לנבוכי התקופה א׳:ח׳LeNevukhei HaTekufah 1:8
א׳״נר ד׳ נשמת אדם״
1
ב׳פעם נזדמנו שני גדולי הדור הקודם מעולם ה״מוסר״, ושניהם מתלמידיו של אבי המוסר, ר׳ ישראל סלנטר ז״ל, אך לכל אחד בית מדרש משלו; התחילו לדבר על ״נֵר ד׳ נִשְׁמַת אָדָם״ (משלי כ, כז). אמר הראשון: ״הנה קיימא לן, שכל מה שהחושך גדול יותר – זקוקים אנו לנר גדול יותר, שיניס את החושך; ואם נשמתו של האדם צריכה לאור כזה – לנר א־לוהים ממש, שאורו גדול לאין־ערוך מאור השמש, ואפילו מאור שבעת הימים – הרי מזה אפשר ללמוד, כמה גדול החושך והאפילה, הערפל והצלמוות בנשמת האדם״. ויען השני: אדרבא, איפכא מסתברא! בוא וראה כמה מזהירה היא נשמת האדם, מזהירה הרבה יותר מזוהר הרקיע, אם נר א־לוהים שרוי בתוכה.
2
ג׳על ווכוחים כאלה נאמר: ״אלו ואלו דברי א־לוהים חיים״. מצד אחד, כאמור, ״במסתרים תבכה נפשי״ – תבכה בלי הפוגות ובלי הרף; והבכייה איננה לחינם, כי מרגישה הנשמה בשממון ובריקניות, מרגישה צמאון וגעגועים, מרגישה בשותפות עם ״גוף אפל ושפל״, שאיננו הולמה כלל וכלל. אבל מאידך גיסא, סוף־סוף – ״נר ד׳ נשמת אדם״, והזוהר מאיר ומחמם, משיב נפש ומשמח לב.
3
ד׳ואם כי הנשמה, לפי דברי חז״ל (על פי מדרש תנחומא פקודי, ג), הנה ״נר דלוק על ראשה, וצופה ומביטה מסוף העולם ועד סופו ויודעת כל התורה כולה״ – הרי כל זה רק לפני יציאתה לאוויר העולם; אבל אחרי זה – ״בא המלאך ומשכחה את כל התורה כולה״, וממילא מכבה את הנר הדלוק מקודם. ברם, סוף־סוף נשאר בנפשו של האדם זכר ושריד מהימים האלה; ניצוצות של אור מנר דלוק זה; הד קול התורה ששמעה; שמץ מאותו עולם, שעליו נאמר (דניאל ב, כב): ״הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא״ – וזהו נר הא־לוהים שבנשמתנו. כי אומנם כוח טמיר ונעלם יש בנשמתנו, להפוך כל דבר שהיא באה עמו במגע פנימי ותוך־תוכי – להוד והדר, לאור וזוהר, לזיו ונוגה.
4
ה׳מעשייה יוונית מספרת, שמלך אחד ומידס שמו, היה מחולל נפלאות: כל מה שנגע בו – נהפך לזהב טהור, ודבר זה גרם למלך ייסורים רבים, מאחר שגם המאכלים שלקח להגיש אל פיו נהפכו, טרם שיבואו אל קירבו – לזהב; ואת הזהב הלוא אי־אפשר לאכול... פלא זה אפשר לראות במציאות ממש, לא מרחוק אך מקרוב, ממציאות נשמתנו שלנו. אולם, אם למלך מידס נהפך אותו פלא לרועץ, הרי לנשמתנו אנו, פלא זה גורם לכל הנעימות שבחיינו, כאשר נראה באותות ובמופתים חותכים.
5
ו׳אומנם – ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה, שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה – כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה״ (קהלת ז, י), אך בכל זאת, שומעים אנו גם עכשיו, ובכל דור ודור מפי הזקנים, שמחליטים בוודאות – שהימים הראשונים היו טובים מאלה; ואנו שומעים זאת דווקא מפי זקנים חכמים ונבונים ויודעי דבר.
