לנבוכי התקופה ג׳:ט׳LeNevukhei HaTekufah 3:9
א׳עבודה זרה ועשיית פסל ותמונה
1
ב׳לכאורה שני דברים הללו – עבודה זרה ועשיית פסל ותמונה – הם בבחינת ״היינו הך״: כי בשביל מה באים הפסל והתמונה אם לא בשביל עבודה זרה? אבל באמת, פשטות הדברים של עשרת הדיברות מורה, כי ״לא יהיה לך א־לוהים אחרים״ זהו דיבור לחוד, ו״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״ – שוב דיבור לחוד. זאת אומרת שאפשר לאדם שיהיה רחוק לגמרי מעבודה זרה ובכל זאת הוא עובר בשאט נפש על הדיבור השלישי של עשרת הדברות.
2
ג׳– הא כיצד?
3
ד׳על כך נתן תשובה שנונה אחד מגדולי החסידות, האדמו״ר המופלא בדורו ר׳ מנחם מנדל מקוצק זצ״ל, שהיה מרגלא בפומיה להגיד, שמה שנאמר בתורה (דברים ד, כג): ״וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ״ – שלא כפירוש רש״י: ״׳אֲשֶׁר צִוְּךָ׳ – שלא לעשות״, שעיקר ה״שלא״ הלוא חסר מן הספר, אלה הדברים המה כמו שכתוב ממש! שעבירה הכי גדולה היא, לכשהאדם עושה לו פסל ותמונה מ״כאשר ציווך״ גופא, שעושה מהמצוה גופא פסל ותמונה. זאת אומרת, שלכאורה הוא מקיים את מעשה המצוה, ומקיימה בדחילו ורחימו בכל פרטיה ודקדוקיה, ולא חל ולא מרגיש, כי לא את גוף המצוה, ומכל שכן לא את נשמת המצוה הוא מקיים, אלא אך ורק את הפסל והתמונה של המצוה הוא מקיים!
4
ה׳כשנגלה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בסיני מצא תיכף לחובה להזהיר, לא רק על החטא הכי גדול, חטא של עבודה זרה, על חטא של א־לוהים אחרים, אלא גם על חטא שאינו פחות מחטא הראשון, על חטא של עבודת ד׳ גופא על ידי פסל ותמונה.
5
ו׳״יְשָׁרִים דַּרְכֵי ד׳ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״ (הושע יד, י) – אבל לאו דווקא פושעים, אלא גם צדיקים גופא נכשלים, לפעמים, כשעושים ממצוות גופא פסלים ותמונות; וגם על זה גופא ״זכה – נעשית לו סם חיים לא זכה – נעשית לו סם מוות״.
6
ז׳ציור בולט לכך הוא מעשה המסופר ביומא (כג, א), מעשה שהיה לפני חורבן בית שני:
7
ח׳מעשה בשני כוהנים שהיו שווים ורצים ועולים בכבש. קדם אחד לתוך ד׳ אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבבו... – געו כל העם בבכייה, בא אביו של תינוק ומצא כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין הוא מפרפר ולא נטמא סכין! ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכת דמים.
8
ט׳ו״ללמדך״ זה בא ללמדנו את כל הירידה הרוחנית שירדנו בתקופה של חורבן בית שני, שבאמת זו היתה הסיבה לחורבן.
9
י׳ואם חורבן ראשון בא על חטא שעברו על ״לא יהיה לך אלוהים אחרים״ – עבודה זרה ממש – הנה בא החורבן השני על שעברו על ״לא תעשה לך פסל ותמונה״ – פסל ותמונה מ״אנכי ד׳ א־לוהיך״ גופא. אומנם, לא הלכו אז חלילה לבתי עבודה זרה, אדרבא, כל אחד היה רץ ועולה לבית המקדש; וכל אחד מסר את נפשו להיות העולה הראשון למזבח. אבל מבית המקדש גופא עשו פסל ותמונה והשתחוו להם. הם לא נטמאו כמו בבית הראשון בשיקוצי הגילולים, אלא להיפך, הקפידו מאוד על טהרת הכלים. אבל מהטהרה גופא עשו פסל ותמונה...
10
י״אאומנם קדושת בית המקדש היא גדולה וחשובה למאוד, אבל קדושת האדם הלוא היא נעלה ורוממה יותר. כי הלוא כל קדושת בית המקדש באה על ידי בני אדם המקדשים אותו; וגם כלי שרת גופא אינם מתקדשים אלא מדעת בני אדם.
