לנבוכי התקופה ב׳:ח׳LeNevukhei HaTekufah 2:8
א׳הצדק לפי מושג הַשתפנות
1
ב׳הנבוכים שבזמננו דווקא הם הם המכריזים בקולי קולות על הצדק. והמילה ״צדק״ שגורה מאוד על שפתם ולא פוסקת אף לרגע. אלא שבמקום הצדק של מוסר היהדות יש להם הצדק של... הקומוניזם.
2
ג׳אכן, מה רחוק הוא הצדק ממין האחרון לצדק ממין הראשון.
3
ד׳הצדק שלנו, כאמור, מבוסס על היסוד ש״אין בכלל אלא מה שבפרט״, ואילו הצדק של הקומוניזם רואה לפניו רק את הכלל, את החברה, שמכאן נגזר גם השם סוציאליות, והאדם הפרטי נערך רק במידה שהוא מביא תועלת לחברה.
4
ה׳כל עיקרה של היהדות בנוי, כאמור, על הרצון הפרטי, עד שזה נעשה לטבע שני באומה הישראלית, ואילו כל עיקרו של הצדק הסוציאלי בנוי רק על הרצון הכללי.
5
ו׳וכשאנו רואים שהשתפנות נלחמת תמיד – לא רק ברכוש – אך גם בא־לוהות כביכול, חפיצה היא לעקור מן השורש – לא רק את הגבירים – אך גם את המאמינים, אין להתפלא על כך. כי באמת יש סמיכות הפרשה ביניהם. יסוד ושורש האמונה, כאמור, הוא ״עבדי הם – ולא עבדים לעבדים״, כי התורה ניתנה רק לבני חורין ולא לעבדים, וכל עיקרה של השתפנות היא עבדות היחיד לחברה ולקבוצה, שכל יחיד ויחיד נחשב בה רק כאבר פרטי בגוף אחד שלם.
6
ז׳האמונה בא־ל אחד דורשת שגם המאמין יהיה יחיד. ואם לא יחיד ומיוחד כשי״ת, אבל על כל פנים ירגיש בזכות קיומו גם בתור יחיד, ולא רק בשביל שהוא כפות כאסיר עולם לקבוצה, לחברה. וכדי שהאדם יתדבק עם ה״עצם״ המרום והנשגב של הבריאה כולה, דרוש שהאדם ירגיש את העצמיות שלו גופא, וכשהאדם כלוא כציפור במצודה בסביבתה של החברה – אי־אפשר שיהיה לו יחס ישר עם צורו וקונו.
7
ח׳ועוד אנו רואים, כי השתפנות היא בת זוגה של החומרנות, הרואה את התבל ומלואה ובכלל זה את כל ההיסטוריה האנושית, מנקודת הקיבה והלחם בלבד. ואת סמיכות הפרשה ביניהם אפשר גם כן לתפוס בנקל, אם נשים אל לב, כי רגש הבעלות והעצמיות זהו אחד מהדברים שבהם יש מותר האדם מן הבהמה, ולפי השקפת היהדות גם זה בא מ״צלם הא־לוהים״ שבו, שעל ידי כך הוא מרגיש את עצמו למעלה מכל החומרים שבעולם, שהם תלויים בו והוא אינו תלוי בהם, הוא בעלים עליהם והם אינם בעלים עליו. והשתפנות, העוקרת את כל ההרגשים הללו, משווה לאט־לאט את האדם גם בעיני עצמו בחדא מחתא עם כל החומרים והגלמים הפשוטים שכולם הינם רק מכונה אחת.
8
ט׳וחז״ל אומרים זאת על פי דרכם בקיצור נמרץ: ״שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ״ (אבות ה, י), כלומר, יסוד היסודות ושורש השורשים של שיטה זו היא הארציות שבאדם, שאיננה רואה בכל הבריאה, וגם הוא האדם בכלל – רק ארציות וחומרניות בלבד.
