לנבוכי התקופה ב׳:ו׳LeNevukhei HaTekufah 2:6
א׳הגבורה והחולשה ההיסטורית שלנו
1
ב׳לכשתמצא לומר – מכאן באות גם הגבורה וגם החולשה ההיסטוריות שלנו.
2
ג׳מחד גיסא – מי כעם ישראל גוי אחד בארץ שיש לו גבורה עצומה כל־כך להתקיים בגלות כה ארוכה; ומאידך גיסא – מי כעם ישראל שחלש כל־כך להתקיים בארצו. בגלות הננו מתקיימים – ואומנם, אוי ואבוי לקיום שכזה, אבל סוף־סוף, גם קיום שכזה טוב ממוות – זה כאלפיים שנה. ובארץ ישראל, גם אם נצרף את תקופת הבית הראשון ותקופת הבית השני ביחד – לא יגיעו ימי־השלווה באמת גם למאות שנים. וקשה לכאורה לבאר אופייה של אומה זו מה הוא – גבורה או חולשה?
3
ד׳אבל באמת, יש לנו שתי התכונות הללו גם יחד. על ידי החירות המוחלטת של היחיד, שכאמור, גרם זה גם לכך שהרצון הפרטי משל אצלנו על הרצון הכללי, באנו גם לגבורה וגם לחולשה.
4
ה׳בגלות מועיל לנו הצד הטוב שיש בתכונת קשיות העורף שלנו, שאין אנו מתבטלים כלל מפני הרוב העומד לנגדנו, ובארץ ישראל סובלים אנו להיפך מהצד הרע שיש בתכונה, היינו, שכל פרט־ופרט אינו מתבטל גם מפני רצונו של כללו שלו, כלל ישראל גופו.
5
ו׳בגלות תחשב ל״מעלה״, מה שכל אחד מאתנו, או לכל הפחות כל חלק ציבורי, חושב את עצמו ל״עולם קטן״, ובהתמוטט שאר החלקים הוא ממשיך בכל זאת את קיומו הלאה; אבל בארץ ישראל, ב״מדינת היהודים״ גופה, נהפכה לנו המעלה הזו לחיסרון בלתי ניתן להימנות!
6
ז׳כי באמת, לאו דווקא מלוכה, אך גם מדינה סתם אפשר לה להתקיים רק כשכל אחד חושב את עצמו וגם את חבירו לחוליות קטנות בתוך המכונה הגדולה של המדינה, והוא נכון בכל עת ובכל שעה ברצון או באונס להיהרג או להרוג בשביל טובתה. אבל אי־אפשר לה בשום אופן להתקיים, בזמן שכל אחד חושב את עצמו ל״עולם קטן״ מיוחד, היונק חיותו מתחומו הקטן לבד. כי כל העולמות הקטנים האלה כשמתכנסים יחד מביאים המה מהומה ומבוכה, ולא יותר.
7
ח׳הסיסמה, שכל מדינה ומדינה נשענת עליה, היא הסדר והמשטר השוררים בכל. אבל כפי האמור בפרקים הקודמים, על ידי השקפתנו על ״הפרט והכלל״, שנתנו את משפט הבכורה לראשון, באנו גם ל״אין סדר לישראל״ במידה מסויימת. כי כל סדר בא מתוך הכלליות של החברה; הפרטיות מתנגדת בטבעה לכך. ובאין סדר – אין מדינה. כל מדינה עומדת בעיקרה על מידת הדין, כאמור בפרקים הקודמים, ומכאן אולי נגזר השם מדינה, אבל אי־אפשר לה למדינה להתקיים כשהיא כולה רחמים, כי אז השתות יהרסון...
8
ט׳ואומנם, כבר הבאנו בפרקים הקודמים את טענת רשב״ג נגד ההפרזה במידת הרחמים, שמטעם זה כמעט שנתבטלו אצלנו – לא רק ענשי מיתה – אך גם כל שאר העונשים בכלל, ואמר: ״אף אתם מרבים שופכי דמים בישראל״, ודעתו נשארה דעת יחיד, שאין הלכה כמותו בזה. ובאמת, על ידי מידת הרחמים שלנו לא נתרבו חלילה שופכי דמים אצלנו, אך, אדרבא! נתמעטו לעומת כל העמים. אבל מאידך גיסא, אי־אפשר להכחיש שעל ידי זה נתרבתה ״שנאת חינם״ בישראל, שכל עיקרה לא באה אלא מחוסר משמעת – שלא רק שהגדולים לא נשמעו לקטנים – אך גם הקטנים לא נשמעו לגדולים. כי על ידי החירות המוחלטת של כל פרט, שפט כל אחד את שופטו ובנה במה לעצמו, מבלי לקבל כלל את מרותו של הכלל. וכמובן, שמדינה אי־אפשר לה להתקיים בחוסר משמעת. וכה נתבטלה אצלנו ״מדינת היהודים״.