11
י״בבית המקדש הלוא בא להשכין אהבה ואחווה, שלום וריעות בתוך בני ישראל. והקדמונים היו אומרים: ״אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן״ – ולשם מה ולמה היה צורך להשי״ת כל זאת? רק בשביל – ״תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָםִ״ (שיר השירים ג, ט-י). כל בית המקדש בשביל קדשי קדשים, ובקודש הקודשים היו הכרובים בדמות תינוק ותינוקת, כדי להראות עד כמה המה חשובים לפני הקדוש ברוך הוא. ולבסוף, בית המקדש זה, נאמר עליו: ״לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּ זית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ״ (שמות כ, כב), זאת אומרת שהוא אינו סובל אפילו חרב על אבנים, שזה גופא כבר נחשב לחילול הקודש.
12
י״גואם בבית המקדש הזה הונפה החרב – לא על אבנים – אך על אחד הכוהנים, כוהני ד׳, ונשפכו דמים ממש לשמו של בית המקדש גופא, זה מראה שהעבודה, שעבדו הרבה מהם לבית המקדש, לא היתה עבודה למקדש אך עבודה לפסל ותמונה של בית המקדש ותו לא.
13
י״דטהרת כלים, טהרת הסכין של שחיטת בני אדם, היתה חשובה להם יותר משפיכת דמים. אבל מה מראים לנו דיני טומאה וטהרה? הם מראים לנו בעיקר על קדושת החיים בכלל ועל קדשי קדשים של חיי אדם בפרט.
14
ט״ואין שום בעל חיים בעולם, אפילו מבעלי חיים הכי פחותים, שיטמא בחיים, אלא מטמאים הם אך ורק במיתתם. האדם המת הוא אבי אבות הטומאה, והנוגע במת נעשה לאב הטומאה וכו׳ וכו׳.
15
ט״זבקיצור – דיני הטומאה והטהרה מורים שא־לוהי ישראל הוא א־לוהים חיים, ותורתו היא תורת חיים.
16
י״זואם טהרת כלים חביבה עליהם יותר משפיכות הדמים, הרי רק בפסלים ותמונות של הטהרה היו נזהרים ולא בטהרה גופא.
17
י״חבתפילתו של שלמה המלך, בחנוכת הבית, המביעה אהבה וחיבה לכל האנושות, שהיא כולה מבוע של רחמים לכל יצור כפיו של ד׳: ״וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי״ (מלכים א ח, מא-מג), ומה גם לעם סגולתו עם ישראל, שעל כל חטאותיהם ופשעיהם היה צריך בית המקדש וא־לוהי הסליחות השוכן בו – לכפר – בתפילה זו נבנה בית המקדש, ובמעשה ״בשני כוהנים שהיו שווים ורצים ועולים בכבש״ נחרב בית המקדש, והחורבן בא מפני שבאמת כבר נחרב מקודם, נחרב ולא נשאר ממנו אלא הפסל והתמונה שלו בלבד.
18
י״טואם התורה מדברת על זה רק בדיבור אחד, בדיבור של ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״, הנה כמה האריכו בזה הנביאים, נביאי האמת והצדק. ואם כי ״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״ ולכל נביא ונביא סגנונו המיוחד לו, אבל תוכן זה, להרחיק את העם מעשות פסלים ותמונות מהיהדות גופא, תוכן זה היה הנקודה המרכזית והעיקרית בדברי הנבואה שלהם. זה היה שורש מלחמתם החריפה והחזקה בכוהנים, שעשו את פולחנם, עבודת הקורבנות גופא, לפסל ולתמונה, ושכחו את העיקר של העבודה הזו, את הרוח והנשמה של המצוות האלו:
19
כ׳״חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ״ (הושע ד, ח). ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר ד׳, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי״ (ישעיה א, יא-יב) וכו׳ וכו׳.
20
כ״אואף על פי שבוודאי עשו הכוהנים את הכל כהלכה, ולא רק במעשה אלא גם במחשבה ולא עברו על המחשבה של ״חוץ לזמנו וחוץ למקומו״ שזו היא מחשבת פיגול, ובכל זאת, מכיון שהרגישו הנביאים שאין להם ההרגשה העיקרית של עבודת הקורבנות, הביטו על זה רק כעל פסל ותמונה של המצוה ולא יותר, ויצאו נגד זה בכל ההתלהבות הנבואית.