9
י׳השתפנות איננה אידיאל מרום ונשגב ״לאחרית הימים״, ואדרבא, יש בזה משום נסיגה לאחור, לאותם הימים שלפני התחלת הקולטורה האנושית, לתקופת הפראות והאליליות. הסוציאליות בנוייה על היסוד שהחברה קדמה לאיש היחיד, והשתפנים מסתייעים בחקירה בחיי העמים הפראיים שהראתה לדעת – ״כי במידה שהאדם עומד במדרגה יותר נמוכה בסולם ההתפתחות במידה זו הנהו יותר קשור לחברה. העמים הפרימיטיביים חושבים, מרגישים וחיים רק על פי מסורת החברה וכל העולם החיצוני מתרשם בשכלם רק על ידי צינור ההכרה החברותית ומושגיה. כל ההופעות הטבעיות שהאדם הפראי פוגש בהן הוא מבאר אותן לעצמו רק על פי האגדות שנארגו על ידי החברה. במצב הזה אין לאיש הפראי כמעט כל כוח השופט משלו וכל חיי נפשו אינם יוצאים מחוגי המושגים שחגה לו החברה״.
10
י״אתורתנו מלמדת אותנו – כי לא החברה קדמה לאיש היחיד – אך להיפך! ״אדם יחידי נברא״ ורק אחר כך באה החברה, הקבוצה, הלאום, המדינה והמעמד, וממילא ״אין בכלל אלא מה שבפרט״. ואם אנו מוצאים בכלל יותר מסכום אריתמטי של הפרטים, הוא מפני שבכלל מתגשם הרבה פעמים בפועל מה שישנו בכל פרט רק בכוח, כציור השלהבת הבאה מהרבה ניצוצות של אש.
11
י״במאמינים אנו באמונה שלימה – לא רק בהשגחה כללית – אך גם בהשגחה פרטית, וכל איש ואיש הוא אחראי על כל מעשיו לפני צורו וקונו, ואינו יכול לפטור את עצמו באמתלא של השפעת הציבור והחברה, כי גם על זה נאמר ב״צלם א־לוהים עשה את האדם״ וגם הוא, האדם, סוברני במעשיו ובמחשבותיו במידה ידועה.
12
י״גוהראיה מהפראים, היא ראיה רק על הפראים, אבל לא על עצם האדם מצד תכונתו וטבעו המקוריים.
13
י״דלפי השקפת היהדות נברא אדם הראשון, אדרבא, בשלימות האידיאלית האפשרית בעולם הזה, ורק אחר כך סרה האנושיות מדרכה הטבעית והתורה לא באה אלא כדי להשיב לאדם את תכונתו המקורית הראשונה. ועל כל פנים, אצלנו היחיד קדם לחברה. מתחילה בא אדם הראשון, ורק אחר כך בא דור הפלגה, שלפי ציורי התורה נראה שחשבו באמת כאילו החברה קדמה ליחיד, ועל ידי כך בטלה הרגשתו הפרטית של כל יחיד ויחיד ובמקומה באה רק הרגשת החברה. ובצדק אמרה אגדת חז״ל, שבדור הפלגה נעשו שליש מהם ״קופים ורוחות ושדים ולילין״ (סנהדרין קט, א) – כלומר, אלו העמים הפראיים, שכאמור, ״חושבים, מרגישים וחיים רק על פי מסורת החברה וכל העולם החיצוני מתרשם בקרבם רק על ידי צינור ההכרה החברותית ומושגיה״.
14
ט״ואולם, לא דור פלגה חדש הוא האידיאל היהודי, ולא לזה אנו מחכים.
15
ט״זהצדק הסוציאלי שמבינים בזה את הצדק הפרוליטרי ושהמתימרים בו הם בעיקר הסוגים השייכים למעמד הזה, איננו באמת אלא צדק של נגיעה, שהנוגעים בדבר לוחמים בעדו, ואומנם, לא נגיעה פרטית אלא נגיעה קולקטיבית. בעוד שהיהדות איננה מבדילה בין נגיעה פרטית לנגיעה קולקטיבית, וצדק הוא אצלנו צדק, רק אז, כשהוא משוחרר מכל פניה ונגיעה, לא נגיעה בממון ולא נגיעה בדברים, ואף לא נגיע המפלגתית ולא נגיעה מעמדית.
