לנבוכי התקופה ג׳:י״בLeNevukhei HaTekufah 3:12
א׳האחדות והשילוש
1
ב׳דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאה, לעם תליתאה, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי. (שבת פח, א)
2
ג׳חיבה יתירה יש לה ליהדות לשילוש, אף על פי שאין כעם ישראל גוי אחד בארץ, שהאחדות נשרשה בלבבו, ואין בזה משום תרתי דסתרי – מחד גיסא אמונתנו חזקה באחדות הבורא והבריאה, אבל מאידך, יש לנו נטייה לחשוב את כל ההופעות על פי המספר של תליתאה.
3
ד׳מלבד כל הפרטים שפרט ההוא גלילאה, יש להוסיף כאלה וכאלה. למשל: שלושת האבות שלנו – אברהם, יצחק ויעקב, שלוש התפילות – שחרית, מנחה וערבית, שלוש רגלים – פסח שבועות וסוכות, התקיעות בר״ה – פשוטה לפניה פשוטה לאחריה ובאמצע שברים ותרועה, וכדומה.
4
ה׳על פי רוב רואים אנו, כי השלישי במספר הוא העולה על גביהם של שנים הראשונים, כמו, למשל, יעקב שהוא השלישי לאבות והוא הבחיר שבהם, וכן גם בניו – לוי, השלישי לבנים, הוא החביב ביותר, ולזרעו אחריו ניתנה הכהונה עד עולם.
5
ו׳וכל אלו הפרטים – לא ללמד על עצמם יצאו – אלא ללמד על הכלל של היהדות כולה.
6
ז׳כי כל היהדות נוסדה על הסינתיזה שבעולם המחשבות והרגש. ומהי סינתיזה אם לא השלישי הבא אחרי שני הקצוות!
7
ח׳וכשם שכל הטבע כולו הוא סינתיזה בין קצוות שונים, סינתיזה של יום ולילה, קיץ וחורף, קור וחום, כוח המושך וכוח הדוחה, טוב ורע, אור וצל וכדומה, וכבר נאמר (בראשית ח, כב): ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״.
8
ט׳וכשם שכל הצומח והחי באים לעולם על ידי זיווגם של זכר ונקבה, שהוא סינתיזה הבאה משני כוחות המתנגדים זה לזה, וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, יח): ״אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״, ולכאורה ״עזר״ ו״כנגדו״ סותרים זה את זה! אבל באמת, כך הוא דרכו של הטבע כולו, שעל ידי סתירות שונות ומשונות בא הבניין, ועל ידי ה״כנגדו״ בא ה״עזר״.
9
י׳וכשם שגם מחשבתו של האדם, כפי מה שביארו החכמים, הולכת לה על פי יסוד של תיזה – אנטיתיזה – סינתטיזה, או על פי חיוב – שלילה – ושלילת השלילה, שרק אז יוכל האדם לבוא לידי מסקנה נכונה אם חושב הוא את כל חלקי הבונה והסותר שמשניהם הוא בא לסינתיזה – כך היא גם כן דרכה של תורה ש״בה נסתכל הקדוש ברוך הוא וברא את העולם״ (על פי בראשית רבה א, א), והיא כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, שכל הקצוות בעולם המחשבה והרגש, בעולם האצילות והנשמה מצאו בה את הסינתיזה הנכונה.
10
י״אעל כן נקראת כל התורה שירה, ומהכתוב ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ (דברים לא, יט) למדים אנו שהחובה על כל אחד מישראל שיכתוב לו ספר תורה לעצמו, כי אומנם כל התורה מ״בראשית״ עד ״לעיני כל ישראל״ היא שירה ארוכה. כי מהי שירה אם לא ההרמוניה של קולות שונים?!
