לנבוכי התקופה ג׳:ב׳LeNevukhei HaTekufah 3:2
א׳חידוש העולם – חידוש היהדות
1
ב׳העיקר הראשון של הרמב״ם, הוא: ״אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים״.
2
ג׳ואומנם, ב״אני מאמין״ זה הוא מדגיש ביותר את מה שהרבה לבאר באריכות בספרו ״מורה נבוכים״, כי לא רק שאנו מחוייבים להאמין במציאות א־לוהים, אלא גם בחידוש העולם, כלומר – בורא ומנהיג.
3
ד׳אנו רואים בספרו הנ״ל, כי בכמה דברים הראה מעין הכנעה לפני אריסטו, אף בדברים כאלה, שלפי דברי מתנגדיו המה בסתירה לגופי תורה, אבל בזה – בחידוש העולם – התעקש נגדו בעקשנות יהודית נמרצה ולא נתן לו בזה אף כחוט השערה. הרמב״ם מבאר את התנגדותו היתירה לאריסטו בנוגע לקדמות העולם, גם כן על פי דרכו הוא, דרך השכל, ואומר (מו״נ ב, כה):
4
ה׳דע, כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים... כי אין הכתובים המביאים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים היות השם גשם... והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית׳ גשם.
5
ו׳והוא לא עשה זאת –
6
ז׳מפני שהיות השם בלתי גוף יתחייב למופת, וקדמות העולם לא התבאר במופת, ואין צריך שיודחו הכתובים.
7
ח׳אבל בין השיטין אפשר לראות כי הפעם ניצח הרגש, רגש היהדות, את השכל; ולו גם היו לו מופתים נאמנים על קדמות העולם, היה דוחה את המופתים האלה מפני מופתיו של משה רבינו ע״ה.
8
ט׳והסיבה השניה שנתן להתנגדותו לאריסטו בזה, והיא נראית לנו עיקרית:
9
י׳מפני שהנחתנו שהשם בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה... אבל אמונת הקדמות, הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חידוש העולם... תהיה התורה אפשרית, ותיפול כל שאלה שתיפול בזה העניין, עד אם יאמר, למה שם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו; ולמה השם נתן תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת; ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו; ולמה ציווה באלה המצוות והזהיר באלו האזהרות... יהיו מענה אלו השאלות כולן, שנאמר: כן רצה או כן גזרה חוכמתו, כמו שהמציא את העולם כשרצה על זאת הצורה ולא נדע רצונו בזה, או פני החוכמה ביחד צורתו וזמנו – כן לא נדע רצונו או חיוב חוכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו.
10
י״אואם כי דבריו אלה עושים כמעט את כל ה״מורה נבוכים״ למשנה שאינה צריכה לגופה, כי הלוא באופן כזה אפשר לפטור את כל הנבוכים במאמר קצר וקל: ״אני ד׳ ואין לך רשות להרהר אחרי״, הנה חזקה עליו השפעת הרגש עד שלא עמד בעל ההיגיון היותר גדול הזה על הסתירה ההיגיונית שבדבר.
11
י״בוכדי לסתור סתירה מוחלטת את המופתים על דבר קדמות העולם, משתמש הוא במשל הנמרץ (מו״נ ב, ז):
12
י״גאיש שלם במדע, שמתה אמו אחרי שהניקתהו חודשים, והוא לא ראה כלל אותה ולא נקבה משאר בעלי חיים. וכשמספרים לו באיזה אופן נולד, הוא וכל שאר בעלי חיים אשר על פני האדמה, הוא שואל הרבה קושייות חמורות מאוד: הייתכן הדבר, הלא... כל איש כשתכלה ממנו הנשימה קצת שעה – ימות... וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים בימים מועטים – ימות בלי ספק, ואיך ישאר חודשים האיש חי...