16
י״זהצדק בא אצלנו, רק אחרי שהאדם מסיח את דעתו מהאנוכיות, גם מהאנוכיות הפרטית וגם מהאנוכיות הקולקטיבית. ולפני ה״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ), מקדימה התורה את ה״לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט... וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד״ (שם שם, יט) וגם שוחד־דברים בכלל. והלכה פסוקה היא: ״בני עיר שנגנב ספר תורה שלהם – אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאים ראייה מאנשי אותה העיר״ (בבא בתרא מג, א).
17
י״חוכשאנו אומרים ״הצדק הפרוליטרי״ אנו סותרים את עצמנו לפי רוח היהדות, שאיננה מכירה רק בצדק החלטי החופשי מכל פנייה ונגיעה ומכל רגש האנוכיות, בין פרטית ובין קולקטיבית.
18
י״טואומנם, לפני השיטה הסוציאלית קדמה השיטה של האנוכיות, והא בהא תליא. שיטת האנוכיות רואה באדם רק רגש אחד, שהוא נמצא במידה שווה אצל כל בעלי־החיים שבעולם, והאדם לא נבדל מהם במאומה – זהו הרגש של אהבת עצמו ובשרו. וההבדל בינו לבין שאר החיות הוא רק בזה, שהאדם הוא ״חיה חברתית״, כלומר, שהוא מרגיש – לא רק את האנוכיות הפרטית – אך גם את האנוכיות החברתית, שבעיקרה ושורשה אינה אלא תולדה מהאנוכיות הפרטית. ואם רואים אנו באדם, לכאורה, גם את רגש הזולתיות, כגון מסירותו למדינה ולממלכה – הרי זה רק על היסוד של ״שמור לי ואשמור לך״, ומפני ש״אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו״ (אבות ג, ב). כלומר, שוב אותו הרגש של האנוכיות, אך בכמות יותר גדולה.
19
כ׳השיטה הזאת רואה באדם רק את יצר־הרע, רק את השטן המשחית, וליצר הטוב ומלאכי רחמים אינה מוצאת אף פנה אחת קטנה – לא בשמים ממעל ולא בארץ מתחת. וכמובן שלשיטה זו אין כל ״מילתא דתמיהא״ בהגדרה של ״צדק״ אינטרסי. כי לשיטתה, אין כלל בעולם צדק מוחלט, יש רק צדק של נגיעה. הנגיעה זהו המניע העיקרי של הצדק, ורק ממנה הוא יונק את יניקתו. וכשם שהנגיעות והאינטרסים של בני אדם שונים ומשונים זה מזה – כך גם השקפותיהם על הצדק שונים ומשונים. וצדק סוציאלי או צדק פרוליטרי פירושו, פשוט – האינטרס של הפרוליטריים, כשם שהצדק המקובל עד עכשיו פירושו, לדבריהם, הצדק של הבורגנים. צדק ואינטרסים הם לפי דבריהם שמות נרדפים. ולא רק הצדק, אך גם כל יצרי־רווחה של האנושות, כמו הדת, המוסר, הקולטורה, כל אלה הם שמות נרדפים של האינטרס השליט בכל ולית אתר דפנוי מיניה. ומכיון שכל יצורי־הרוח נוצרו על ידי בעלי אינטרסים אחרים מאלה של הפרוליטריאט, שמע מינה שנחוץ להילחם ולעקור מן השורש את כל יצורי הרוח האלה.
