לנבוכי התקופה א׳:ז׳LeNevukhei HaTekufah 1:7
א׳״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״
1
ב׳והיה כי ישאלך בן אדם, לאמר: חיפשתי את הקדוש ברוך הוא בכל מקום – ולא מצאתיו! חיפשתיו בעיר ובכפר, בשדה וביער, ברשות הרבים וברשות היחיד, ברחובות ובסמטאות, בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות – חיפשתיו ולא מצאתיו! בדקתי את רמ״ח איברי ושס״ה גידי, את שכלי, לבי ונשמתי שבקרבי, ובכולם – חולין וחולי־חולין ולא קודשים; טומאה – אבות הטומאה ותולדותיה – ולא טהרה! ומבלי משים תעלה מחשבת נבל, ש״אָמַר... בְּלִבּוֹ – אֵין אֱ־לֹהִים!״.
2
ג׳והגדת לאדם זה – אמת ונכון! חיפשת עד מקום שידך מגעת, חוץ ממקום אחד – במסתרים שלך, בפנימיות הנפש, ב״בתי גוואי״ של נשמתך, בחדרי־חדרים שלה, במקורה ושורשה, בתוך תוכה – שם לא נקפת אפילו באצבעך הקטנה לחפש ולבדוק! אמנם, קראת ולמדת הרבה בספרים גדולים רבי־הכרס, אך לא קראת בספר קטן, ב״ספר תולדות אדם״ שלך; אפילו לא ניסית לעלעל ולדפדף בו! הלוא שם יכולת למצוא על נקלה את קודש־הקודשים שלך, משם היית נוכח בכלל הגדול, שאין יוצא ממנו: ״יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין״, כי ״מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו״ (חגיגה ה, ב), ואם מכל המקומות הרחקת את הקדוש ברוך הוא בתכלית הריחוק ודחקת את רגלי השכינה, כביכול, הנה, שם, ב״מסתרים״ שלך, איתן מושבו, ומשם לא תוכל להזיזו, אפילו זיז כלשהו!
3
ד׳כשם שיש פנים וחוץ בעולם הגופים – כך גם בעולם הנשמות. יש ״בתי גוואי״ ויש ״בתי בראי״ של הנשמה, ״מקיבעא״ ו״מקופיא״. על פי רוב, רחוקה החיצוניות שבנפש מהפנימיות שבה כרחוק מזרח ממערב. כשאנו מגדירים אדם כבדאי ושקרן, על שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב – הנה גם הגדרה זו גופא, בשקר יסודה, כי לא אחד בלב יש בו, כי אם רבוא רבבה. לא רק הפה משקר, אלא, ובעיקר, הלב משקר. גם אלה שפיהם ולבבם שווים – הרי לבם גופא אינו שווה. אדם מדמה שלבו חושב כך וכך, בעוד, שלפום האמת, לבו חושב אחרת לגמרי. הוא שומע את הקול החיצוני שבלבו ואיננו שומע את קולו הפנימי, על כן רבו השקרים שבמחשבה מהשקרים שבדיבור, ״ודובר אמת בלבבו״ יקר המציאות הוא.
4
ה׳הכל יודעים כעת על ההיפנוטיזם, בעזרתו אפשר להפיל תרדמה על אדם, ולומר לו, שיקח חרב שלופה, הנמצאת במקום פלוני, וילך בשעה פלונית אל שכנו, הדר בבית פלוני ויכהו נפש. והמהופנט ישמור למלאות בדיוק כמצווה עליו. ואם ישאלוהו אחרי המעשה – על מה ולמה הרג איש ושפך דם נקי על לא דבר? – ישיב, כי חושדים כאן בכשר, הוא אינו רוצח או גזלן, אך עשה את מעשהו כדת וכדין, מפני שההרוג היה אויבו בנפש וארב לו תמיד להרגו, והוא רק קיים את המצוה של ״הבא להרגך השכם להרגו״. והאיש איננו משקר, פיו ולבו שווים והוא מדבר את מה שבלבו. ברם, הוא איננו ״דובר אמת בלבבו״, כי לבו מהופנט ומסור לרשות אחרים, ולבו גופא באמת יודע כי ההרוג, היה כרע וכאח לו ובקש תמיד את טובתו.
