לנבוכי התקופה ג׳:כ׳LeNevukhei HaTekufah 3:20
א׳בין ישראל לעמים
1
ב׳אנו אומרים בהבדלה: ״המבדיל בין קודש לחול... בין ישראל לעמים״. לא רק בין ישראל לעמים יש הבדל, אך גם בין כל עם ועם, גוי וגוי והבדליו, אלא שגם לא כל ההבדלים שווים: ההבדל בין העמים הוא רק הבדל הצורה, בעוד שההבדל בין ישראל לכל העמים הוא הבדל בעצם.
2
ג׳וההבדל בין עצם ובין צורה גלוי וידוע לכל: כל עצם פושט צורה ולובש צורה, והעצם לעולם עומד, אבל אם יש רק צורה לבד והצורה נפשטת, אז גם אם תבוא צורה חדשה, אין לה על מה לחול ואין לה כל קשר והמשך עם הצורה הישנה שעברה ובטלה מן העולם.
3
ד׳ההבדל בין עם לעם הוא הבדל הארצות, הלשונות, המנהגים והנימוסים השונים, וכל אלה המה רק הבדל הצורה, ואם כי על ידי זה בא גם הבדל בתכונה, אבל סוף־סוף מקור ההבדל אינו בעצמיות. לא כן ההבדל בין ישראל לכל העמים, שבלי ארץ ובלי לשון ומנהגים ונימוסים מיוחדים היא חטיבה מיוחדת בין כל האנושות כולה.
4
ה׳במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו פשטנו צורה ולבשנו צורה לא פעם אחת אך פעמים הרבה, והעצם לעולם עומד. וגם בתקופה אחת אנו רואים את האומה הישראלית בצורות שונות ומשונות זו מזו, ובכל זאת עצם אחד מאחד את כל הצורות הללו הלבושות עליו.
5
ו׳זהו כוחו של העצם. ואם תשאלו: אופיו של העצם הזה – מהו? על זה נשיב מהזוהר: ״ישראל ואורייתא וקובה – חד הוא״. וכשם שאת הקדוש ברוך הוא אי־אפשר להכיר ולידע אלא מתוך שלילה, לדעת את מה שאיננו, כדברי הרמב״ם ז״ל ש״אין לו שום דמיון כלל״, כך – ״אי אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו״, ורק את זה אפשר לך לדעת ש״המבדיל בין קודש לחול... בין ישראל לעמים״. השי״ת הוא ״אחד ואין שני להמשיל לו״, כך גם ״גוי אחד״ ישראל, אין שני להמשיל לו. ואת הבדל העצם הזה הרגשנו בכל עמקי הוויתנו ונשמתנו, הבדל שאיננו נמחה ומטשטש לעולם. יש רק טשטוש צורה, אבל אין טשטוש עצם. ומכוח זה היה ברי לנו, ש״ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא״ (על פי סנהדרין מד, א).
6
ז׳ואת זה הרגישו גם אומות העולם בקרבנו, וגם הם אמרו, ואומרים עד היום, ש״ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא״ וב״אף על פי שחטא״ מבינים הם גם טשטוש הצורה, צורת ישראל, מעיקרה, מבלי השאר אף זכר ושריד לה. כי מרגישים הם, ואולי מתחת למפתן ההכרה, שאין היהדות מצטמצמת בצורה לבד.
7
ח׳עד שבאה תקופת ההתבוללות ובלבלה את כל המושגים המבדילים בין ישראל לעמים. ההתבוללות מחקה, או לכל הפחות רצתה למחוק, את הבדל הצורה שבינינו וביניהם. אבל זה לבד איננו עוד כל האסון שבה, אלא שהסיחה את דעתה לגמרי מהבדל העצם ולא הרגישה בו כלל וכלל.
8
ט׳וכשבאה הלאומיות החדשה, שלחמה בהתבוללות בחירוף נפש, לא הרגישה גם היא, שמאידך גיסא, אדרבא, עוזרת היא ומסייעת לבר פלוגתא שלה. אם ההתבוללות עסקה בטשטוש הצורה – עוסקת הלאומיות החדשה בהבלטת הצורה, אבל הצד השווה שבהן, ששתיהן אינן מרגישות כלל וכלל בהבדל העצם, שזה לא נכנס לעניינן כלל וכלל. המה, הלאומיים החדשים, רוצים לחדש את צורת האומה הישראלית כקדם, צורת הארץ, השפה וכדומה, ואינם חלים ואינם מרגישים שאי־אפשר להפשיט צורה ולהלביש צורה אחרת אלא כשיש עצם הנושא עליו את שינוי הצורות הללו.