20
כ״אוהאם יש צורך להרחיב את הדברים כדי להוכיח שהיהדות היא בניגוד גמור מן הקצה אל הקצה לשיטה הזו? אין היהדות רואה את האנושות בדמות ״חיה חברתית״, אלא יודעת היא כי ״וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״ (בראשית ב, ז), שהוא יונק את יניקתו מא־לוהים חיים שבראו בצלמו וכדמותו. וממידת יוצרו וקונו יש בו להיטיב לזולתו; וזה אדרבא – הלוא כל העונג הרוחני שבאדם שהוא יותר נעים מכל התענוגים שבעולם, ולא רגש האנוכיות הוא המניע את גלגל ההיסטוריה אלא, אדרבא – רגש הזולתיות. בכל הדורות תמיד נמצאו אנשי רוח שחפצו להיטיב לזולתם. ובמקום מלחמת הקיום – שאומנם אי־אפשר להכחיש כי ישנה במציאות – הכריזה היהדות ביחוד על מלחמת היצר להילחם בו עד רדתו.
21
כ״בכל עיקרה של היהדות היא מחאה חיה לאלה הסבורים שרק האינטרסים המה מניעי גלגל ההיסטוריה. וכשם שהיא נלחמת באנוכיות הפרטית – כך היא נלחמת גם באנוכיות הקולקטיבית. ולעומת זה רשומה על דגלה אנוכיות אחרת, לגמרי אחרת – ״אנוכי ד׳ א־לוהיך״ ו״כה אמר ד׳״. וצדק אינטרסי ישאר לנו תמיד בבחינת דבר המופרך מעיקרו.
22
כ״גואומנם, מונים אותנו הנבוכים של תקופתנו על זה, שבין כל השס״ה לא־תעשה שבתורה אין אזהרה מפורשת על הניצוּל, שיהא אסור לו לאדם לנצל את אחרים, בעוד שלצדק הסוציאלי יש בזה תלי תלים של הלכות. אבל באמת, עיניהם טחו מראות את כל דברי הנביאים והחכמים נגד המנצלים, שחשבו אותם לגרועים שבגרועים. למשל, כמה קיללו חז״ל (עיין מגילה יז, ב) את מפקיע השערים ואמרו שעליו הכתוב אומר: ״שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״ (תהלים י, טו), וכביאורו של רש״י על זה:
23
כ״דוממאי דבמפקיע שערים כתיב? דכתיב בההיא פרשתא: ״יֶאֶרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֶרֹב לַחַטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי״ (שם שם, ט) – וכי הלסטים אורב את העני?! והלוא את העשיר הוא אורב? אלא, במפקיע שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים היא.
24
כ״הואם כן הדבר, הלוא יצא לנו מזה, שבכל מקום שהנביאים הרימו קולם על שוד עניים ואנקת אביונים, המה מכוונים – לא על גזלנים פשוטים, שהמה גוזלים מעשירים ולא מעניים – אלא על מפקיעי שערים המנצלים את העניים, וכשאומר המשורר הא־לוהי, למשל: ״מִשֹּׁד עֲנִיּים, מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים – עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר ד׳״ (תהלים יב, ו), ועל פי ביאורם של חז״ל על זה: ״אמר הקדוש ברוך הוא לדוד, אפילו אתה מקים אותי אלף פעמים איני קם, לכשאראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים אני קם״ (על פי בראשית רבה עה, א) – הלא כוונתו רק על מפקיעי שערים או בלשון המודרנית שלנו – על אלה המנצלים את אחרים.
25
כ״וובאמת, רוב דברי הנביאים הלא מוסבים הם על אלה השודדים את העניים דווקא:
26
כ״זהוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן, וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ. לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים, וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עַנִיֵּי עַמִּי, לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם, וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ (ישעיהו י, א-ב).
27
כ״חאַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר... כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם... אִם עָשׂוֹ תַעַשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ (ירמיהו ז, ד-ו).
28
כ״טשִׁמְעוּ נָא רָאשֵי יַעַקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְרָאֵל... שֹׁנְאֵי טוֹב וְאֹהַבֵי רָע, גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעַלֵיהֶם, וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם... הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט, וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה (מיכה ג׳:ט׳-י׳).
29
ל׳וכהנה וכהנה למאות בכל התנ״ך, והכל מדבר על גזל הקצינים מן העניים והאביונים.