13
י״דוהנמשל מובן מאליו, כי אי־אפשר להביא ראיה מטבע המציאות הנראה בחוש על הבלתי נראה, על ה״מה לפנים ומה לאחור״. ושוב הסיח את דעתו הגדולה והרחבה מני ים, כי על ידי זה הוא מבטל גם את כל מופתי הפילוסופיה בכל מה שהביאו לראיה על מה שלפני הטבע ולאחר הטבע. כי במשל הזה, כבר הניח הרמב״ם את אבן השתייה לפילוסופיה החדשה שביטלה בטיסה אחת את כל המגדלים הפורחים באוויר של הפילוסופיה הישנה. ואומנם, זהו כוחו של הרגש גם על בעל השכל היותר גדול, שלפעמים כשיתקוף עליו רגשו, הוא עובר על כמה סתירות הגיוניות בשתיקה.
14
ט״וכי הרגיש הרמב״ם ז״ל בהרגשה חדה, כי השיטה של קדמות העולם שוללת ממילא את כל רוח החיים שבדת, ולא לחינם העמיד את ה״אני מאמין שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג״ בראש העיקרים, כי באמת זהו כללא, ואידך – פירושא הוא, זיל גמור.
15
ט״זכי בעיקר הנ״ל מוצאים אנו יישוב מספיק לכל הקושייות הנופלות על שאר העיקרים. למשל, מוצאים אנו אחר כך בין השאר את שני העיקרים הללו: ״אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם״; ו״אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש למי שיעבור על מצוותיו״ – שלכאורה יש סתירה גלוייה ובולטת בין שני העיקרים הללו, והיא הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה. אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש את כל מעשי בני אדם ומחשבותם, אם כן, מדוע הוא גומל טוב ומעניש?
16
י״זהנה התירוץ על זה ברור, ש (רמב״ם, הלכות יסודי התורה ה, ה):
17
י״חשהקב״ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא... אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא.
18
י״טכלומר, בהנחתנו שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים כבר כללנו בזה, כי הוא וידיעתו הם למעלה מהשגתנו שנשתלשלה רק ממנו.
19
כ׳ולחינם בא הראב״ד בטרונייה עליו, ש״לא נהג כמנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו״. כי באמת כבר השלים זאת עוד בהתחלת דבריו, שפתח בדברים אלה (יסודי התורה א, א-ד):
20
כ״איסוד היסודות ושורש החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא; וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמת הימצאו... כלומר, אין שום מצוי אמת מלבדו.
21
כ״בוממילא מובן שידיעתו היא ממין אחר לגמרי.
22
כ״גואם התורה מתחילה ב״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים״ (בראשית א, א), ומסיימת בחומש דברים (לד, י-יב): ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים... וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה... אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״ – הוא מפני שבזה מונח כבר יסוד היסודות ושורש השורשים של עיקרי אמונתנו וגם נעוץ סופה בתחילתה.
23
כ״דאנו רואים שהתורה מדגשת במידה מרובה כל־כך את מעשי הניסים, וחלק גדול מהמצוות באו בשביל לעשות זיכרון לניסים. למשל, כמה וכמה ממצוות התורה לא באו אלא בשביל הזיכרון מהנס של יציאת מצרים. ומדוע? האם באמת זקוק הקדוש ברוך הוא לראיה על מציאותו ממעשי הניסים, והטבע בעצמו – האם אינו מעיד על זה?
24
כ״האכן, הוא אינו זקוק לכך – אך אנו זקוקים לזה, כדי להיווכח בעיקר הגדול של חידוש העולם. כי לפי דברי המאמינים בקדמות העולם, אין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות בעולמו אף כקוצה של יו״ד, כי הוא, כביכול, גם כן משועבד לעולמו כשם שהעולם משועבד לו, והכל נעשה רק בתור עילה ועלול, סיבה ומסובב, שחוקי ברזל קבועים ועומדים בזה מימות העולם מבלי שום אפשרות של יוצא מן הכלל. ועל כן היננו צריכים להדגיש כל־כך את מעשי הניסים, כדי להשריש בקרבנו את עיקר העיקרים של חידוש העולם. כי כשם שאפשר לו לחדש פרטים ידועים בעולמו על ידי מעשי הניסים – כך אפשר היה לו בזמן מן הזמנים לחדש את כל עולמו.