9
י׳היהדות שלהם היא רק התנגדות להתבוללות, ומדינת היהדות היא עבור אלה ש״אינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״, ואינם חלים ואינם מרגישים שכל הפרובלימה של ההתבוללות היא פרובלימה יהודית מיוחדת, מה שאין בכל העמים דוגמתה, ומזה גופא אפשר להוכיח ש״היהודים אינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״ הוא מסובב מהיהדות, ולא סיבה. והסיבה היא שוב ההבדל בעצם. אצל שאר האומות קלה ההתבוללות מאוד, כי מכיון שאיזה קבוץ ישהוא מקבל עליו את כל צורות החיים של אומה אחרת, הנה – לא רק שהוא מתבולל בנקל באומה הזאת – אלא שהוא באמת שייך לגמרי לאומה הנ״ל. כי כל גוי המתיישב באיזו ארץ שהיא, ונעשה אזרח של אותה האומה של הארץ, מדבר בשפתה ומקבל את כל נימוסיה ומנהגיה, הנה זה – לא רק שהוא התבולל באותה האומה – אלא באמת הוא שייך לה כולו. כי אומה זו גופה מאין נעשית לאומה מיוחדת – הלוא על ידי הצורות המיוחדות שלה, הארץ, השפה וכו׳.
10
י״אלא כן היהודי! גם כשהוא מקבל את כל צורות החיים של העם הזה שהוא רוצה להתבולל בקרבו, וגם כשהוא מקבל את הדת של העם הנ״ל, נשאר הוא סוף־סוף יהודי על ידי העצם שבקרבו, שגם כשהוא לובש צורה אחרת לא נשתנה. כי סוף־סוף גם הדת של האומות אינה רק צורה לבד. ומכאן הפרובלימה של התבוללות המיוחדת רק לנו.
11
י״בואלה הלאומיים, הרואים ביהדות רק מלחמה נגד ההתבוללות בלבד, מכלכלים בקרבם תרתי דסתרי, אם כי אינם מרגישים בזה כלל וכלל. מסתייעים הם הלאומיים החדשים שלנו מתורתו של היטלר ורואים בזה תשובה ניצחת לתורתם של המתבוללים שלנו, ואינם רואים שיש בזה סתירה גם לשיטתם הם. ואומנם היטלר מבסס את שנאתו על תורת הגזעים, אבל שנאתו המתבלטת דווקא נגד הגזע היהודי ולא נגד שאר הגזעים שאינם אריים, מעידה, כי – ואולי מתחת למפתן ההכרה שלו גופא – שנאתו מבצבצת בייחוד נגד העצם שביהודי, העצם שאינו מתבטל אף באלף צורות של הגויים!
12
י״גולכשנתעמק מעט בדבר נראה, שההבדל העצמי בין ישראל לעמים נובע בעיקר מההבדל שבין השקפתנו להשקפתם על עצם וצורה בכלל.
13
י״דכל מלחמתה של היהדות באלילות, שזו היא באמת הנקודה התמציתית שלנו, אינה בעיקרה אלא בשביל הרמת ערך העצם על הצורה. ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה״ (שמות כ, ד), שבא תיכף אחרי ״אָנֹכִי ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ״ (שם שם, ב), מזהירנו בכל תוקף ועוז, שנעבוד לעצם ולא לצורה. ועד היום נשארנו כמעט בודדים בזה, כי לגויים יש סוף־סוף נטייה יתירה דווקא לצורה. ואם כי האלילות בתמונתה הגסה כמעט שחלפה ובטלה מן העולם, אבל התמצית שלה, שהיא לפי דברינו ביכור הצורה על העצם, לא נתבטלה כלל וכלל.
14
ט״והפילוסופיה היוונית, למשל, נלחמה גם כן מלחמת תנופה באלילות, מלחמה של ״עד רדתה״ והראתה בכל מיני ״מופתים״ שבידה, כי להשי״ת אין שום תארים כלל, ולא רק בתארים גופניים, אך גם בתארים רוחניים אי־אפשר לנו לציירו ולתארו כלל וכלל, והוא רק עצם פשוט ומוחלט. אבל, מאידך גיסא, גם הם הרימו את הצורה על העצם לכל הפחות במה שנוגע לעולם הזה. בעצם של עולם הזה לא ראו כלל את מעשה ד׳, העצם הזה נקרא אצלם בשם ״חומר היולי״ שהוא קדמון במידה לא פחותה מקדמות הבורא, באופן שהוא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי כלל וכלל בהשי״ת. וכל תוקפו, גדולתו וגבורתו של השי״ת ראו רק בצורות לאין־מספר ולאין־תכלית שחקק בחומר הזה. ולפיכך חשב אפלטון את החומר, העצם, בבחינת נקבה ואת הצורה בבחינת זכר (עיין מורה נבוכים א, יז), להבליט כי כל השפע הא־לוהי בצורה ולא בחומר. וזהו שנאמר (שמואל א ב, ב): ״אֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ – הכוונה ״אין צייר כא־לוהינו״ (ברכות י, א), שאת כל תוקפו וחוכמתו שלו אנו רואים בצייר ולא בדבר המצוייר. וגם האמונות החדשות שבאו במקום האלילות לא נשתחררו לגמרי מהלבשת הצורה בעצמותו של ד׳, אם בדמות ״בר אלהין״ או בדמויות אחרות. ורק היהדות לבדה נשארה נקייה וטהורה מכל מיני פסל ותמונה, ומאמינה בעצם מוחלט רוחני טהור בלי שום אבק של צורה ותמונה. והתדבקותה של כנסת ישראל בעצם הזה מבדילה אותנו מכל העמים הבדל בעצם ולא רק בצורה לבד.
