לנבוכי התקופה ב׳:ה׳LeNevukhei HaTekufah 2:5
א׳תיקון העולם ותיקון היחיד
1
ב׳הרבה תקנות נתקנו אצלנו מפני תיקון העולם. בזה אין כל חידוש, כי בכל אומה ואומה מוצאים אנו מעין אלה, ורוב חוקים ומשפטים באים מצד הנימוק של תיקון העולם. אלא שאצלנו התקנות האלה אינן מקבלות צורת חוק, אך צורה של הוראת שעה. אכן, החידוש הוא בזה, שאצלנו נמצאות גם תקנות שהן מפני תיקון היחיד, כלומר: שבעד ״העולם״ אין אלו כלל תיקון, אלא, אדרבא – קלקול; אך בשביל תיקונו המוסרי של היחיד, על העולם לקבל באהבה את הקלקול וההפסד הממוני שלהם. למשל (בבא קמא צד, ב):
2
ג׳מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה. אמר לו אשתו: ריקה! אם אתה עושה תשובה – אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: הגזלנים ומלווי ריביות שהחזירו – אין מקבלים מהם, והמקבל מהם – אין רוח חכמים נוחה הימנו.
3
ד׳הגעו בעצמכם, עד כמה היה סובל הכלל מתקנה כזו! הלוא על ידי זה יש פירצה פתוחה לגזלנים, שיגזלו כאוות נפשם ויהיו בטוחים, שלא יאונה להם כל רע; ולא עוד, אלא אף כשירצו להיות ״בריות יפות״ ויקיימו את המצוה של ״והשיב את הגזלה״ – ישיגו זאת בחזרה בתודה רבה. ומי שלא יוכל לעמוד מפני יצרו, יצר חמידת הממון, ויקבל ממנו, הנה ״אין רוח חכמים נוחה הימנו״. בכל זאת נדחתה טובתו של הכלל, מפני טובתו של היחיד. והנימוק הוא, כי הכלל יסבול על ידי זה רק בממון, בעוד שליחיד נוגע הדבר עד דכדוכה של הנפש, בתיקונה המוסרי, שרוצה לעשות תשובה ולהשיב לנפשו את שלמותה המוסרית ואינו יכול, מחמת ״אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך״.
4
ה׳חז״ל בעצמם הרגישו את הקיצוניות שבתקנה זו והוסיפו על זה הגבלות שונות גם בזמן, כלומר – באיזה זמן יש תוקף לתקנה הנ״ל, וגם באופן, כי לא בכל האופנים יכולים אנו להשתמש בכך.
5
ו׳אמרו, שרק ״בימי רבי נשנית משנה זו״, וכביאור רבינו תם שם בתוספות – ״דלאו לפניו ולא לאחריו, אלא לדורו דווקא תיקן, משום מעשה שהיה, ולא לדורות הבאים, דהא מעשים בכל יום שמקבלים מן הגזלנים ודנים דיני גזלות״.
6
ז׳גם לא בכל האופנים משתמשים אנו בתקנה זו. כשהגזלה קיימת – חייב הוא להחזיר, כמו שאמרו שם בגמרא: ״לא קשיא – כאן בגזלה קיימת, כאן בשאין גזלה קיימת״; ור״י בתוס׳ (ד״ה: ״בימי רבי״) עוד מוסיף על זה:
7
ח׳דלא תיקן רבי, דאין מקבלים – אלא באותם בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בכך, והם ניזונים בגזל ובריבית ומתפרנסים בכך כל ימיהם... שלא עשו תקנה מלקבל מאדם שגוזל ומלווה בריבית באקראי בעלמא.
8
ט׳לכשנתעמק מעט בזה נראה, כי גם בחילוק הנ״ל של הר״י, משפט הבכורה לתיקון היחיד על תיקון העולם, במקום שלראשון, ליחיד, הוא נוגע בתיקון נפשי ומוסרי, ול״עולם״ יש בזה רק נגיעה ממונית.
9
י׳כי מנקודת השקפה של תיקון העולם, הרי איפכא מסברא, וכלפיי לייא: לגזלן באקראי בעלמא עוד אפשר לנו לעשות איזו קולות, אבל איך אפשר להקל לגזלנים קבועים שאומנותם ופרנסתם בכך? הרי אלה יכולים להשתמש בזה לרעת כל הציבור כולו?! אך זהו שאמרנו, כי נתנו משפט הקדימה לתיקון היחיד על תיקון העולם.
10
י״אואומנם אפשר שהר״י בעצמו לא עמד על ההיגיון הזה, הנוקב ויורד עד התהום, אבל ההרגשה המוסרית, שאצל גדולי הרוח שלנו נעשתה לאינסטינקט מוסרי – היא שהביאה אותו על פי ההבדל הנ״ל, לבקש תיקון יותר לגזלן שאומנותו בכך, ולא לזה שגזל באקראי בעלמא. כי הראשון הוא כושל רוחני, אומלל מוסרי, אובד בעניו הנפשי, שהפך אצלו למחלה כרונית ומצוה לרחם עליו ולהחזירו למוטב, אם גם יעלה הדבר בדמים מרובים לנגזלים והעשוקים.
11
י״בלא כל הראשונים מסכימים בזה לבעלי התוס׳, שראו בתקנה זו רק תקנה לשעה, ויש פוסקים (עיין בשטמ״ק, בשם הרב המאירי) בפסק הלכה גם בזמן הזה, שאם:
12
י״גאין הגזלה קיימת, ובא הגזלן להחזיר את דמיה, שלא מחמת תביעת הנגזל – מידת חסידות היא שלא לקבל מהם, אלא יאמר לו, שאחר שאינה בעולם אינו רוצה בתשלומיה, והרי הוא מוחל כדי להדריך את הרשעים בתשובה. ואם קיבלו שלא בהפצר – אין רוח חכמים נוחה הימנו.
13
י״דהאם נוכל לתאר דוגמת חוק כזה בספרי החוקים של האחרים?! בעוד שכל חוקי המדינות מכוונים בעיקרם רק לתיקון העולם – הנה אצלנו תופס דווקא תיקון היחיד מקום בראש, וכל העולם כולו כדאי לו לאותו יחיד, ששב בתשובה שלימה ומוצא את תיקונו המוסרי בשלמותו.
14