30
ל״אואם אצל הנביאים היה הדבר הזה למוסר ולתוכחה, הנה אצל חז״ל קבל הדבר צורה משפטית. מלבד הקללה הנוראה שהכריזו ״שבור זרוע רשע״ על מפקיעי שערים (ראה לעיל), הנה היה זה מתפקידי בית הדין לפסוק את השערים. ואנו מוצאים בזה הרבה דינים מפורטים, כמו (שו״ע, חו״מ, רלא, כ-כד):
31
ל״בחייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים, שלא ירוויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרוויח בדברים שיש בהם חיי־נפש... אלא השתות (–שישית). במה דברים אמורים, במוכר סחורתו ביחד בלא טורח, אבל חנווני המוכר סחורתו מעט־מעט, שמין לו טורחו וכל יציאותיו, ומותר עליהם ירוויח שתות... אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי־נפש... אין אוצרין פירות שיש בהן חיי־נפש בארץ ישראל... ובשנת בצורת לא ימכור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה.
32
ל״גואומנם חז״ל קבעו את הדינים הנ״ל רק על דברים ״שיש בהם חיי־נפש״, אבל מי אינו מבין ומרגיש, כי מי שמנצל את פועליו העובדים אצלו עבודת פרך והמה סובלים חרפת רעב, בעוד שהוא ממלא על ידם אוצרות זהב, כי גם זהו בכלל האיסור שלא להרוויח יותר מדי בדברים שיש בהם חיי־נפש – לפועלים.
33
ל״דואומנם, גם הנביאים וגם החכמים אינם יכולים להוסיף על תורתנו אפילו קוצה של יו״ד, ועל זה נאמר: ״לא תוסיפו״. ובתורה הלוא לכאורה אין כלל שום זכר לכל אלה? אבל באמת אין בזה שום הוספה על התורה, ויש בזה רק הסתכלות עמוקה ברוח התורה. כי, כאמור, באיסור של ריבית, שהחמירה בו התורה גם יותר מהאיסור של גזל, ביסודו כבר מונחים כל האיסורים הללו, שלכולם יש כיוון אחד – להגביל את כוחו של הממון עד המינימום המצומצם ביותר. ואומנם, שו״ע גופו מוסיף על כל זה את הדברים: ״כל המפקיע שערים או שאוצר פירות בארץ ישראל או במקום שרובו ישראל – הרי זה כמלוה בריבית (שם, שם כה).
34
ל״הראו עד היכן הדברים מגיעים: התקנה של מהר״ם מלובלין מוצאת עצה גם להיתרה של ריבית ממש על פי היתר עסקא, ואילו בארץ ישראל אסרו גם עסקא ממש משום ריבית! סברות הפוכות כל־כך!
35
ל״ואבל זו היא הנותנת! כי שאני לובלין ודכוותה מארץ ישראל. ה״היתר עסקא״ היא יצירת הגלות במקומות שכל סדרי החיים מבחוץ היו נגדנו ונגד כל תורת החיים שלנו, ולו זכינו למדינה יהודית עומדת ברשות עצמה, ומתנהלת על פי תורתנו הקדושה ועל פי רוח תורתנו, כי אז בוודאי לא היה אצלנו היתר עסקא, והרבה עסקים היו אסורים אצלנו משום אבק ריבית.
36
ל״זואם יש שיעור כמה אפשר להרוויח מדברים שיש בהם חיי־נפש – על אחת כמה וכמה שהיה שיעור לדבר כמה אפשר להרוויח מחיי־נפש גופם, זאת אומרת, כמה יהיה שכר הפועלים שמוסרים את כל נפשם בעבודה, וכמה שכר בעל הבית ה״טרוד בפועליו״.
