לנבוכי התקופה ג׳:י״אLeNevukhei HaTekufah 3:11
א׳האמונה והחקירה
1
ב׳כבר האריכו גדולי הראשונים שלנו, והאריות שבחבורה זו, כמו הרמב״ם ורבנו בחיי הדיין הספרדי, בספריהם ״מורה נבוכים״ ו״חובת הלבבות״, והראו בק״ן טעמים, כי אין אנו יוצאים ידי חובתנו באמונה לבד, אלא על כל אחד ואחד חיוב נוסף על כך לחקור על מציאות ד׳ ומהותו האמיתית, כפי השגתו וכוח הכרתו, ומי שמתעצל בזה דומה ל״חולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו סמך על הרופא שמרפא אותו בכל מיני רפואות והוא מתעצל לעיין בחוכמתו לדעת, אם הוא מתעסק בענייניו בדרך נכונה אם לא״ (חובת הלבבות ראשון, ג).
2
ג׳לדעתם, כבר חייבתנו התורה בזה, כמו שכתוב (דברים ד, לט): ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״, ואמר דוד המלך (דהי״א כח, ט): ״וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״, ואמר: ״דְּעוּ כִּי ד׳ הוּא אֱ־לֹהִים״ (תהלים ק, ג), ואמר (ירמיהו ט, כג): ״כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי״, ואמרה תורה (דברים ד, ו): וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים...״. ״ואי־אפשר שיודו לנו האומות במעלות החוכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו״ (לשון ״חובת הלבבות״ בראש שער היחוד).
3
ד׳אבל מאידך גיסא, מי איננו יודע, ש״תכלית הידיעה – שלא נדע״, ואם גם יהיה חכם יותר משלמה המלך בשעתו, ויחיה ימי מתושלח, וישוב תמיד אל החקירה והידיעה – לא ידע אלא שאינו יודע. וכבר פירשו בזה את הכתוב: ״וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק... וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים״ (שמות כ, טו-יח), כי זה היה ההבדל בין העם הפשוט ובין משה רבינו, ״וירא העם״ המה דימו שהם רואים ויודעים, ומי שמדמה כך הוא רחוק מאוד מ״אורחא דמהימנותא״, וזהו ״ויעמדו מרחוק״, אבל משה ידע שאיננו יודע, וזהו: ״ומשה נגש אל הערפל״ במקום שאין העין שולטת, ״אשר שם הא־לוהים״ – כי דווקא מי שיודע שאיננו יודע הוא ניגש אל הא־לוהים, רק זה תופס ומשיג את הא־לוהות כדבעי למעבד.
4
ה׳ואם ישאל השואל: מה הועילו חכמים בחקירתם ומה יתרון לחכם מן הכסיל, כיון שאחרי כל החקירות והכרכורים אינו יודע יותר מן הכסיל? הנה התשובה בצדו: ״תכלית הידיעה שלא נדע״ וזו גופא היא ידיעה גדולה.
5
ו׳כי החקירה – מיעוטה קשה ורובה יפה. מי ששכלו קצר לחקור כל צורכו וטועם רק מעט ממנה עלול הוא להיות מקצץ בנטיעות, אבל מי ששכלו בר וישר לחקור עמוק־עמוק, עד מקום שיד השכל האנושי מגיעה, הוא בטוח, כי יבוא סוף־סוף למסקנה של תכלית הידיעה שלא נדע. וכבר אמר חכם אחד, שרק טעימה קלה משקוי המדע מרחיקה אותך מא־לוהים, אבל לגימות גדולות, להיפך – מקרבות אותך לא־לוהים.
6
ז׳משל למי שראה בחייו רק כוס מים אחת והוא שותה ממנה עד גמירא, מדמה הוא בנפשו, כי שתה את כל המים שבעולם, אבל מי שעומד אצל מעין גדול, גם אם ישתה ממנו בלי הפוגות, הינו יודע כי לא החסיר ממנו אף כמלוא אצבע!
7
ח׳באופן שכל מי שחוכמתו מרובה יותר מחבירו, מכיר ומרגיש יותר בעומקו ורוחבו של הים הגדול ותהום הנצח, ובאין־סופיות של מאריה דכולא עלמא וממנו בא לתכלית הידיעה שלא נדע, עד כדי הרגשת האפסיות של עצמותו וישותו, עד כדי ביטול היש לגמרי בפועל ממש.
8
ט׳ואם ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר יב, ג), הלוא זה יען כי משה רבינו היה מובחר המין האנושי בכלל, שלפניו ולאחריו לא קם כמוהו. לפיכך יכלה התורה להעיד שהוא היה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, כלומר – שלא נמצא בכל המין האנושי בכל הדורות עניו כמוהו, כי הא בהא תליא – אם לא קם עוד נביא וחכם כמשה, ממילא לא קם עוד עניו כמשה.
9
י׳כי הכלל ״תכלית הידיעה שלא נדע״ נאמר – לא רק בנוגע לידיעת מהותו של השי״ת – אך גם בנוגע לכל החוכמות והמדעים שבעולם, שהחקירה בהם מתחילה בידיעה, ברם נגמרת תמיד בהכרה של אפסות הידיעה והעלמה של התהום האין־סופית, שכל מה שאתה מתעמק בה היא גדלה ומתרחבת יותר, והינך נשלך בה בכף הקלע וכל מה שאתה מרבה להדליק בה את האור יתרבה החושך שבעתיים, וערפל ועלטה יקיפוך, עד שאינך מוצא את עצמך; ואז אתה ניגש כמשה רבינו מתוך הערפל אל הא־לוהים ונפקחו עיניך וראית את אור שבעת הימים ואתה קורא בשמחה: ״ד׳ אורי וישעי״.
