לנבוכי התקופה ג׳:ח׳LeNevukhei HaTekufah 3:8
א׳המעשה והמחשבה ביהדות
1
ב׳לכאורה, התורה שלנו מצטיינת ביחוד בתור תורה מעשית: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח, ה); כל התורה כולה מחולקת למצוות עשה ומצוות לא תעשה – רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה; וכל השבח של בני ישראל הוא בזה, ש״הקדימו נעשה לנשמע״; ונענשים על המעשה ואין נענשים על המחשבה; וגם ״מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״ (קידושין לט, ב).
2
ג׳ויש כאלה שסוברים שזהו כל החידוש שבאמונת הנצרות – בעוד שהיהדות מדגישה ביחוד את המעשה, מדגישה הנצרות בעיקר את המחשבה, את האמונה שבלב, והמאמר ״רחמנא לבא בעי״ איננו כל־כך מתאים לשיטת היהדות הטהורה.
3
ד׳אבל כשאנו מתבוננים בדבר אנו רואים, כי כל ״המושכלות הראשונים״ האלה באו לנו רק מתוך שיגרא דלישנא, ונאמרו רק בדרך של ״לכאורה״ ו״לפום רהיטא״.
4
ה׳יסוד היסודות ושורש השורשים של היהדות היא דווקא המחשבה הטהורה. עשרת הדיברות מתחילים דווקא במצוה שבמחשבה ונגמרים בעבירה שבמחשבה, ותמיד ההתחלה והסוף הם העיקר. הדיבור הראשון הוא ״אנכי ד׳ א־לוהיך״ – הכרת הבורא, שכל עיקרה הוא במחשבה; והדיבור האחרון הוא ״לא תחמוד״ – על חימוד שבלב, שאף על פי שאיננו מתגשם כלל וכלל במעשה כבר יש בזה משום עבירה חמורה. ומעניין הוא, שהנצרות, שקיבלה לכל הפחות להלכה את עשרת הדיברות, לא קיבלה את הדיבור האחרון, ולא רק במעשה אלא אפילו גם לא להלכה, ובמקום ״לא תחמוד״ גרסה ״לא תעשוק״. ולזה אולי כוונו חז״ל באומרם: ״לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו״, כלומר: האנושיות לא יכולה לתפוס שמחשבת החימוד לבד היא כבר עבירה כל־כך החמורה עד שהיא באה ביחד ובחדא מחתא עם העברות כמו ״לא תרצח״ ו״לא תגנוב״ וכדומה. אך מה שלא יכולה כל האנושות לתפוס יכולה היהדות לתפוס. ואין העבירה של לא תחמוד באה רק מחמת הכשר עבירה, שמתוך חימוד יבוא לידי גניבה וגזילה, שהרי אפילו אם לא באה מתוך כך שום עבירה מעשית, יש במחשבת החימוד כשהיא לעצמה עבירה חמורה.
5
ו׳והגע בעצמך עד כמה צריכה להיות מחשבתו של האדם טהורה וקדושה, עד שיוכל להיות בטוח בנפשו, שאף הרהור קל של חימוד ממונם של אחרים לא עבר עליו. ומובן מאליו שלא די לו, לאדם, בזה בשלילה בלבד, לבלי להעלות על מחשבתו מחשבת חימוד, אלא שהשמירה על השלילה הזו קשורה בהרבה והרבה מחשבות חיוביות, מחשבות של כל המידות האפשריות לאדם. הוא צריך להגיע במידה ידועה למדריגה של מלאכי השרת, מלאכי עליון, שאין בהם לא תחרות ולא קנאה ושנאה וכו׳.
6
ז׳״כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי״ (מגילה יג, א). והכפירה בעבודה זרה היא רק דבר שבמחשבה לבד. ובכן, היהדות נקנית במחשבה לבד, והעבירה הכי חמורה שביהדות היא עבודה זרה. אבל לאו דווקא עבודה ממש, כי בעבודה זרה גם מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ועל זה נאמר (יחזקאל יד, ה): ״לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם״ (עיין קדושין מ, א).
7
ח׳אין אמונה בעולם שתאמין כל־כך בתשובה כמו שמאמינה בזו היהדות, ״שאפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו״ (קידושין מ, ב), ואינו צריך לשום מתווך בינו לבין אביו שבשמים, אלא פשוט: ״וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם״ (משלי כח, יג), כלומר – די בתשובה בלב בלבד, ב״חרטה לעבר וקבלה להבא״.