37
ל״חוהכלל היוצא מדברינו הוא, שרוח הסוציאליות הוא רוח האליליות, שכל קבוצה וקבוצה היה לה אליל מיוחד שלחם עם האלילים האחרים, והסוציאליות פנים חדשות היא של רוח זו – ולא רוח חדשה – של מלחמת המעמדות, ורוח הצדק שלנו היא רוח של אחדות הבורא, אחדות שלימה ומלאה, אחדות בתור כלל כל הכללים, ובלי שום יוצא מן הכלל, שאינה חפיצה לדעת מעמדות, אלא יודעת רק מעמד אחד, מעמד הר־סיני, וממילא אי־אפשר שתהיה מלחמת המעמדות.
38
ל״טרוח הסוציאליות באה בעיקרה – לא מרוח – אך מחומר, כלומר, מאותה ההנחה שנשתרשה בפילוסופיה היוונית כי היה חומר קדמון ורק אחר כך באה הרוח, רוח ד׳, ונתנה צורה לחומר, ופושטת צורה ולובשת צורה עד היום הזה. ואילו רוח הצדק שלנו – כל עיקרה מיוסד על רוח קדמונית שלפני כל חומר היתה הרוח, והלוא היא הסיבה הראשונה גם לחומר ההיולי שבאה אחר כך רק בתור מסובב ולא בתור סיבה.
39
מ׳הסוציאליות מוליכה את האדם לשיעבוד – לשיעבוד היחיד לציבור, לשיעבוד הפרט לגבי הכלל, ואילו הצדק שלנו כל עיקרו מיוסד על החירות, חירות שלימה ומלאה, חירות מוחלטת בלי שום גבול ושיור, חירות של ״עבדי הם ולא עבדים לעבדים״ מבלי שום יוצא מהכלל! הסוציאליות, מקורה ושורשה גם כן בתקיפות ורגש הכבוד והערצה לתקיפות, אלא שבמקום תקיפות הרכוש – באה תקיפות העבודה; ואילו הצדק שלנו אומר מלחמה לד׳ בתקיפים מדור־דור, ואחת היא לנו באיזו צורה מתלבשת התקיפות, תמיד היא שנואה ומכוערת לפני ד׳.
40
מ״אהסוציאליות, כל עיקרה מכוון להביא מהפכות בעולם, מהפכות של ״עליונים למטה ותחתונים למעלה״. אבל סוף־סוף נשארים עליונים ותחתונים... ואילו הצדק שלנו מכוון להביא שיוויון לעולם, שיוויון בלי שום הבדלים בין עליונים ותחתונים.
41
מ״בהסוציאליות רואה באנושות ובהתפתחות האנושות רק את ההכרח בלבד, וכשם שכל מהלך הטבע בא מבלי דעת ובחירת הטבע, אך בכוח חוקי ברזל שאינם זזים ממקומם אף כחוט השערה – כך גם מהלך האנושות הוא באופן שכזה. בעוד שהצדק שלנו רואה באנושיות בחירה ורצון בעיקר.
42
מ״גהמה יודעים רק מ״אין קמח אין תורה״, ואם אומנם אנו גם כן אין אנו כופרים בזה, אבל אנו יודעים גם את האידך גיסא ש״אם אין תורה אין קמח״ (אבות ג, יז).
43
מ״דהמה מדגישים בהתפתחות האנושות רק את הקיבה והלחם, ומראים ואומרים: פוק חזי שבהתמעטות החיטים מתמעטים מספר הנשואים והנולדים, ומתרבה מספר המאבדים עצמם לדעת, וכן להיפך, ואנו אומרים: ״לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד׳ יִחְיֶה הָאָדָם״ (דברים ח, ג).
44
מ״ההמה מראים על זה ש״פרנס לפי הדור״, שההמון משפיע על הגדולים, וכל דור ודור יש לו פרנסים לפי רוחו וטעמו; וסימן הוא לחומרנות השוררת באנושות, ואנו יודעים גם האידך גיסא ש״דור לפי פרנס״, שהגדולים, יותר משהם מושפעים – הם משפיעים, ויותר משמשפיעה הכמות על האיכות משפיעה האיכות על הכמות.
45
מ״והמטרה האחרונה של הסוציאליות, היא: ״שלי שלך ושלך שלי״, והמטרה האחרונה של היהדות, היא: ״שלי שלך ושלך שלך״.