25
כ״ואנו יודעים שב״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים״ עיקר של חידוש העולם; ועל ידי ה״הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים... אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״, ונעוץ סופה בתחלתה. ועל כן, בכל פעם שאנו עושים זכר ליציאת מצרים, עושים אנו ביחד עם זה ממילא גם זכר לחידוש העולם.
26
כ״זכי אומנם, העיקר של חידוש העולם הוא בעיקרו חידוש מקורי של היהדות, כי זולתה גם האלילות וגם הפילוסופיה עבדו מקודם לחומר קדמון: הראשונה עבדה לזה בעבודה זרה ממש על ידי השתחוויה לעץ ולאבן, והשניה – על ידי מופתיה הפילוסופיים.
27
כ״חואחת היא היהדות שלא ידעה ולא חפצה מעולם לדעת משום חומר קדמון, אך ורק מרוח קדמון, שכל החומר הוא אצלו רק כחומר ביד היוצר.
28
כ״טוהעיקר הזה של חידוש העולם, נעשה אצלנו לתכונה נפשית פנימית. נשתרשה בקרבנו בכלל החביבות לחידוש, עד שעל כל דבר שאין אנו מוצאים בזה חידוש יתיר, הננו שואלים בתמיה רבה: ״מאי קא משמע לן?! פשיטא!״ – ולהיפך, אנו אומרים תמיד: ״איידי דאתא מבי מדרשא – חביבא ליה״.
29
ל׳וההכרה הזאת משפיעה ממילא גם במתכוון וגם שלא במתכוון על כל מהלך מחשבתנו והתפתחות עולמנו בכלל ובפרט. וזו היא שעשתה אותנו לעם רוחני, המבקש בכל דבר את הרוחני המוחלט שבו ונותן לו, לרוח, את משפט הבכורה.
30
ל״אכי האמונה בחידוש העולם משרשת בקרבנו אגב אורחא את היתרון שיש לרוח על החומר. כי הראשון – הרוח – הוא המחולל והמוליד של השני – החומר – שרק על ידי הראשון נעשה יש מאין, ולא היה, כאמור, מעולם חומר קדמון – אלא אך ורק רוח קדמון.
31
ל״בולכשתרצו, הייתי אומר, כי גם את התכונה של קשיות עורף, שאנו היהודים מצטיינים בה יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, ושבכללה הביאה לנו ברכה, כי גם זאת עלינו לבקש ולמצוא בהשקפתנו על הבורא והבריאה.
32
ל״גכי לבעלי שיטת ״החומר הקדמון״ אין בכלל רצון בתבל, כי גם הבורא גופא לא ברא את עולמו על פי רצונו המיוחד, אך הכל בא שלא במכוון, בדרך עילה ועלול סיבה ומסובב, המשתלשלים מאליהם באופן מכני. וכמובן, שמה שאיננו ב״אב״ – אי־אפשר שיהיה ב״תולדה״, ומה שאיננו בבורא – אי־אפשר שיהיה בבריאה. לא כן היהדות, שכל עיקרה מבוסס על חידוש העולם, שהבורא שלה הוא בורא בעל רצון ובעל תכלית, ובשתי התכונות האלו הוא מתגלה בעולם. ומרוב ההתאחדות שהתאחדנו עם בורא כזה מדור־דור, נעשו גם אצלנו הרצון והתכלית לטבע שני, עד כי פתגם שגור על שפתותינו תמיד: ״אין לך דבר העומד בפני הרצון״ – וכה נעשינו באמת ל״עם קשה־עורף״...
33
ל״דכל המסתכל בהיסטוריה שלנו גם בהשקפה שטחית, יראה, כי לא התחשבנו הרבה עם השתלשלות של סיבות ומסובבים שעמדו לנו מנגד; ולא עוד, אלא ששיעבדנו את ההשתלשלות גופא שתהיה לפי רצוננו אנו, כי גדול אצלנו כוח הרצון, שמקורו בא מהשקפת עולמנו העצמית.