6
ז׳״אל תאמר״, ובכל זאת – הכל אומרים זאת. והאם כל העולם כולו טיפשים ומשוגעים המה? – והלוא אי־אפשר שכל העולם כולו יהיה משוגע!
7
ח׳אכן, הסיבה פשוטה, על פי מה שאומר חכם אחד: ״כיון שאנו מסתכלים בנפשנו לאור המחשבה – מיד מתגלה לנו שהננו ספוגים ורווים יופי; כל הדברים שמאחורינו לובשים, מדי התרחקנו מהם והלאה, צורה נאווה וחביבה, כמראה העננים אשר במרחקים. ולא רק דברים מצויים וטפלים בלבד, אלא אפילו מעציבים ואיומים – פניהם מסבירות. כללו של דבר – כל אותם הדברים, אשר לשעבר לא היינו משגיחים בהם כל עיקר, חוט של חן מתוח עליהם, כשנזכרים אנו בהם לאחר זמן״.
8
ט׳ואין הבדל בין הימים הראשונים של ימי ילדותנו, לימים האחרונים של ימי זקנתנו, אלא ריחוק הזמן בלבד.
9
י׳ומהאי טעמא, משוך חוט של חן בזכרוננו על ה״חדר״ הישן־נושן, שלמדנו בו בילדותנו, על בעלי ה״מזרח״ של בית המדרש שלפנים, על המנהיגים והפרנסים בעבר וכו׳. כי כשם שיש כוח עיכול לגוף – כך יש כוח עיכול גם לנשמה, והיא מעכלת את כל המחזות והרשמים, אף אלה, שלכשלעצמם אינם אומרים ולא כלום, אחרי שבאו לידי עיכול נשמתי, מתלבשים בחן מיוחד.
10
י״אחז״ל מספרים (על פי תנחומא תזריע, ז):
11
י״בשאל טורנוסרופוס הרשע את ר׳ עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
12
י״גאמר ליה: של בשר ודם נאים...
13
י״דאמר ליה: למה אתם מולים?
14
ט״ואמר ליה: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם – אין אלו נאים?
15
ט״זואומנם, לא רק משבולים וגלוסקאות אפשר להביא ראיה שמעשה בשר ודם נאים יותר משל מעשה הקדוש ברוך הוא, אך יש להוסיף על זה עוד ראיות כהנה וכהנה. למשל, אנו רואים תמונה יפה המרהבת כל עין, שכל אחד משתומם על היופי שבה; והתמונה איננה אלא ציור של פרט קטן ממחזות הטבע, שהוא מעשה בכל יום, ושאפשר לראותו בכל מקום שאתה פונה. אלא, כשאתה רואה זאת במקור ראשון – אינך מתפעל התפעלות כלשהי, ולכשאותו מחזה מתלבש בדמות תמונה – רואה אתה את הקסם הצפון בו.
16
י״זאו, למשל, מה טיבה של אמנות השירה והדרמה – המשורר שר על האביב, על ״ירח יקר הולך״, על פרחים וכו׳, ואת כל אלה אפשר לך לראות במקורם הראשון ממש. מחבר הדרמה לוקח לו לנושא את אחד ממחזות החיים ומצייר את המחזה כאילו חי ממש, וכאן סוד האמנות.
17
י״חומתעוררת השאלה: למה לן ה״כאילו״, בעוד שהדברים, כביכול, כהוויתם, גלויים וידועים לפנינו? – אלא, מחמת שמעשי בשר ודם נאים ממעשיו של הקדוש ברוך הוא – דבר שנכנס לתוך נשמתו של אדם, והיא מקיפתו ומטביעה בו את ניצוצי אורה – מיד הוא שופע אור וזוהר, ומתלבש בלבוש של הוד והדר, חן ויופי, עטרת תפארת.
18
י״טבקיצור – הנשמה היא מעין מעבדה, שתפקידה לעכל בקרבה דברים הרבה, ולמשוך עליהם חוט של חן. וכשם שדרוש זמן מסויים לכוח העיכול שבגוף עד שימלא את תפקידו – כך גם כוח העיכול שבנפש – דרוש לו לכך זמן ידוע.