11
י״במוצאים אנחנו לנכון להדגיש בזה בכל תוקף, כי אין כוונתנו בזה להרים על נס את הדרך הממוצעת המורגלת בפי רבים, כי באמת כבר הארכנו להראות שאין זו דרכה של תורה (עיין בפרק ״שביל הזהב״), כי הדרך הממוצעת היא בבחינת מים פושרים דלא חמימי ודלא קרירי, זהו ״פסק בעלי בתים״ הבא מצד ההתרשלות לירד לתוך עומקו של דבר. ועל זה כבר אמרו חז״ל: ״אסור לבצוע, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ״ (סנהדרין ו, ב). אלא כוונתנו לסניתזה הבאה מתוך מציאת המקור הראשון – המקור, שעל ידו מתבטלים הקצוות ונכללים בתוכו והיו כלא היו. בקיצור, המקור שאינו עומד בין שני הקצוות, אלא שמקיף הוא אותם וכוללם יחד לדבר שלם מיוחד.
12
י״גאת זה מדגישים אנו בסדר האבות, שלכאורה, מאי חזית שדווקא אברהם, יצחק ויעקב נקראו אבות והי״ב שבטים נקראו בנים? אם משום שי״ב שבטים היו בניו של יעקב – הלוא גם יעקב היה בנו של יצחק ויצחק היה בנו של אברהם! אלא משום שעל ידי השלושה הנ״ל באה הסינתיזה של היהדות שהוקבעה אחר כך בתור חותמה של היהדות.
13
י״דמי אינו יודע שאברהם הצטיין בבחינת החסד ויצחק בבחינת הגבורה, ויעקב היה בבחינת תפארת. אבל לא הכל יודעים, שבחינת תפארת איננה דרך ממוצע שבין חסד וגבורה – שאם כן הדבר היה רחוק גם מחסד וגם מגבורה, וח״ו לחשוב כן על בחיר האבות – אלא היה נקרא בחיר שבאבות בהיותו מאחד בקרבו גם את החסד וגם את הגבורה, שנתאחדו ונתמזגו אצלו למזיגה אחת.
14
ט״ועל כן אנו מעריכים את האבות גם מבחינה אחרת, האומרת שאברהם הוא עמוד החסד, יצחק הוא עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה. ואומנם, הכל הולך אל מקום אחד, כי אכן כל עיקרה של תורה הוא שמבקרת ומוצאת לה את הסינתיזה שבשני הקצוות, כלומר – הסינתיזה הא־לוהית בכל ענייני המחשבה האנושית. ואומנם, גם עבודה וחסד הם לכאורה שני קצוות: חסד בא מתוך ההכרה של ״מאי דעלך סני לחברך לא תעביד״, ובכן, על עושה החסד להדגיש את צרכי החומר ומשאלותיו – בעוד שהעבודה, עבודת ד׳, אינה דורשת אלא סיפוק הרוח שבאדם בלבד. אכן, יעקב הוא עמוד התורה. והתורה מצאה את הסינתיזה בכל מיני הקצוות שישנם בעולם, סינתיזה בין חסד וגבורה, בין חומר ורוח, בין גוף ונפש, בין עולם הזה ועולם הבא, בין רגש ושכל, בין מידת הדין ומידת הרחמים, בין אמונה וחקירה, בין ההשקפה הפסימיסטית והאופטימיסטית, בין ההשקפה הלאומית והאנושית, בין ההשקפה הקפיטליסטית והסוציאליסטית, בין האמת והשלום וכדומה וכדומה...
15
ט״זגם השקפת עולמה של היהדות על מהלך ההיסטוריה של האנושות בכלל, ושל האומה העברית בפרט על פי יסוד של חוט המשולש זה. האדם שנברא לכתחילה בקדושה ובטהרה, והוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא – זוהי התיזה, ואחר כך בא הנחש הקדמוני והפיל אותו למקור הטומאה – האנטיתיזה, אכן באחרית הימים יאיר לנו שוב אור החמה כאור שבעת הימים, ואז תבוא הסינתיזה.
16
י״זהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו במידת הדין – התיזה, וראה אחר כך שאין העולם יכול להתקיים בזה, ואמר: ״לא ידון רוחי באדם לעולם״ שזוהי מידת הרחמים – האנטיתיזה, ומשתיהן באה אחר כך – הסינתיזה, השותפות של מידת הדין עם מידת הרחמים. וכל האדם גופו הלוא הוא, כפי מה שאמרנו בפרק הקודם, נברא ברגש אמונה חזק, רגש אינסטינקטיבי, ואחר כך מתחיל הוא לחקור ולהתפלסף, ולבסוף הוא בא לסינתיזה גם בזה.
