחד יש – ״ד׳ אחד, ואין שני לו״. ממילא, כאן אי־אפשר ללמוד דבר מתוך דבר.
19
כ׳הנבואה אינה באה מתוך ההתעמקות בחוקי ההיגיון, אלא מתוך מהפכה נפשית דווקא, בחינת ״וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר״ (שמואל א י, ו).
20
כ״אהידיעה של הפילוסופים זקוקה, ראשית כל, לדעה צלולה ומיושבת. ההכרה של הנביאים זקוקה למצב־רוח אחר (הלכות יסודי התורה לרמב״ם ז, ב):
21
כ״בוכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום, אחר שתפול עליהן תרדימה... וכולן כשמתנבאים – אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כשל, ועשתנותיהם מתטרפות... כמו שנאמר באברהם: ״וְהִנֵּה אֵימָה חַשֵכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו״ (בראשית טו, יב), וכמו שנאמר בדניאל: ״וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ״ (דניאל י, ח).
22
כ״גאין הנבואה באה מתוך דיעה, במובנה הרגיל שנמשלה לאורה – אלא דווקא מתוך חשיכה, כשהעולם החיצוני לא נראה לו לאדם, ורואה הוא רק את נפשו – שהיא רואה ואינה נראית, שגם בזה אין ידיעה אלא הכרה – הכרת הנשמה, הממלאה את כל הגוף. מתוך כך מכיר האדם את הקדוש ברוך הוא, הממלא את כל העולם. והוא מרגיש, שכשם שאין מחיצה בין חלל השמים ובין אוויר הארץ – כך אין מחיצה בין צלם הא־לוהים לא־לוהים!
23