לנבוכי התקופה ג׳:כ״אLeNevukhei HaTekufah 3:21
א׳בין ישראל לגרים
1
ב׳זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים. דאילו בישראל כתיב (יחזקאל לז, כז): ״וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא־לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם״; ואילו בגרים כתיב (ירמיהו ל, כא): ״מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶת אֵלַי נְאֻם ד׳. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא־לֹהִים״. (קדושין ע, ב).
2
ג׳גם באחרית הימים, כשנזכה לאותו הייעוד הנבואי, שכולם יכירו בא־לוהי יעקב: ״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד׳, אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב״ (ישעיהו ב, ב-ג) – גם אז סוף־סוף יורגש א־לוהי יעקב, א־לוהי ישראל; וגם כשיתקיימו הדברים ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד, ט), גם אז לא נפסיק מלהגיד ״שמע ישראל ד׳ א־לוהינו, ד׳ אחד״ – כלומר, גם אז נהיה העם הנבחר מכל העמים.
3
ד׳ולכאורה, מה הבדל יהיה אז בינינו וביניהם? – אותו ההבדל שיש בין הלומד כשהוא ילד ובין הלומד כשהוא זקן, הראשון ״כאילו כותב על נייר חלק״, והשני – ״כאילו כותב על נייר מחוק״ (על פי אבות ד, ב).
4
ה׳ועלינו רק להוסיף ביאור בזה, ולהגיד, כי כשם שיש נפש היחיד – כך יש גם נפש האומה בתור אומה. וכמו שיש ילדות וזקנה אצל היחיד, הפרט – כך יש גם כן ילדות וזקנה בחיי האומה. על כן, כמו שאצל היחיד יש הבדל גדול בין לימודיו כשהוא ילד ובין לימודיו כשהוא זקן – כך יש הבדל בין אומה המקבלת את תורתה בימי ילדותה ובין אומה המקבלת את תורתה לעת זקנותה.
5
ו׳כי האדם איננו ״בעל מחשבות״ שלו בלבד, אלא גם בעל מחשבות מהדורות הקודמים, והוא בידו כחומר ביד היוצר. הוא איננו בעל רגש, אלא בעל רגשות הרבה, מראשית שחר ילדותה של האומה; הם־הם השולטים עליו והוא מרגיש לעתים – לא מה שהוא מרגיש באמת – אלא מה שאבותיו ואבות־אבותיו הרגישו באיזה זמן מן הזמנים. ואם כי אלה כבר אינם, וכבר ״חנטום חנטיא, וספדום ספדיא וקברום קבריא״ – עדיין כוח שלטונם לא פסק והם תופסים חלק גדול מהמוח והרגש של כל אדם.
6
ז׳וכשאמרו על הלומד כשהוא זקן ״כאילו כותב על נייר מחוק״ – אין זו רק מליצה בעלמא, אלא יש בזה עמקות פסיכולוגית טהורה. כי גם כשהיה בּוּר ממש בימי ילדותו ולא למד ולא כלום, אי־אפשר שמוחו יהא ריק לגמרי ולא נקלט בתוכו מאומה. כי המוח אינו פוסק אף לרגע מלחשוב את המחשבות הבאות למפתן ההכרה או אלו החבויות מתחת למפתן ההכרה. ואם כי בשעת לידתו של האדם ״בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה״ (נידה ל, ב) – הנה המלאך הזה בא רק פעם אחת, בשעת הלידה ממש, אבל אחר כך, כשכבר נולד, אין המלאך מתגלה שנית. וכשהוא לומד בימי זקנותו אי־אפשר שהלימודים הללו לא יהיו בסתירה לכל מה שלמד מקודם, אפילו אם לא עיין בספר אף פעם אחת. כי האדם, יותר משהוא לומד מהספרים הכתובים על ידי אחרים, יותר מזה לומד הוא מ״ספר תולדות אדם״ שלו, לרבות האדם הכי פשוט, ואז הוא נעשה בעצמו כותב על גבי נייר מחוק, שעד כמה שלא יעשה את המחק יפה־יפה, סוף־סוף עדיין רישומו של הכתב הקודם ניכר. ואומנם, בכתב כזה האותיות מטושטשות ובאדם שנמשל לזה נוצר מצב של שתי רשויות המתרוצות זו עם זו בגלוי ובחשאי, בהכרה ומתחת למפתן ההכרה, ומה שהאחת בונה – השניה סותרת, ואין נחת בנפשו ובלבבו אף פעם.
7
ח׳חז״ל אומרים (יבמות מח, ב) על כל גר שנתגייר ״כקטן שנולד דמי״, כלומר – כמו שקטן שנולד השכיחו המלאך הממונה על השכחה את כל מה שלמד מקודם – כך גם הוא צריך לשכוח את כל מה שלמד והאמין מקודם. אבל סוף־סוף הוא צריך – ולא תמיד הצורך והאפשרות הולכים בד בבד.
8
ט׳ומכאן נובע ההבדל היסודי בין ישראל לגרים, כלומר, אפילו אם כל אומות העולם תקבלנה את דת משה וישראל בכל לבבם ובכל נפשם. ולשם שמים ממש – הרי סוף־סוף רק עם ישראל למד את התורה כשהוא ילד, כשהאומה היתה עדיין בשחר טל ילדותה, ולא כן אומות העולם שסוף־סוף מקבלות את התורה רק לעת זקנותן, לעת אחרית הימים.
