לנבוכי התקופה ג׳:י׳LeNevukhei HaTekufah 3:10
א׳בית יעקב ובני ישראל
1
ב׳כשניתנה התורה על הר סיני נשמעה היא לכתחילה בתרי אנפי. ואומנם ״שבעים פנים לתורה״, אבל בעיקר אנו רואים בה שתי פנים: ל״בית יעקב״ – פן אחד ול״בני ישראל״ – פן שני.
2
ג׳״כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יט, ג). וחז״ל מפרשים: בית יעקב אלו הנשים והקטנים, ובני ישראל אלה הם הגדולים. וזו היא התכונה המיוחדת בספר התורה ובנביאים, שאין למצוא דוגמתם בשום ספר שבעולם, שגם הכי קטנים שבקטנים והכי גדולים שבגדולים יכולים למצוא טעם, כל אחד לפי רוחו.
3
ד׳ובזה שוב דומה התורה לטבע, ששניהם מאוצר אחד נוצרו. ״היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא העולם... ׳ד׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ׳ (משלי ח, כב)״ (בראשית רבה א, א). וכמו שכל אחד מבין את הטבע לפי טעמו – כך גם כן התורה היא שווה לכל נפש.
4
ה׳ואם נראה לפעמים סתירות בתורה ובנביאים, ולא רק ש״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״ אך גם נראה כאילו השקפת עולמם איננה אחידה ויש ביניהם חילוקי דיעות, הנה עלינו לזקוף זאת על ההבדל שבין ״כה תאמר לבית יעקב״ ובין ״ותגיד לבני ישראל״.
5
ו׳בעיקר עמד הרמב״ם על זה ומצא שהקדוש ברוך הוא בעצמו מרמז על כך, באומרו: ״וְלֹא נָחָם אֱ־לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ־לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ־לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף״ (שמות יג, יז-יח). ופרט זה – לא ללמד על עצמו יצא – אלא ללמד על הכלל כולו: כלל היהדות, שהרבה פעמים לקח הקדוש ברוך הוא בחשבון את החשש של ״פן ינחם העם״ ודבר לפניהם בלשונם ובטעמם, בבחינת ״ויסב א־לוהים את העם״. ועל זה היו חז״ל אומרים: ״דיברה תורה כלשון בני אדם״ או לשון, כביכול, ״לשבר את האוזן״.
6
ז׳כל יסודה של היהדות הוא ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״, שהוא לפי הרמב״ם ״שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון״. ובכל זאת, מהתחלת התורה ועד סופה מוצאים אנו הרבה פעמים דברים הנראים כמגשימים את השם; ולהרמב״ם ב״מורה הנבוכים״ שלו היתה עבודה גדולה וענקית, לבאר את כל הדברים שנאמרו רק כדי לשבר את האוזן והכוונה היא לגמרי ההיפך מזה. ולכאורה, הלוא סוף־סוף השאלה במקומה עומדת: הלוא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמה צריכים לשבר את האוזן ולא לדבר לאוזן בשפה ברורה?
7
ח׳אלא, שהתירוץ הוא, שכל אלה הדברים נאמרו בסגנון של ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״. ואם ״בית יעקב״ יבינו את הדברים כפשוטם גם כן אין הסכנה כל־כך גדולה. וכדברי הראב״ד בפרק ג׳ מהלכות תשובה (הלכה ז), שחולק על הרמב״ם, החושב את אלה המדמים שהפסוקים הללו, המדברים על הבורא באופן של הגשמה, המה ״מינים״. ואם כי בוודאי הפריז על המידה באומרו שם, ש״גדולים וטובים ממנו״ חשבו ככה, כי בוודאי אלה שחשבו ככה לא היו גדולים וטובים ממנו. אבל הוא צודק בהחלט, שאי־אפשר להכניס את כל המון היהודים בכלל מינים, כי גם ל״בית יעקב״ יש חלק ונחלה בא־לוהי ישראל.
8
ט׳וככה הוא הדבר בנוגע לקורבנות. מצד אחד תופסים הקורבנות חלק גדול בפרשיות התורה, ומצד שני אנו מוצאים אצל הרבה נביאים מעין דברים של ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד׳, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי – לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי״ (ישעיה א, יא-יג) וכדומה וכדומה, שנשמע מהם מעין המעטת ערכם של הקורבנות. וטעם הרמב״ם בקורבנות ידוע, שלדבריו, אין בזה תכלית חיובית אלא שלילית: ״למען לא יזבחו לשעירים״; שלא יהיו להוטים כל־כך בקורבנות לעבודה זרה שהיו רגילים בזה. ובוודאי שגם הוא לא התכוון להגיד בזה, שהקורבנות הם רק לפי שעה ולא לדורות, שהרי גם ב״יד החזקה״ שלו תופסות ״הלכות הקורבנות והמנחות״ את חלקם הגדול. אלא ששוב יש בזה משום ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״. ״בית יעקב״ הבינו את הקורבנות באופן אחד ו״בני ישראל״ – באופן אחר; והנביאים הסבירו פנים יותר לרוחם של ״בני ישראל״.
9
י׳גם בנוגע לעיקר העיקרים של היהדות ״שמע ישראל ד׳ א־לוהינו ד׳ אחד״, לפעמים אנו מוצאים הדגשה מיוחדת על ״ד׳ א־לוהינו״ ולפעמים על ״ד׳ אחד״; לפעמים מטעימים ביותר את א־לוהי האומה – שומר ישראל, ולפעמים מטעימים ביותר את א־לוהי העולם, שיצר את כל אדם ואדם בצלמו. ואומנם ההבדל הוא, כאמור, רק בהטעמה ובהדגשה, כי הכל חד הוא ״ד׳ א־לוהינו, ד׳ אחד״. אבל ההבדל בהטעמה נובע מההבדל של בית יעקב ובית ישראל.