21
כ״בוככה גם כן ראו באובדן המדינה, מדינת היהודים, ולא נתפעלו כל־כך מזה והיו יוצאים בדברים כדורבונות נגד המלכים והשרים, אף על פי שאלה הגנו על המדינה במסירות נפש ממש, מפני שגם מדינה היא בבחינת פסל ותמונה לקיומה של האומה הישראלית, שהוא עם הרוח. ומכיון שקיום המדינה גורמת לחורבנה של הרוח, נוח היה להם לוותר על הפסל והתמונה של הדבר מלוותר על עצם הדבר גופא.
22
כ״גואומתנו גופא, האומה הישראלית, בשביל מה באה באש ובמים במשך אלפיים שנה, שנות גלות, בזמן שגם האומות האחרות התחילו גם כן להודות ב״אנכי ד׳ א־לוהיך״? – רק משום זה שלא הודו ב״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״. ולא הודו בזה מפני שרק ״עם הרוח״ מוכשר לתפוס את הרוחני המוחלט בלי שום פסלים ותמונות. אבל הם, הגויים, אי־אפשר להם אפילו אם ירצו לגשת ישר אל הרוחני המוחלט בלי מתווכים של פסלים ותמונות ובלי אמצעים גופניים. רק היהדות מוכשרת לקיים את הדברים: ״אַחֲרֵי ד׳ אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ... וּבוֹ תִדְבָּקוּן״ (דברים יג, ה) בכל עומקם והיקפם. ״ובו תדבקו״ – רק בו לבד בלי שום הפסק ומחיצה בינו ובינך.
23
כ״דוהתכונה הזו, להתרחק בתכלית הריחוק מכל אבק של פסל ותמונה, זו התכונה שעשתה אותנו ל״עם סגולה מכל העמים״, הביאה לנו גם הרבה אבדות. ולא רק אבדות בנפש, שכמה רבבות ורבוא רבבות מסרו את נפשם בשביל זה כאמור, אך גם אבדות בקניינים לאומיים. ראשית כל, אובדן המדינה. לו היינו מוותרים מעט בזה בזמן חורבן בית שני, היינו יכולים עוד בזמן ההוא להשאר על אדמתנו תחת שלטון רומי, כמו שנשארו אז הרבה עמים באסיה ובאירופה תחת שלטונם. בכלל היתה שאלת המדינה בעיני חכמי ישראל מלתא זוטרתא לעומת הערכים הגדולים של היהדות, ולא התייחסו אליה כל־כך בתשומת לב. מפני, שכאמור, גם המדינה היא רק פסל ותמונה לרוח הישראלי ואין היא עיקר העיקרים.
24
כ״העל ידי זה – לא רק שאין אנו יודעים את מקום קבורת משה – אך גם קברי הנביאים וקברי כמה וכמה מראשי האומה אינם ידועים לנו כלל וכלל. ולא רק קברותיהם, אך גם דברי ימיהם ההיסטוריים אינם ידועים לנו. נחתמו כתבי הקודש בלי שום ״מבוא״ על תולדות חייהם של כל הנביאים האלה. עלינו לדעת רק את נבואתם, את האמת והצדק של נביאי האמת והצדק. אבל לא מעניינית אותנו כל־כך ה״מטריקה״ שלהם: מתי נולדו ומתי נפטרו. ובאופן כזה נחתמו ה״משנה״ וה״תלמוד״, שבחיבוריהם לקחו חבל – לא רק כמה אישים – אלא כמה דורות, בלי שום ״ביוגרפיה״ של כל אחד ואחד, ואפילו בלי פרטי ההיסטוריה של כל דור ודור מהדורות שהשתתפו ביצירות גאוניות ענקיות אלו. די לנו אם אנו יודעים את ה״תנו רבנן״, ואין לנו עסק כלל לדעת אפילו שמותם של ״רבנן״ אלה.
25
כ״וואחרון אחרון עוד יותר קשה. שעל ידי כך לא הערכנו כראוי גם את השפה, שפת קודשנו. בתנ״ך גופא כבר נכנסו הרבה מילים לועזיות, ואפילו פרקים שלמים נכתבו בשפות זרות. והתלמוד ברובו הוא לא על טהרת שפת קודשנו. ואחר כך בתקופת הזהב של היהדות בגלות, בתקופת ספרד המזהירה, כתבו גדולי ישראל לכתחילה את דבריהם בשפה זרה. מפני שהעיקר היה אצלם ה״שמע״ בהוספת הפירוש: בכל לשון שאתה שומע. מפני שסוף־סוף גם הלשון כלפי התוכן הוא בבחינת פסל ותמונה כלפי העצם שממנו באים הפסלים והתמונות הללו. ובמקום שעמדה לפניהם השאלה: מי נדחה בפני מי? אם השפה תדחה בפני התוכן או התוכן בפני השפה? החליטו שתוכן עדיף. כי אם יחליטו את ההיפך יעברו על ״לא תעשה לך פסל ותמונה״.