15
ט״זועל זה אמר הנביא (מלאכי ג, ו): ״כִּי אֲנִי ד׳ לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״. כלומר, כשם שאין שינוי בהשי״ת מחמת שהוא עצם לבד, עצם בלי צורה – כך גם בני יעקב, שיש בהם בתור אומה אחדותית – לא רק צורה מיוחדת מכל הגויים – אך גם עצם מיוחד, בקשר עם עצמותו של השי״ת שהיא דבוקה בו – ״לא כליתם״. ״לא שניתם״ לא נאמר, אלא ״לא כליתם״, כי אומנם הרבה שינויים בצורה חלו בנו, וכמה פעמים היינו בבחינת ״פושט צורה ולובש צורה״, אבל זהו כוחנו, שבחליפת הצורה לא כלינו, כי סוף־סוף עצמותנו היונקת מעצמותו של הקדוש ברוך הוא נשארה בתוקפה.
16
י״זברם, ״אם אין דעת – הבדלה מנין?״ (לשון הירושלמי ברכות לט, ב) ועלינו עוד להוסיף על זה – ״אם אין הבדלה – קדושה מנין?״ אי־אפשר להבין ולתפוס את הקדושה בלי הבדלה בינה ובין החולין, ״וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד׳, וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ (ויקרא כ, כו). והא בהא תליא – אם יש הבדלה יש קדושה ואם אין הבדלה אין קדושה.
17
י״חכשפוגעים בקדושה שלנו מרגישים אנו זאת תיכף, מעין מחט בבשר החי, ואנו עושים את כל מה שבידנו למחות כנגד זה. אבל כשפוגעים בהבדלה שלנו מבליעים זאת בנעימה אגב אורחא, עד שאפשר שהרבה תמימים שבקרבנו לא ירגישו בזה כלל, ומקבלים זאת באהבה רבה כאילו גם זה ניתן למשה בסיני.
18
י״טוזהו ההבדל בין תקופת ההשכלה לתקופת הלאומיות החדשה. הראשונה נלחמה נגד הקדושה והשניה נגד ההבדלה. הראשונה הוכרחה לצאת בגלוי והשניה הולכת לה סחור־סחור, באה במחתרת וחותרת חתירות במעמקים, במעמקי הנפש שלנו, ומתוך עמקות המקום אין אנו מרגישים בזה כלל ועוברים לסדר היום.
19
כ׳מדברים על ה״לאומיות״ שלנו כעל ״חפץ הקיום הלאומי הטבעי״, שבאמת זה בנוי על שיטת דרווין הידועה, שביטל את ההבדלה לגמרי, כלומר, שאין כלל הבדלה בעצם בין החי למדבר, וממילא למותר להדגיש שאין הבדל בין ישראל לעמים.
20
כ״א״חפץ הקיום הלאומי הטבעי״ – מה זאת אומרת? שבכל חי אשר על פני האדמה, מן הרמש עד האדם, יש רק רגש אחד הממלא את כל רוח החיים שבהם, והוא רגש האנוכיות; ומזה בא חפץ הקיום ומלחמת הקיום, והאדם המדבר הוא כאחד מהם לא פחות ולא יותר, אם כי אצלו מכוסה הרגש היחידי הזה בכמה מסתורין, הוא טמיר ונעלם. וכשם שיש ״האני הפרטי״ – כך יש גם כן ה״אני הקיבוצי״. וגם ה״אני״ הזה מביא לאנוכיות, שכל אומה ואומה יש לה רק חפץ אחד והוא חפץ לקיום, ויש לה רק תפקיד אחד והוא מלחמת הקיום.
21
כ״בועל ידי זה מבליעים בנעימה ביאורים שונים על מהלך היהדות בתקופות שונות בדרך ההתפתחות הטבעית על ידי חפץ הקיום הטבעי. אומרים, למשל, בפשטות גמורה (מאמרו הראשון של ראש הציונים הרוחניים ״אחד העם״):
22
כ״גבכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות אשר שמה תורת משה לפנינו רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כל האומה בארץ... ורק אחר החורבן הראשון, אחרי שירדה האומה פלאים, והצלחת הכלל התמוטטה כל־כך עד שגם טובי העם לא מצאו עוז בלבם לקוות עוד, יצאו ודרשו כי ״העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא״, כלומר – תחת התכלית הלאומית, שלא הספיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה פרטית כצורך זמנם, וכל מה שהחיים המדיניים הלכו ונתדלדלו אז מיום ליום הלכו החיים הדתיים הלוך וגבור.
23
כ״דוהדברים הללו לא ללמד על עצמם יצאו אלא על הכלל כולו. דעה זו על ה״לאומיות״ נשתרשה בספרותנו בלי להרגיש כלל, כי הוא סותר לכל יסודי היסודות ועיקרי העיקרים.
24