19
כ׳ומהאי טעמא, דרכם של המשוררים לשיר על מאורעות שקרו לפני עשרות בשנים, ואין כוחם יפה לשיר על מאורעות של האידנא. ועובדה היא, שהמחזות הנוראים של המלחמה הנוכחית, לא הושרו עדיין כראוי, מפני שלא עבר עליהם הזמן של ״בכדי שיעשה״ הדרוש לכך.
20
כ״אוהמעשים הנאים של הקדוש ברוך הוא – מנין מקור הנוי שבהם? האם לא מתוך הנפש שבאדם, ממקור העצם המשיג שבקרבו?!
21
כ״בויפה השכיל לדבר בזה החכם מנדלסון בספרו ״פדון״, ששם דברי ויכוח בפיו של סוקרטס ותלמידיו, על דבר הישארות הנפש. שאלוהו תלמידיו: שמא יחס הנפש לגוף הוא כיחס הזמר לכינור, או יחס הסימטריה לבנין – שבזמן שגוף הכינור קיים אפשר לדלות ממנו צלילים וניגונים שונים, שההרמוניה שלהם מפליאה כל אוזן, ובזמן שהבנין קיים – הנה הסימטריה האסתיטית שבו מענגת כל עין; ובכל זאת, כשנשבר הכינור ונפל הבנין – אין כלל מקום לשאלה, לאן הלכו ההרמוניה והסימטריה שבהם. ושמא, גם הנפש באה רק כהרמוניה והסימטריה של הגוף – ועם מות הגוף אין כלל מקום למושגי הנפש?
22
כ״גועל זה השיב סוקרטס, לאמר: כלל גדול הוא, שאין בכלל – אלא מה שבפרט, וכל חיבור של חלקים שונים מוסיף רק בכמותו של דבר, ולא באיכותו. ואם רואים אנו, כי קולו של כינור כשהוא לעצמו, אינו מעורר שום רגש של יופי, אך הקולות ביחד, כשהם באים מצורפים זה לזה, יוצרים את ההרמוניה, וכיוצא בזה גם בסימטריה – הנה סימן הוא, שאין לבקש את סיבת היופי בכינור או הבנין, אלא – בנפש האדם.
23
כ״דהבורא והמחולל של סוגי היופי הללו הוא העצם המשיג שבאדם, הנפש המשכלת שבו, שרגש היופי טבוע בה מתחילת בריאתה; היא צריכה רק לגירוי מן החוץ, כדי שיתעורר בה היופי הטבעי, שמונח בה מטבע ברייתה, ועל ידי כך יוצא הוא מהכוח אל הפועל. המשתמשים כבמשל בהרמוניה ובסימטריה כלפי נפש האדם, מחליפים את הסיבה במסובב, את האב בתולדה – כי כל אלו רק תולדות ומסובבים מהנפש הן, שהיא הרמונית ושרויית יופי מטבעה.
24
כ״המתכונתה של נשמתנו, שביכולתה להפוך גם את הצער והתוגה שבחיים – לששון ושמחה. והראיה – אחרי צער ותוגה באה הבכייה; וכשאתה בוכה כראוי בדמעות שליש, ירווח לך, ואתה מרגיש שקט ושלווה בנשמתך, כקול דממה דקה הבאה אחרי הסער. וכל זה, מפני שעל ידי הדמעות עברו המחזות המעציבים מ״בתי בראי״ של נפשך, לתוך ״בתי גוואי״, שביכולתם להפוך את האבל הגדול ביותר לששון, כמאמרו של חכם אחד: ״כי אכן, רק החלק הכלה והנפסד שבנשמה נאבק וסובל מייסורים אין־קץ, תחת אשר אותו החלק, שיש בו משל אין־סוף, שרוי בשלווה ובזיו עולמים״.
25
כ״ובקיצור – גם אחרי שבא המלאך וסטרו על פיו של האדם, והשכיחו את כל התורה כולה – עדיין נשארו לאדם אילו זכרונות טמירין ונסתרים, מאותו זמן שבו ״נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו״.
26
כ״זנֵר ד׳ – נִשְׁמַת אָדָם!
27