לנבוכי התקופה א׳:ד׳LeNevukhei HaTekufah 1:4
א׳ה״אני שבאדם״
1
ב׳רְאוּ עַתָּה, כִּי אַנִי – אַנִי הוּא, וְאֵין אֶ־לֹהִים עִמָּדִי... (דברים לב, לט)
2
ג׳הפילוסוף דיקרט היה אומר: הכל מוטל בספק, גם המושכלות הראשונים – ייתכן שאינם מושכלות כלל וכלל, אלא ״שקרים מוסכמים״. גם מה שמרגיש אני בחמשת חושי – אולי רק חלום יעוף, חלום של שבעים שנה, כמו שאפשר לְחֲלום של לילה אחד. ורק דבר אחד הוא וודאי – זהו הספק גופא, כי הספק גופא זוהי עובדה, שאין אני יכול להטיל ספק בו.
3
ד׳זהו וודאי – שאני, עם פעולות המחשבה על דבר המציאות, ועם כל הספיקות הכרוכים בזה – עובדה שאין להכחישה. ואם גם נניח, שיש מאן דהוא, שמרמה אותי, ומראה לי דברים שלא היו ולא נבראו כלל – הרי גם באופן זה יש צורך בשנים: במרמה ובמרומה. יש ״אני״, הניתן להרמות. ובכן, זהו ודאי, שאני הנני עצם חושב.
4
ה׳ומתוך הנחה יסודית זו, בא דיקרט לידי הנחה שניה, כי מה שחושבים אנו את עצמנו לנעדרי השלימות – והאדם השלם ביותר, מבחר המין האנושי, מרגיש את עצמו שעדיין הוא מבחוץ, בנוגע לשלימות – מזה גופא מוכח, שמודדים אנו את עצמנו במידת האידיאה של עצם שלם. ועל כל פנים, יש אידיאה כזו במציאות. ולכן, הווי אומר: ״מה שאני נמצא, ושיש לי האידיאה של עצם שלם בתכלית – זה גופא מראה בבהירות גמורה, שיש א־לוהים במציאות״.
5
ו׳אך אין הדברים חדשים כלל וכלל. כאן יסוד הראשון של היהדות – ״מה הוא – אף אתה״. כלומר: מתוך כך, שכל אחד מרגיש בקרבו איזה חובה וכפייה מוסרית של ״אף אתה רחום וחנון״, וכדומה לשאר המידות הטובות – שמע מינה, שיש ״מה הוא״ בעולם! כאן ה״דבר המעמיד״ לכל המידות הטובות והאידיאות הנאצלות, הנמצא ביסוד מרכז המחשבה של כל אדם – יהיה מי שיהיה, במידה יותר פחותה או במידה יותר גדולה.
6
ז׳על מושכל ראשון של דיקרט, המעמיד את ה״אני״ במרכז המחשבה, חולק קנט ואומר: אדרבא! ה״אני״ נמצא תמיד בקשר לאובייקטים, אשר עליהם מכוון הוא את מחשבתו. ואי־אפשר לו לאדם לומר: אני חושב על ה״אני״, אלא – אני חושב על הבלתי אני.
7
ח׳קנט הוסיף עוד לומר, כי המשפט – ״אני נמצא״, למשל, אינו מציין את אותה המציאות, אשר מבטא, למשל, המשפט – ״השולחן נמצא״ וכדומה, שכולם באים ביחס לנמצאים אחרים: השולחן ומציאותו באים ביחס לבית, הבית ומציאותו – ביחס לכדור הארץ... מה שאין כן אצל ה״אני״, אשר מציאותו איננה מוסקת מתוך התקשרות על ידי קטגוריות, כי אם היא הנחה למפרע – קודם לכל מציאות אובייקטיבית.
8
ט׳אכן, באמת, גם פילוסוף אחרון זה הסיח את דעתו מהידיעות האינטואיטיביות שבאדם, הבאות בדרך אינטואיציה. אין ה״אני״ חושב את ה״אני״, מפני שלכך אין צורך למחשבה בדרך ההיקש, אלא מתוך ההכרה הראשונה, הקודמת לכל ההכרות האחרות, שאינה זקוקה לשום אנליזה, ואי־אפשר כלל שתבוא בה אנליזה, כהכרה שלא נתנה להתחלק, וכל אנליזה הבאה בדרך היקש – אינה אלא הצטרפותם של חלקים שונים.
9
י׳ה״אני״ חושב את ה״אני״ – אך לא בדרך היקש, אלא באופן אינטואיטיבי. גם ההנחה שאין מציאות ה״אני״ מובנת כמציאות של שאר הנמצאים, שכולם מובנים ביחס לנמצאים אחרים, מה שאין כן בזה – בלתי צודקת לגמרי. באופן אינטואיטיבי מרגיש האדם את היחס שבין ה״אני״ שבקרבו, ל״אני״ הגדול והנורא של מציאות השם, וגם בזה יש בחינת יחס, אם כי אין לבוא לכך דרך אנליזה, כי הכרה זו הכרה שלימה היא, שלא ניתנת להתחלק. ועל זה נאמר: ״אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי״ (מגילה ג, א), ומזלו אומר לו, כי יש יחס בין ה״אני״ שבקרבו ל״אני״ המוחלט של כל הבריאה כולה!
10
י״א״רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי – אֲנִי הוּא״ – ה״אני״ שבאדם בא מה״אני״ הא־לוהי. ו״אֲנִי – אֲנִי הוּא״.
11