5
ו׳גם בעת שאין מי שיטיל עלינו תרדמת ההיפנוזה – גם אז רחוקה פנימיות נפשנו מחיצוניותה כרחוק מזרח ממערב, וגם אז הננו מושפעים מהשפעת ״המונה של העיר״, כדברי חז״ל (יומא כ, ב): ״אלמלא קול המונה של רומי, נשמע קול גלגל חמה״. הכל מטילים עלינו היפנוזה – המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה וכדומה. גם אם תרצה להיות ״פרא״ ולהתרחק מכל מפלגה, הרי לא תוכל להתרחק מ״קול המונה של העיר״, ההולך למרחק של ק״כ מיל ויותר; ולא קול אחד אלא רבוא רבבות קולות, כמספר הערים; והקולות האלו מטילים עליך שכרון נפש, עד כי לא תשמע לא את ״קול גלגל חמה״ ולא את קולך הפנימי שלך־שבך. אך כל מיני ההיפנוזות נוגעים רק עד ה״בתי בראי״ שבנשמה, אבל לא ב״בתי גואי״ שלה – במסתרים שלה, שם נשארת היא תמיד יחידה, יחידה במחשבותיה ורגשותיה, בריכוזה במחשבה יחידה, בחינת – ״כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם – כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ־לֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים, לְאֵ־ל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ־לֹהִים״ (תהלים מב, ב-ג).
6
ז׳צמאון זה נמצא לא רק באלה הצמאים ביודעים, אלא גם באלה, שמעולם לא הרגישו שום צמאון.
7
ח׳אין אדם מאושר בתבל. אם תעמדו על פרשת הדרכים, ברשות הרבים, במקום שמצויים עוברים ושבים הרבה, ותשאלו לכל אחד: מי בכם מצא סיפוק בחייו? מי בכם מאושר ושמח בחלקו? – לא תשמעו אף מאחד תשובה חיובית על שאלה זו; כל אחד ישיב על השאלה ב״לא״ – ב״אלף רבתי״. כי מאושר שכזה, מאושר במלוא מובן המילה, אין במציאות בארץ – וגם לא היה. וספק גדול – אם יהיה.
8
ט׳אמנם, כל אחד יבאר את סיבת אי־שביעת רצונו בגין צרה זו או אחרת, וצרות, פורענות וייסורים, כידוע, אינם חסרים בעולם הזה; אבל באמת, לא חלים ולא מרגישים האנשים, כי הצרה הגדולה ביותר, שבגללה סובלים הם ביחוד – החיים בעצמם.
9
י׳יש מיני ייסורי־הגוף, אבל לא הם בעיקר גורמים לדכאון בחיים. הרי יש כמה וכמה אנשים בעולם, שאינם סובלים מייסורי הגוף ואין להם מחסור בצרכי גופם כלל; ואלה דווקא האומללים ביותר, לא בגלל ייסורי הגוף, אלא דווקא מפני... יסורי נפשם.
10
י״ארוב התענוגים שבעולם אינם באים בשביל הגוף, אלא בשביל הנפש, כגון – המוסיקה, המחזות בתיאטראות, המשחקים השונים, המחולות וכדומה. התענוגות האלה ודומיהם אינם נותנים לגוף מאומה, אלא על ידם מבלים (מלשון בלאי) את הזמן, או יותר נכון – ממיתים אותו. היסורים העיקריים בחיים – החיים בעצמם, והצרה הגדולה ביותר – הרגשת הזמן.
11
י״בידוע, שאם האדם חי חיי תענוג, עוברות עליו שנותיו כימים, בחינת ״כיום אתמול כי יעבור״; ואילו מי שחייו חיי צער – כל יום לשנה ייחשב לו. מהי כאן הסיבה, ומהו כאן המסובב? – חושבים, כי מתוך הצער נעשים החיים ארוכים יותר מדאי, ומתוך התענוג נראים החיים כקצרים, וההיפך מזה הוא האמת – חיים ארוכים מביאים את הצער, וקיצור החיים באופן מלאכותי – תענוג הוא.
12
י״גכל התענוגות שמקורם בחולי החיים מטילים שכרות על הנשמה, שלא תרגיש בכל רגע ורגע צרה חדשה – צרת הרגע כשהוא לעצמו, וצרת רגע העתיד הנהפך להווה. האומלל שבאומללים הוא האיש, שמכריחים אותו לשבת באי בודד ושומם, והוא נמצא גלמוד לנפשו, אפילו אם נותנים לו כל מעדני מלך שבעולם.
13
י״דואומלל הוא, משום שמרגיש הוא אורך החיים בכל מרירותו. רואה הוא את השמים ממעל, בלי שום מחיצה המבדילה בינו וביניהם. רואה הוא את עצמו, ואי־אפשר לו להסיח את דעתו מזה אף לרגע. ה״חברותא״ מועילה לאדם לראות רק את האחרים ולא לראות את עצמו. בבידודו שומע הוא את קולו, קול א־לוהים המתהלך בתוך האדם, ולא רק את ״קול המונה״ של העיר.