46
מ״זהראשונה אומרת – ביטול הבעלות לגמרי, אבל אין זה אידיאל כלל לאדם ״צלם א־לוהים״, כי האידיאל הזה כבר השיגו עוד בששת ימי בראשית כל הבהמות והחיות אשר על פני האדמה, וזו היא ״מידת עם הארץ״, ולא רק עם הארץ, אך כל הברואים השפלים שבארץ, כולם אינם יודעים ואינם מרגישים מהי בעלות, בעוד שהשניה – ״שלי שלך ושלך שלך״ זו היא נאה ויאה לאדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שגם הוא אומר לאדם ״שלי שלך״.
47
מ״חאומנם, המידה האחרונה היא רק מדרגה חסידית, ״שלי שלך ושלך שלך – חסיד״, אבל בגופא דעובדא, הלא אין כלל מידה אחרת לבחור בה גם למי שאינו רוצה להיות בבחינת חסיד, כי מארבע מידות שבאדם, האחת היא ״מידת סדום״, השניה – ״מידת עם הארץ״, השלישית – ״מידת רשע״, ומי שלא ירצה באחד מהתארים ה״יפים״ האלה, בעל כורחו עליו לאחוז במידה של ״שלי שלך ושלך שלך״.
48
מ״ט״שלי שלך ושלך שלך״, זאת אומרת – שחרור מכל נגיעה, התרוממות למעלת רוח עליונה, וותרנות, נדיבות, עשיית לפנים משורת הדין, עלייה מוסרית, התדמות הצורה ליוצרה – ״מה הוא – אף אתה״.
49
נ׳הסוציאליות, גם היא עומדת על השיטה שאחזו הגויים בכל הדורות ובכל הזמנים, והיא: המטרה מקדשת את האמצעים ואינה מבחינה בין אמצעים לאמצעים, וגם האמצעים הטמאים ביותר כשרים המה לה, כדי להגיע למטרתה, בעוד שהיהדות מורה לנו ממש ההיפך מזה – לא המטרה מקדשת האמצעים, אלא האמצעים המגונים מחללים גם את המטרה הקדושה, והאמצעים הטמאים מטמאים גם את המטרה הטהורה, ובלשונם של חז״ל זוהי ״מצוה הבאה בעבירה״ שלא רק שהעבירה נשארת עבירה – אך גם המצוה נהפכת לעבירה!
50
נ״אועל כן, אי־אפשר לנו להילחם נגד האלימות של כל העולם באלימות משלנו. נגד התקיפות בתקיפות משלנו, נגד העוול בעוול משלנו וכו׳ וכו׳, אין קטיגור נעשה סניגור ואין מצוה הבאה בעבירה. אך עלינו להילחם על ידי האמצעי של ״שלי שלך ושלך שלך״.
51
נ״בהאידיאל הקיצוני של הסוציאליות הוא לפורר את עגל הזהב לפרורים קטנים ולחלק את הפרורים לכל בני אדם במשקל שווה – והאידיאל שלנו הוא לשורפו לגמרי – ״בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ״ (ישעיהו ב, כ).
52
נ״גיש מאמר חז״ל: ״בשלושה דברים אדם נדמה לבהמה, ובשלושה דברים הוא נדמה למלאכי השרת – בזה אפשר להגדיר בקצרה את ההבדל בין הצדק של הסוציאליות לבין הצדק שלנו – הראשון יונק כל עיקרו משלושת הדברים שהאדם נדמה לבהמה, והצדק שלנו – משלושת הדברים שהאדם נדמה בהם למלאכי השרת.
53
נ״דואומנם, הדרכים המובילים לצדק שלנו המה ארוכים מאוד, כי לא על נקלה נביא את האדם להתפתחות מוסרית־אידיאלית־מלאכית כזאת. בעוד שהדרכים המובילות לצדק הסוציאליסטי, המה כל־כך קצרים.
54
נ״האבל יש דרך ארוכה וקצרה, ויש דרך קצרה וארוכה – ואנחנו בחרנו בראשונה.
55