8
ט׳ואם כלל הגיוני הוא גם בכל דרכי החיים, שמעשה מוציא מידי מחשבה ואין מחשבה מוציאה מיד מעשה – הנה יסוד התשובה מראה שיש יוצא מן הכלל הזה, כי התשובה שבאה במחשבה מבטלת את כל המעשים המתועבים שעשה האדם בכל ימי חייו. באופן שהמחשבה תופסת המקום הכי חשוב ביהדות, ולא עוד, אלא אפילו המצוות המעשיות, שנדמה, לכאורה, שיש בהן רק משום מעשה גרידא, הנה גם הן בגופא דעובדא נעוצות ומושרשות במחשבה, שהיא משמשת כנשמה לגוף. וכשם שהנשמה קודמת לגוף, כך גם במצוות המעשיות הללו המחשבה קודמת להן והמחשבה היא הנותנת רוח חיים במצוה המעשית כמו שהנשמה נותנת רוח חיים לגוף.
9
י׳לכאורה, מצוות, כמו תפילין, מזוזה וציצית וכדומה, הן מצוות מעשיות גרידא. אבל מאין באה כל הקדושה שבהן? מהמחשבה של הסופר שכתב אותן ״לשמן״ – בתפילין ומזוזה – ומחשבת הטווה את הציצית שכיוון גם כן ״לשמן״. רק על ידי המחשבה מקבלים הם קדושה של תשמישי מצוה, ובלי זה אין עליהן שום קדושה ולא מתקיימות כלל וכלל המצוות על ידן.
10
י״אבכל רגלינו – פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים – נאמרו הרבה מצוות מעשיות. אבל מי הוא הקובע את ה״חגים וזמנים״ הנ״ל? שוב, רק מחשבת בני אדם ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״ (ויקרא כג, ב) – בית הדין המה הקובעים את החודשים והמה הקובעים את המועדים האלה, ואין אנו מתחשבים כלל בזה עם ה״מעשה בראשית״ של הקדוש ברוך הוא, אלא עם מחשבת בית הדין. ואם הם קראו ״מקודש החודש״, מקודש הוא, ואם לאו – אינו מקודש כלל. ואם הם קבעו את יום הכפורים ביום פלוני, ואפילו אם קבעוהו בטעות, בין בשוגג בין במזיד, אין אחרי מעשה בית דין כלום.
11
י״בכמה מצוות מעשיות נאמרו בבית המקדש, בקורבנות, בתרומות ומעשרות, ושוב, כל המצוות המעשיות הללו ה״דבר המעמיד״ שלהן זוהי המחשבה. כל המקומות הקדושים, לרבות בית המקדש, לא נתקדשו אלא על ידי הסנהדרין; הקורבנות שיש בהם משום קדושת הגוף, ה״זה״ המקדש אותם היא נשמת האדם, שחשבה: זו עולה ואלו שלמים וכדומה; קדושת התרומה והמעשרות באה רק על ידי ״ונחשב לכם תרומתכם״, ואין התרומה ניטלת אלא במחשבה.
12
י״גהדבר הכי קדוש, קדשי הקדשים של היהדות, זהו ספר התורה, כי גם כשהיה בית המקדש קיים שמשו כל העזרות שבבית המקדש רק בתור פרוזדור לקדש הקדשים שבו היה נתון הארון, ובתוכו שני לוחות הברית. וכל הקדושה של ספר התורה באה רק על ידי מחשבת הסופר, סופר פשוט שכתב את האזכרות לשמן – ובלעדי זה אין שום קדושה בספר התורה!
13
י״דכל היהדות כולה מיוסדת על פסוק ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״ (במדבר ל, ג). וכפירוש המקובלים, שאל לו לאדם, להביט על דיבורו כעל דבר שבחולין, כי באמת ״כל היוצא מפיו יעשה״ – עושה רושם בכל העולמות עליונים ותחתונים. ואם מתוך הדיבור והמחשבה של האדם בלבד יכולים להיברא כל מיני קדושות וגם קדשי קדשים בכלל, על אחת כמה וכמה, כמה קדושה היא מחשבת האדם בכלל, המחשבה כשהיא לעצמה.
14
ט״ואיזה כוח גדול יותר, כוח האב או כוח התולדה? ואם מחשבת האדם היא אב לכל הקדושות, הנה בוודאי שבה, במחשבה, יש מקור הקדושה העושה את כל הקדושות האלו הבאות בתור תולדות. ואם יש בעולם דומם, צומח, חי ומדבר – הלוא המחשבה שבאדם יכולה להפוך את כולם לקדשי קדשים: הדומם – קדושת ארץ ישראל, ירושלים, מקום המקדש, קדשי קדשים; צומח – תרומות ומעשרות וכו׳; חי – כל הקורבנות, ואפילו בכור שקדושתו מרחם יש בו מצוה להקדיש אותו בפה, כי העיקר הוא קדושת הפה; ומדבר – הלוא האדם יכול לקדש את עצמו ולהביא על ידי דיבורו ל״קדוש יהיה״.