10
י״אעצם השמות ״בית יעקב״ ו״בית ישראל״ גם כן מביעים במידה ידועה את ההבדל הזה: השם ״בית יעקב״ מביע יותר קיבוץ של משפחה אחת. אבל ״ישראל״ המרמז על ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״ (בראשית לב, כט) רואה לפניו את האנושות כולה, את כל האומות העולם שישראל צריך להשפיע עליהם השפעה רוחנית ולהביא את כולן למדרגה עליונה יותר.
11
י״באומנם, אנו רואים שגם אלה מבני עמנו בדורות הקדומים, שלא חדרו כל־כך לעומק של ״ד׳ אחד״ תפסו בכל זאת את ״ד׳ א־לוהינו״, את ״א־לוהי העברים״. עד שגם פרעה מלך מצרים, כשהשיב למשה: ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת ד׳ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ״ (שמות ה, ב) – השיב לו משה: ״אֱ־לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ״ (שם שם, ג); וברי היה לו שזו תהיה תשובה נמרצת גם לפרעה.
12
י״גבזמן השופטים, שבני ישראל היו עדיין להוטים אחרי עבודה זרה מ״אלוהי הגויים אשר סביבותם״, גם אז סוף־סוף לא שכחו לגמרי את א־לוהי ישראל. והראייה – שתמיד בעת מלחמה עם הגויים, כשבאו להתפלל לנצחון על אויביהם התפללו דווקא לא־לוהי ישראל: ״וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ד׳... וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת. וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם... וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ד׳״ (שופטים ג, ז-ט).
13
י״דכל זה בא, מפני שעדיין לא תפסו כראוי את ״ד׳ אחד״, אם כי תפסו היטב את ״ד׳ א־לוהינו״. בקיצור – גם בזה רואים אנו את ההבדל בין השקפת בני יעקב ובין השקפת בני ישראל.
14
ט״ואותו דבר גם בנוגע לארץ ישראל מצד אחד, ולכל ארצות־תבל מצד שני. לפעמים הצמצום של המקום מודגש יותר, הצמצום של ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, ולפעמים מודגשת דווקא הרחבות, ההתפשטות לאין־שיעור ולאין־תכלית של כל העולמות, עליונים ותחתונים: ״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״. ושוב זהו ההבדל בין ההטעמה של ״בית יעקב״ ובין ההטעמה של ״בני ישראל״.
15
ט״זבעיקר רואים אנו את ההבדל בתיאור אופן הגאולה העתידה בדמותו של מלך המשיח שיבוא. פעם המה מתארים את מלך המשיח בדמות איש מלחמה, ופעם להיפך, בדמות מלך שהשלום שלו. למשל, בנבואתו של זכריהו (יד, ג-יט):
16
י״זוְיָצָא ד׳ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחַמוֹ בְּיוֹם קְרָב... וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אַשֶר יִגֹּף יְקֹוָק אֶת כָּל הָעַמִּים אַשֶר צָבְאוּ עַל יְרוּשָלִָם הָמֵק בְּשָרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם... וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחַמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה... זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם...
17
י״חולעומת זה אנו מוצאים תיאור אחר בנבואתם של ישעיה (ב, ב-ד) ומיכה (ד, א-ג):
18
י״טוְהָיָה בְּאַחַרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד׳ בְּרֹאש הֶהָרִים וְנִשָּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהַרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעַלֶה אֶל הַר ד׳, אֶל בֵּית אֶ־לֹהֵי יַעַקֹב... וְשָפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחַנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
19
כ׳וכן (ישעיהו יא, ו): ״וְגָר זאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ... וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן״. ומה גדול ההבדל בתיאור מלך המשיח, מה גדול ההבדל בין ״וזאת תהיה המגפה״ ובין ״וגר זאב עם כבש״. אכן, גם ההבדל הזה מקורו בהבדל שבין ״כה תאמר לבית יעקב״ לבין ״ותגיד לבני ישראל״.
20
כ״ארק הנביאים היו יכולים לדבר בלשון של ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״ ולכלול את ה״תאמר״ ואת ה״תגיד״ בדיבור אחד. אבל מאז פסקה הנבואה בישראל ״ואין עוד נביא בתוכנו״, מוצאים אנו אצל רבותינו הראשונים והאחרונים, או סגנון של ״כה תאמר לבית יעקב״, או סגנון של ״ותגיד לבני ישראל״.
21
כ״בלמשל, הנשר הגדול, הרמב״ם, כל דבריו היו מיוסדים על יסוד של ״ותגיד לבני ישראל״. בכל הדברים שפרטנו לעיל, שיש בהם הבדלים בין השקפת ״בית יעקב״ ובין השקפת ״בני ישראל״ – רואים אנו תמיד שהרמב״ם מדגיש את ההשקפה האחרונה.
22
כ״גוהנה לדוגמה, בהשקפתו על דבר האמונה המשיחית, שבזה מסיים הוא את ״היד החזקה״ שלו, והוא גומר בדברים האלה:
23
כ״דולא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח – אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחוכמתה – ובאותו הזמן שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ד׳ בלבד...
24