9
י׳אצלנו מתחילה התורה מהאבות, והאבות קדמו גם למעמד הר סיני. ולא כן האומות, שבכל האופנים אין להן מסורת אבות.
10
י״אומה שעוד יותר רע, שיש להן מסורת אבות, אבל מסורה הסותרת לגמרי למסורה של גרים. ואפילו אם הן בעצמן לא ידעו ולא שמרו כלל מסורה זו, אבל על כגון דא נאמר: ״אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי״ – ובנפשן מתרוצצות נשמות רצוצות של אבות שלהן; ומלחמת אבות ובנים אפילו כשעל האבות עבר כלח, לא פוסקת בנפשן פנימה, ודעות שונות מטשטשות אלו את אלו כמו האותיות שעל גבי נייר מחוק.
11
י״בבקיצור – גם ב״אחרית הימים״ יהיה ההבדל בין ישראל לכל העמים, שכולם יהיו אז בבחינת גרים, כאותו ההבדל שבין כתיבה על נייר חלק ובין כתיבה על נייר מחוק. או נשתמש בהבדל שאנו מוצאים בהלכה: ההבדל בין תתאה ובין עילאה לעניין תערובות איסור בהיתר, שההלכה היא שתתא גבר. ואם התתאה, למשל, היא מים רותחין אז אין אנו מתחשבים כלל עם המים הקרים ששפכו עליהם; ולהיפך, אם המים הראשונים היו קרים – לא מועילים כלל המים הרותחים ששופכים עליהם.
12
י״גבעם ישראל תתאה גבר, זו היא התתאה של אבותינו, של נביאי האמת והצדק שהיו המדריכים הראשונים שלנו בעודנו בשחר טל ילדותנו. ואף על פי שבמשך ההיסטוריה עתיקת היומין שלנו היינו כמה פעמים בבחינת ״ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם״, הנה סוף־סוף ״תתאה גבר״. ולהיפך העמים האחרים, שאף על פי שיבוא היום ההוא שעליו נאמר: ״ביום ההוא יהיה ד׳ אחד ושמו אחד״, אבל כיון שרק ״ביום ההוא״ ולא ב״בראשית״ שלהם, הנה גם אז ירגישו את ה״תתאה גבר״. רק אצלנו יש הגירסא דינקותא ולא אצל שום אומה ולשון.
13
י״דרק אנחנו היינו מקודם ״בני א־ל חי״ ואחר כך נעשינו לבני אומה אחת, ועלינו נאמר מקודם ״והייתי להם לא־לוהים״ – ואחר כך: ״והמה יהיו לי לעם״, בעוד שכל העמים אחרים, אם אפילו יקבלו מלכות שמים בשלימות, הרי סוף־סוף גם אז אפשר יהיה להגיד ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא־לוהים״ – מקודם העם ואחר כך הא־לוהים. וכאן אי־אפשר להגיד אין מוקדם ומאוחר, כי יש נפקא מינה גדולה בין המוקדם ובין המאוחר; הנפקא מינה בין תתאה ובין עילאה, כנ״ל.
14
ט״ובוודאי שעדיין לא זכינו ל״ביום ההוא״ של ״ושמו אחד״, כי עדיין יש הרבה שמות בעולם. אך סוף־סוף, כמה יסודות ועיקרים מתורת ד׳ קיבלו גם האומות האחרות. ואת ״עשרת הדיברות״ שלנו, הלוא בוודאי קיבלו כל בני האמונות התרבותיות. ובכן – הכל מודים ב״אנוכי ד׳ אלוהיך״, אבל גם היום רואים אנו בכל זאת את ההבדל הגדול בין ישראל לעמים גם בקיום עשרת הדיברות הללו בתור ״הלכה למעשה״, ואפילו ה״לא תרצח״, כיצד הוא מתקיים אצלם למעשה, אף על פי שלהלכה אין בינינו וביניהם שום הבדל, אלא שההבדל הוא בין ״תתאה״ ובין ״עילאה״. התתאה שלנו היא כולה תורת חסד אף טרם שקיבלנו את התורה על הר סיני, ואילו התתאה שלהם כולה רציחה.
15
ט״זוכשחז״ל מספרים באגדתם (בראשית רבה סג, ט) על ״הגמון אחד שאל לחד מן אילין בית סלוני: מי תופס המלכות אחרינו? הביא לו נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: ׳וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו׳ (בראשית כה, כו)״ – הנה אין בזה רק אגדה בעלמא.
16
י״זההגמון הזה היה בעת שרומי האלילית עברה ובטלה מן העולם ובמקומה באה רומי הנוצרית, שהכריזה על ״ברית חדשה״ עם כל העמים במקום ה״ברית הישנה״ שכרת ד׳ עם בני אברהם, יצחק ויעקב לבד. וההגמון הנוצרי הזה שאל כמתלוצץ: מי תופס את המלכות אחרינו, מלכות שמים שכבר ירשנו אותה במלואה?
17
י״חותשובה ניצחת השיב לו חד מן אילין דבית סלוני כשהביא לו ״נייר חלק״ להדגיש שרק ה״ברית הישנה״ עִם ישראל, רק היא חקוקה על נייר חלק, בעוד שה״ברית החדשה״ לכל היותר כתובה על נייר מחוק, ועל כן תמיד נראה את ה״וידו אוחזת בעקב עשו״, אפילו ב״אחרית הימים״ גופא.
18