14
ט״וכל התענוגות שבעולם באים להשקיט באופן מלאכותי את הצימאון הגדול, שיש בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, הצמאון הפנימי – ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים, לְאֵ־ל חָי...״.
15
ט״זהאפקטים המלאכותיים מגיעים רק עד הנפש החיצונית, ולא עד הנפש הפנימית שבאדם, רק עד ״בתי בראי״ ולא עד ״בתי גוואי״ שלו. על ידי שכרות הבאה מהתענוגות, גדלה ומתרחבת עוד יותר הריקנות בבתים הללו של הנשמה.
16
י״זחז״ל עמדו על הסתירה שבדברי הנביאים, שפעם הם אומרים (ירמיהו יג, יז): ״בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי – מִפְּנֵי גֵוָה״ – שמכאן רואים אנו ש״מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו״, ששם בוכה הוא בלי הפוגות; ופעם הם אומרים (דברי הימים א טז, כז): ״הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ״? – המה מתרצים בפשטות: ״לא קשיא, הא בבתי גוואי הא בבתי בראי״ (חגיגה ה, ב). את ה״לא קשיא״ זו רואים אנו לא רק בדברי חז״ל, אך גם בחיים ממש.
17
י״חכאן ההבדל בין ה״בתי בראי״ שבחיים ובין ה״בתי גואי״ שבהם. כי אם תצא ברחובות קרייה ותראה את כל ה״הלולא וחינגא״ שבהם, את כל ה״גילה, רינה, דיצה וחדווה״ – הבאים גם בלי ״אהבה ואחווה״ וגם בלי ״שלום ורעות״ – שבחיי בני אדם; אם תראה, שבני אדם רוקדים כאילים וכבני־צאן מרוב צהלה ושמחה; אם תראה, איך כל אחד מבקש חברותא לבלות בה את זמנו, ומתענג על כל שיחה בטלה ומוחא כף על כל מלה מצלצלת; אם תראה בכל המקומות הפומביים, בכל רשויות הרבים רק ״הוד והדר״ רק ״עוז וחדווה״ – ראיה מכאן על ה״במסתרים תבכה נפשי״, על הבכייה במסתרי הנפש של כל אחד ואחד, בכייה בלי הפוגות ובלי הרף, צער ללא־סוף השוכן ב״בתי גוואי״ של הנפש, שבשביל כך עושה כל אחד את המאמצים הגדולים ביותר לברוח מ״בתי גוואי״ שבנשמתו, אל ה״בתי בראי״ שלה, ולמלאות את הבתים הללו בחדווה מלאכותית.
18
י״טוכל מה שהתענוגות מתרבים יותר ויותר – ובאמת מתרבים הם והולכים – מתרבה והולכת הבכייה ש״במסתרים״, במסתרי הנפש, ששם יש לו מקום להקדוש ברוך הוא, וכל הדוחק מקום זה נדחק עד לאין מוצא, עד שהאדם אינו מוצא לו מקום ואין לו אוויר לנשימה, ואז מוסר הוא את נפשו, כדי להשיג ״אוויר מלאכותי״ בדמות כל התענוגות שבעולם.
19
כ׳ברם, כל התענוגות שבעולם מראים על גודל ייסורי הנפש, והייסורים ״מִפְּנֵי גֵוָה״ – המה, משום שהנשמה – צלם הא־לוהים שבאדם, שהיא ״הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה״ – נמצאת ״בגוף האפל השפל״ (לשון הרמב״ם בפרק ח׳ מהלכות תשובה).
20
כ״אאלה ייסורי הגעגועים שבכל אדם, געגועים על המקור שממנו נחצבה הנשמה, שקשה עליה הפרידה. אלה המה הדי זכרונות קדומים, שהנשמה זוכרת מהתקופה שהיתה במצב של ״נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו״ (נידה ל, ב), בטרם יבא מלאך פורה, שר של שכחה, ויסטור על פיה וישכיחה כל התורה כולה. ומכאן כל פירפורי הנפש – ומכאן כל השיעמום שבחיים.
21
כ״בואל תאמר בן אדם: חפשתי את הקדוש ברוך הוא בכל מקום ולא מצאתיו, כי הא־לוהים נמצא במקום קרוב לך מאוד, ב״מסתרים״ שבך, ״בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי...״. ואין מאושר אמיתי בחיים, אלא צדיק הדור, המרווה את צמאונו באמת ב״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים...״.
22