17
י״חכמו כן התשובה היא הסינתיזה בין צדיק ורשע, כי כל אדם נברא צדיק ובעת יציאתו לאוויר העולם שומע הוא את הקול המכריז: ״הווי צדיק ואל תהי רשע״ (נידה ל, ב); אך אחר כך ״יצר לב האדם רע מנעוריו״, ולבסוף ״תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם!״. ותמיד הסינתיזה עומדת במעלה העליונה מהתיזה גופה, ועל כן: ״במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״.
18
י״טוכך היא גם כן השקפתה של היהדות על מהלך ההיסטוריה שלנו, שגם היא הולכת לה בדרך הכבושה הזו: עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם״, נח – תקופת הסינתיזה, שבאה אחרי עשרה דורות שעברו בינו ובין אדם הראשון, וכן אברהם כנ״ל, ובאופן זה אפשר לנו לחשוב הלאה עד סוף כל הדורות והזמנים. האבות – תקופת התיזה, ירידתנו למצרים – תקופת האנטיתיזה, היציאה ממצרים ומשה רבינו – תקופת הסינתיזה; בניין בית ראשון – תקופת התיזה, גלות בבל – האנטיתיזה, בנין בית שני – הסינתיזה, וכן הלאה והלאה...
19
כ׳תמיד רואים אנו שבדיעבד, גם האנטיתיזה מביאה ברכה על ידי זה שהסינתיזה הבאה אחרי כן יפה כוחה מהתיזה הקודמת לה בזמן, בבחינת – ״במקום שבעלי תשובה עומדים...״.
20
כ״אגם בתקופת הגלות הארוכה של עכשיו ראינו כמה פעמים שהיהדות באה בהתנגשות עם קולטורות זרות לרוחנו, אך תמיד יצאנו ממנה וידינו על העליונה, בהיות שיש לנו כוח להוציא מכל אנטיתיזה את הסינתיזה הראויה.
21
כ״בוככה יש לנו תליתאי בכל: תורה, נביאים וכתובים, משנה ברייתא וגמרא, שהכתובים המה הסינתיזה בין תורה ונביאים, כי הנביאים לא דיברו אלא כנגד אלה שסרו מתורת ד׳; ועל כן רואים אנו כי בעלי המדרש לקחו להם תמיד לנושא הדרוש פסוק אחד מהכתובים ומצאו את ההשלמה שביניהם; ולמותר להדגיש, כי כל עיקרה של הגמרא הוא להמציא את הסינתיזה בין המשניות והברייתות, שלכאורה יש כמה סתירות ביניהן והגמרא מצאה איך לישר את כל הניגודים האלה.
22
כ״גויש לנו להוסיף עוד כי גם בתי מקדשנו באים במספר של שלוש, ושני בתי המקדש הראשונים הם רק הכנה לבית השלישי הגדול, כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן השנים הראשונים.
23
כ״דבקיצור – אנו רואים ביהדות אחדות מחד גיסא, וחיבה יתירה לשילוש מאידך גיסא. ואין בזה תרתי דסתרי, כי השילוש שלנו בא ממקור האחדות, ועל ידי השילוש זה מחזירים את הדברים למקור הראשון, למקור האחדות.
24
כ״הוזהו סוד הדברים ״דוכרא ונוקבא וינוקא״, ״ותלתא דאינון חד וחד דאינון תלתא״, שהזוהר הקדוש משתמש בזה על פי רוב.
25
כ״ווצורת התורה הקדושה שלנו באה גם כן באופן משולש – שני עמודים משני הצדדים וגוף התורה באמצע.
26
כ״זוזהו שאמרו חז״ל: ״כל הספרים נגללים לתחילתם, וספר תורה נגלל לאמצע, ועושה לו עמוד אילך ואילך״ (בבא בתרא יד, א), והעניין לדברינו מובן מאליו.
27
כ״חובסוף דבר נאמר כההוא גלילאה: ״בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי״.
28