15
ט״זבוא וראה, עד כמה גדולה היא מחשבתו של האדם שיש בכוחה לקדש אפילו את הדומם, ואפילו את הגוף הכי גס ופשוט, לעשות אותו ל״קדושת הגוף״. המחשבה של האדם מקדשת את הדברים – לא רק ל״בעל המחשבות״ בלבד – אלא הדברים נעשים קדושים לכל העולם כולו וכולם מועלים בקדושתם.
16
י״זאיש אחד חשב איזו מחשבה וכל העולם כולו מחוייבים להתחשב במחשבה זו ותוצאותיה, ולא לעבור עליה אף כל שהוא. וכשם שהאדם יכול למשוך קדושה על ידי מחשבתו על כל חומר שבעולם – ככה יכול לסלק את הקדושה ולעשות את הדבר חולין, ושוב – רק על ידי מחשבה לבד. כי קיימא לן כבית הלל ש״יש שאלה בהקדש״ (נדרים עח, א).
17
י״חבקיצור – כל היהדות כולה מיוסדת על הכלל ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. והמחשבה היא העיקר ורק היא הקובעת; המעשה הוא רק הבניין שעל היסוד, והיסוד הוא המחשבה.
18
י״טוכמו שהא־לוהים ברא את העולם בעשרה מאמרות – ככה גם כן צלם הא־לוהים, האדם, יכול לברוא הרבה עולמות באמרותיו שלו. הוא יכול להפוך את החולין לקודש ואת הקודש לחול. יש לו דיעה מכרעת על הזמן וגם על המקום, כי ביכולתו לקדש כל זמן שהוא רוצה, וכל מקום שהוא רוצה.
19
כ׳ובצדק הכריעו חז״ל (קידושין מ, ב), כשנשאלה שאלה בעליית בית נתזה בלוד: אם ״תלמוד גדול״ או ״מעשה גדול״? – ״תלמוד גדול!״. כלומר: שהתלמוד, המחשבה, תופס ביהדות מקום עוד יותר גדול מהמעשה. וכשנימקו את זה מפני ״שתלמוד מביא לידי מעשה״, אין הכוונה שהתלמוד הוא האמצעי והמעשה הוא התכלית, שבזה הלוא יש סתירה מינה וביה. כי בוודאי גדול תמיד ערכה של התכלית מערכו של האמצעי. אלא המכוון הוא, שהמחשבה משמשת לבית יד של המעשה. כי המעשים גופא נבראים על ידי המחשבה, שהיא היסוד והדבר המעמיד שלהם.
20
כ״איש ביהדות – לא רק תורה – אלא גם כן עבודה, עבודת הקורבנות. וכל ״האומר, אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו״ (על פי יבמות קט, ב). אך באמת גם בעבודה גופא תופסת המחשבה את העיקר: ״כל הקורבנות צריכים דעת בעלים״ (על פי רמב״ם הלכות פסולי המוקדשים א, ו) ובלי הדעת אין לקורבנות שום ערך. ואם נעשו העבודות שלא לשמן – לא עולים לבעלים לשם חובה. ומחשבה פסולה חמורה יותר ממעשה פסול, ומחשבות ״חוץ לזמנו וחוץ למקומו״ מביאות ל״פיגול״, וזה יש רק במחשבה ולא במעשה, כי אין שום מעשה המביא לפיגול.
21
כ״בוביום הכי קדוש בשנה, יום הכפורים, הדגיש את זה הכוהן הגדול במקום הכי קדוש, קדשי הקדשים. מרכז כל העבודה, עבודת יום הכיפורים, הם שני השעירים, אחד לד׳ ואחד לעזאזל, ושני השעירים היו שווים בקומה ובשיער וכו׳, אלא שכל ההבדל היה במחשבה, אחד במחשבת ״לד׳״ ואחד במחשבת ״לעזאזל״, וזה לא ללמד על יום הכיפורים בלבד יצא אלא ללמד על כל היהדות כולה יצא.
22
כ״גכי העיקר הוא המחשבה, ואותה מציאות גופה ואותו מעשה גופו יכולים לשמש כמקור הקדושה וגם כמקור הטומאה, להיות לקדשי קדשים או לאבי אבות הטומאה, להיות לד׳ או לעזאזל.
23
כ״דהיהדות היא מעשית, אבל המעשה גופא בא רק על ידי המחשבה: ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.
24