9
י׳וגם את זאת צריך להדגיש, שלא הרי הדמוקרטיה שלנו כדמוקרטיה של זמננו. זו האחרונה פירושה רק שיעבוד, שיעבוד הפרט לכלל, היחיד לציבור, המיעוט לרוב, ולאמיתו של דבר – אין זה אלא שיעבודם של הכלל והפרט יחד למספר יחידים־דימגוגים שסוחבים את ההמון אחריהם. בעוד שהדמוקרטיה שלנו, משמעה שיוויון מוחלט וזכויות שוות לכל אישי האומה, מבלי שום יוצא מן הכלל. על הכלל אמרו ״הכל״: ״הכל שוחטים ושחיטתם כשירה״, ״הכל תורמים ותרומתם תרומה״, ״הכל כשירים לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן״, ״הכל יורדים לפני התיבה״, ולא עוד אלא, ש״הכל כשירים לדון״.
10
י״אואם כי היו לנו גם מלך וגם כוהן גדול, וכל אחד עם כתרו בראשו, כתר מלכות וכתר כהונה – אבל מה הועילו להם כתריהם אלה, אם על גביהם התנוסס כתר התורה, שלעומתו היו הכתרים הראשונים מעין שרגא בטיהרא. ״ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ״ (הוריות ג, ח), עם כל שמונת בגדי הכהונה שלו, ומכל שכן שהוא קודם למלך עם הארץ, עם כל הגדולה והגבורה שלו.
11
י״בואם הניחו לכלל ״דינא דמלכותא דינא״, הלוא כבר הבאנו בפרקים הקודמים דעת הראשונים, דב״מלכי ישראל לאו דווקא הוא״. ובנוגע לכהונה הגדולה – לא היה בכל זאת הפולחן מסור בידה במונופולין מיוחד, וכאמור, כל התפקידים הדתיים היה יכול כל אחד מישראל למלאות. ולא עוד, אלא, שאף דיני ממונות של כוהן גדול בשלושה, ושלושה הדיוטים היו יכולים לחייב אותו, ועליו היה מוטל לקיים את הדין מבלי שום טענה ומענה. ואף את המלך גופו היו יכולים מצד הדין לדון ולהעיד עליו, באופן ששני אנשים פשוטים מישראל – ״על פי שנים עדים יקום דבר״ – יכולים לחייב את המלך ואת הכוהן הגדול אף בדיני נפשות, ו״אמר לו שמעון בן שטח לינאי המלך: עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם״ (סנהדרין יט, א).
12
י״גבקיצור – הדמוקרטיות שלנו הגיעה לידי קיצוניות עקבית כזו, שאין אנו יכולים כלל לתאר זאת עכשיו בדמיוננו.
13
י״דוגם מכאן, מהדמוקרטיה הקיצונית הנ״ל, אפשר לבאר גם גבורתנו וחולשתנו. כי דמוקרטיה זו הביאה לידי כך שבאמת לא היתה לנו הנהלה ראשית גם בשבתנו על אדמתנו – לא מהצד החילוני ולא מהצד הדתי. שותפים היינו כולנו בארץ, באופן שגם למלך ולכוהן הגדול לא היה כאמור חלק גדול מלאיש פשוט. וכמובן, שהשותפות הזו היתה מעין ״קדירא דבי שותפי שלא חמימא ולא קרירא״, ולא יכולנו להחזיק מעמד, עד שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
14
ט״ואבל המכה הזו שוב היתה לנו לרפואה בגלותנו, והסיבה הזו גופה שהביאה לנו את החורבן היתה לנו לסם חיים אחרי חורבננו. כי כל קיומו של עם תלוי באיו נקודה מרכזית, וכשנקודה זו תחדל מלהתקיים – יעבור ויבטל מן העולם גם העם התלוי בה. ברם, הדמוקרטיות שלנו הביאה אותנו לידי כך, שכל יהודי ויהודי נשא בקרבו את מרכזה של האומה כולה.
15