10
י״אאף על פי ש״יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״ (קהלת א, יח), בכל זאת, לא לחינם הוא הטורח והמכאוב של הדעת, כי אינה דומה האמונה הבאה אחרי כל הייסורים והמכאובים של הדעת לאמונה של ה״פתי יאמין לכל דבר״. כי לאמונה מהסוג הראשון יש רוח חיים ונשמה יתירה הממלאת את כל מהותו ופנימיותו של המאמין, זוהי אמונה שיש בה שירה ופיוט, עדינות ונעימות, אצילות ורוממות – מה שאין כן באמונה מהסוג השני.
11
י״בזהו מעין ההבדל בין מנוחה הבאה אחרי רוב עמל ויגיעה, ובין מנוחה הבאה מתוך בטלה המביאה לידי שעמום.
12
י״גבאופן שמעלת החקירה היא איננה מצד עצמה, אך בגין האמונה הבאה אחריה, שלה יתר שאת ויתר עז מהאמונה שיש באדם מראשית הוויתו.
13
י״דאת כל זה הורה הקדוש ברוך הוא למשה, באומרו אליו: ״פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ (שמות לד, א). כי החוקר האמיתי מעלה במחשבתו גם שבירת הלוחות, כי טבעה של החקירה החופשית להשתחרר מכל מסגרת של מסורת קדומים ושלשלאות של מורשת אבות, ומתוך כך הוא בא גם לקצץ בנטיעות ולהסיג גבולות אשר גבלו הראשונים. אבל החקירה האמיתית לא תועיל אלא לבוא לתכלית הידיעה שלא נדע, ואז ישמע את הקול ממרום ״פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים״. את מה שיודע המאמין הפשוט כי ״אנכי ד׳ א־לוהיך״, תיווכח גם אתה בזה אחרי כל חקירותיך והתפלספותך ״וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״, מילה במילה, אות באות, מבלי להחסיר אף תג וקוצה של יו״ד אחת.
14
ט״ואך האם בכדִי טרחו טרחיא לשבור את הלוחות הראשונים, מאחר שבין כך ובין כך יש לחזור על מה שכתוב בהם?
15
ט״זעל זה מוסיפים חז״ל: ״יישר כוחך ששברת!״ (שבת פז, א) כי כאמור, האמונה הבאה אחרי החקירה היא יותר חזקה מהאמונה התמימה, ואומנם הלוחות השניים מתקיימים אצלנו יותר מן הראשונים, על ידי זה שמשה שבר את הלוחות הראשונים וכתב את כל אותם הדברים על הלוחות השניים.
16
י״זגם זה כלול במאמר ״יישר כוחך ששברת״ – כי לא כל אדם יכול להרהיב בנפשו לשבור את הלוחות על סמך שיבוא אחרי כן לכתוב לוחות שניים, כי מי יודע מה ילד יום ומי יודע אם יבוא עד סוף החקירה ועד תכלית הידיעה. ועל פי רוב יעמדו האנשים באמצע, ויחליפו מעיין בכוס מים, וידמו כי כבר באו עד תהום החקירה בעת שלא החסירו ממנה אף ככלב המלקק מן הים, ואז ישארו קרחים מכאן ומכאן – את הלוחות הראשונים שברו ולוחות שניים לא ישיגו. ועל כן, אם כי כאמור מצוה עלינו גם לחקור על מציאות ד׳ ומהותו עד כמה ששכלנו מגיע, כמו שהאריך הרמב״ם ורבנו בחיי הנ״ל, אבל לאו כל אדם זוכה לכך, ומי שאינו יודע עד כמה כוחו מגיע בזה, יימנע ויתרחק ממנה כמטחווי קשת, כי אין ספק מוציא מידי ודאי, אין הספק שיבוא לידי לוחות שניים מוציא מידי ודאי של שבירת הלוחות הראשונים, ורק למשה ודכוותיה אומרים אנו: ״יישר כוחך ששברת״.
17
י״חוכבר אמרו חז״ל (ראש השנה כא, ב) על הכתוב (קהלת יב, י) – ״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״: ״ביקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו: ׳וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת׳״ – כי גם לשלמה המלך החכם מכל אדם, לא הורשה מה שהורשה למשה, שלא קם לפניו ולאחריו כמוהו. ואם אומנם גם הוא הלך בדרכיו של משה, ואנו רואים בספר קהלת ״תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה״ ובאמצע דברים סותרים זה את זה, מעין שבירת הלוחות הראשונים וכתיבת בלוחות השניים את אותם הדברים שהיו על הראשונים, לא הצליח כל־כך ונכשל בזה ויו״ד שב״ירבה״ נשתטחה לפני הקדוש ברוך הוא וטענה עליו, כמובא במדרש רבה (שמות ו, א).
18
י״טכי רק למשה נאמר: ״יישר כוחך ששברת״, אבל לשום ילוד אשה זולתו, ואפילו לנביאים שקמו אחריו לא הורשה הדבר הזה. ואם גם אנשים פשוטים מצווים על ״דע את א־לוהי אביך״ – הרי צריכים הם להיזהר תמיד לא לצאת מהתחום של ״א־לוהי אביך״, ורק במידת התחום הזה חופשי האדם לחקור ולדרוש עד מקום ששכלו מגיע. ולכשירגיש כי יצא מתוך התחום הזה ומתחיל בשבירת הלוחות, הוא צריך להגיד לעצמו: עמוד! עד כאן ותו לא...
19