34
ל״הומכאן, מהשקפתנו על העולם הגדול, באים אנו להשקפתנו על העולם הקטן, האדם. כי אלה הרואים את עולמו של הקדוש ברוך הוא בתור עולם קדמון, אין אצלם כלל המושג של לכתחילה, כי הכל הוא בדיעבד; ואין ״סוף מעשה מחשבה תחילה״, אך הכל בא שלא במתכוון בתור ״מה שעשוי – עשוי״. אבל המאמינים בחידוש העולם, הרי יודעים גם מלכתחילה וגם מדיעבד. ועוד יותר – שהדיעבד בא על ידי הלכתחילה שקדם לו, שמקודם גזרה חוכמתו ית׳ שכך צריך להיות ועל פי גזירה זו נשתלשלו הדברים למעשה.
35
ל״ולמאמינים בקדמות באה המחשבה אחרי המעשה, אחרי ה״יש״ מקדמת דנא, ולמאמינים בחידוש בא המעשה אחרי המחשבה.
36
ל״זמההבדל הזה השתלשל גם כן ההבדל שבין היהדות ובין השיטות המתנגדות לה בהשקפת המוסר. כי הדיעבד שבנו מתנהג בוודאי על פי ההלכה הפסוקה, ש״יצר לב האדם רע מנעוריו״ ו״כל דאלים גבר״, ואלה שאינם רואים בעולמם אלא את הדיעבד, לא יראו בזה שום עוול, והמה פוסקים ככה גם לכתחילה. לא כן היהדות שנשתרשה, כאמור, הידיעה בקירבה, כי הדיעבד צריך להיות נגרר אחרי הלכתחילה, הנה רוצה היא גם כן שהחיים יתנהגו – לא כפי שהם במציאות – אך כפי שהם צריכים להיות, ומכאן באה ההשקפה המוסרית שלה.
37
ל״חואם כי לעת עתה ״יצר לב האדם רע מנעוריו״, הלוא יש גם ״אחרית הימים״ שאז גם החיות הרעות ״לא ירעו ולא ישחיתו״. כי חידוש העולם לא נעשה בפעם אחת, אך ״מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״. ומיום ליום המה משתלמים, וסוף־סוף תבוא ההשתלמות המוחלטת של כל הבריאה כולה.
38
ל״טבקיצור – ההבדל בין ההשקפה המוסרית שלנו ובין השקפות החולקים עלינו הוא כניגוד בין הנהגה ניסית ובין הנהגה טבעית. כי בטבע אין אנו רואים אף ניצוץ של מוסר, רק את חוק הברזל שהגיבור מדכא את החלש. אבל יודעים אנו שיש הנהגה ניסית, ששם יש גם כן אימת חלש על גיבור, אותה ההנהגה שאיננה מתחשבת הרבה עם המצוי, אך עם מה שראוי להיות.
39
מ׳וגם על זה הננו צריכים לשים לב. הנה יש לאומות העולם קובלנות עלינו על זה, שהננו נוטלים חלק בראש בכל המהפכות שבאות בחיי החברה האנושית, תמיד הננו רואים בהן את היהודי שהוא השאור שבעיסה, הרוח המניע, החומר התוסס וכו׳ וכו׳.
40
מ״אאין להתנצל על כך, כי זה מונח בתכונתו של היהודי שאבותיו עמדו על הר סיני, וחידוש העולם הוא לו לעיקר העיקרים, והוא רוצה תמיד לחדש דבר מה בחיים בלי הסתפק בקדמוניות בלבד – ״וישן מפני חדש תוציאו״. באופן, שגם זה הוא אחד מהתוצאות של האמונה בחידוש העולם.
41
מ״במובן מאליו שכל אלה הדברים שפרטנו, הנה, לא רק על המאמינים שבנו לבד נאמרו – אך גם על הבלתי־מאמינים שבנו. כי כידוע, הרבה פעמים מתקיים המסובב גם אחרי שהסיבה כבר אינה מורגשת, ובכל זאת כבודה של הסיבה במקומה מונח, ואין לנו סיבה גורמת יותר גדולה מהאמונה שנעשתה אצלנו להשקפת עולם מיוחדת ונשתרשה בכל נימי לבבנו, על ידי סבל הירושה – בין אם ירצו היורשים בכך ובין אם לא ירצו.
42
מ״גבקיצור – חידוש העולם – חידוש היהדות.
43