26
כ״זבקיצור – אי־אפשר להכחיש שעל ידי הזהירות הנפרזה שלנו בלאו הזה אבדו לנו הרבה אבדות לאומיות. אבל סוף־סוף, על ידי כך נשאר לנו העיקר, עיקר העיקרים, נשאר לנו ה״אנכי ד׳ א־לוהיך״.
27
כ״ח* * *
28
כ״טהתקופות החדשות בישראל עמדו דווקא על האבידות הלאומיות שאבדו לנו מתוך הביטול לכל דבר שיש בו משום שמץ של פסל ותמונה והתחילו לבקש את האבידות האלו. התחילו לבקש גם צורה לחומר; לבקש קליפה לתוכן. וכה התחילו לחקור ולדרוש בדברי הימים שלנו. ודאי שאי־אפשר לזלזל גם כן בעבודה מדעית זו. כי סוף־סוף גילו הרבה פרשיות סתומות בדברי ימי ישראל. וכה התחילו בתקופתנו האחרונה ממש להתעסק בתחיית הארץ ובתחיית השפה, מה שהתקופות הקודמות לא זכו לכך, ומקום הניחו לנו בני התקופה האחרונה להתגדר בזה.
29
ל׳אבל דא עקא, ששוב יש שוגים ומשגים שלוקחים מכל העניינים הרמים האלה רק את הפסל והתמונה בלבד. כל הדברים האלה המה בבחינת כלי קודש שגם קדושתם היא מעיקרי התורה. אבל אם מעריצים את כלי הקודש ויחד עם זה מזלזלים בקודש גופא ושולחים אותו לעזאזל; אם את התוכן משליכים בביזיון גמור ועובדים בהוקרה לקליפתו – יש בזה משום עבירה על ״לא תעשה לך פסל ותמונה״, שזוהי עבירה מעין עבירה של עבודה זרה.
30
ל״אכמה רחוקה היא תנועת ההתבוללות מהתנועה הלאומית, וזו האחרונה הלוא נוצרה, לכאורה, בכוונה תחילה להילחם בזו הראשונה. אבל הצד השווה שבהן, ששתיהן מזלזלות בעיקר העיקרים ויסוד היסודות של היהדות, בלאו של ״לא תעשה לך פסל ותמונה״. הראשונה בנתה ״טמפלים״ רמים ונשאים וקישטה את ארוני הקודש וספרי התורה בכל מיני קישוטים, אבל מהקודש גופא ומהתורה גופא הסיחה דעתה ולקחה רק את הפסל והתמונה של הדת ולא את הדת עצמה. והאחרונה – תנועת הלאומיות, לקחה, כאמור, את הפסלים והתמונות של הלאומיות, ומהלאומיות המקורית שלנו גופא היא מתרחקת בתכלית הריחוק.
31
ל״בושתיהן שוכחות, כי העבירה על ״לא תעשה לך פסל ותמונה״ איננה רק עבירה על אחד משס״ה ״לא תעשה״, אלא מסכנים אנו בזה את כל יסוד קיומנו. ומה שלא יכלו לשלול מאתנו כל שונאינו ומנדינו שוללים אנו בידינו אנו.
32
ל״גכי אם נתקיימנו עד עכשיו, למרות שכל העולם כולו קם נגדנו, מפני שידענו את הסוד של ״גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר״; ידענו את הסוד של ״תוכו אכל וקליפתו זרק״, והגויים היו יכולים לגשת רק אל הקליפה והגווילים, אבל לא היתה להם דריסת רגל ולא תפיסת יד ב״רוחני המוחלט״ שלנו, שהיינו יכולים להחזיק אותו בלי שום פסלים ותמונות. אבל אם נעמיד את היהדות גופא רק על ״פסלים ותמונות״, אפילו הם פסלים ותמונות מקנינינו הלאומיים גופא, אזי, אם יבואו שונאינו ומנדינו וישרפו את הפסלים ויקרעו את התמונות – ולזה בוודאי הם בבחינת ״איתמחי גברי ואיתמחי קמיע״ – אז מה יישאר לנו?!
33
ל״ד״לא תעשה לך פסל ותמונה״ – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא – זיל גמור...
34