לנבוכי התקופה ג׳:י״גLeNevukhei HaTekufah 3:13
א׳הלימוד והמעשה
1
ב׳וכבר היו ר׳ טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? – נענה ר׳ טרפון, ואמר: מעשה גדול; נענה רבי עקיבא, ואמר: תלמוד גדול; נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. (קדושין מ, ב)
2
ג׳בעת צרה ומצוקה לישראל שכמוה לא נהיתה מקודם, נשאלה השאלה הזאת. זו לא היתה רק שאלה בשביל דרוש וקבל שכר, אך שאלה להלכה ולמעשה; שאלת הזמן אז, וגם בזמן הזה, שכל אחד מישראל בימי עוניו ומרודיו חייב לתת תשובה ברורה על זה.
3
ד׳בזמן ההוא היתה תקופת ״אדריינוס שחיק עצמות״. זה אדריינוס שמקודם הבטיח הרים וגבעות לישראל, ואחר כך הרבה להרע באכזריות נוראה שאין דוגמתה.
4
ה׳בעת שהתקווה בבר־כוכבא נעשתה למפח־נפש: הבר־כוכבא הפך לבר־כוזיבא; הכוכב שראה בו ר׳ עקיבא, בדורשו עליו את הכתוב ״דרך כוכב מיעקב״ נעשה לכוכב מתעה, שהביא חושך ערפל ועלטה במחננו; ובמקום המשיח שראו רבים בו – בא לישראל ״תשעה באב״ חדש; ו״חירות ישראל״ שחקק על המטבעות ״מעות כוזביות״, נטבע בדם של בני ציון, ששטפו את כל ארץ ישראל.
5
ו׳בעת שעל הר הבית הועמד שיקוץ משומם, היכל ומזבח ליופיטר, ועל שער העיר הועמד פסל ראש חזיר, וליהודי היה אסור לגשת אל חומת העירף והעובר על זה – אחת דתו להמית, והעיר גופא נחרשה, והשם ״ירושלים״ הפך לשם ״איליא קפיטולינא״.
6
ז׳אז מוצאים אנו את חז״ל מספרים (סנהדרין עא, א):
7
ח׳אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בין יוצדק: בעליית בית נתזה בלוד נמנו וגמרו – על כל עבירות שבתורה אם יאמר לך אדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
8
ט׳כי אדריינוס לא הסתפק עוד בכל אלה, וידו היתה נטוייה בעיקר לעקור את הדת והתורה, שלא ישאר להן זכר ושריד בישראל. ובימיו גזרו על גיטי נשים ועל הפרוזבול בגזירת מלך שלא יעשו, והגזירה המבהלת את הרעיון ש״כל בתולה הנשאת ברביעי בשבת תבעל לטפסר תחילה״ (כתובות ג, ב). ומתקופה זו, מספרים חז״ל, מעשה בארטבין אחד, שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי, ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז״ (יומא יא, א); ״אלישע בעל כנפיים נתפס מקסדור אחד בשעה שהיה מניח תפילין״, כי ״גזרה המלוכה גזירה, שכל מי שיניח תפילין ינקרו את מוחו״ (על פי שבת מט, א).
9
י׳ואז באו הרבה מבני ישראל לכלל ייאוש, עד שאנו מוצאים את ר׳ ישמעאל אומר: ״מיום שפשטה מלכות רומי וגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלת תורה ומצוות, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים ונמצא שזרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא, הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין״ (על פי בבא בתרא ס, ב).
10
י״אאבל הוא היה יחיד בדעתו זו. שאר גדולי ישראל בימיו, אדרבא, ביקשו כל מיני תחבולות שבעולם שלא יהיה זרעו של אברהם אבינו כלה, לא מאליו ולא על ידי אדריינוס. אבל מה קשה היה הדבר, כי הרי אחת משתי אלו: אם על כל עבירה ועבירה שבתורה יהרגו ואל יעברו הרי זרעו של אברהם אבינו כלה על ידי אדריינוס וסייעתו; ואם יעברו ולא יהרגו, הרי זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, כי באין תורה ומצוה – אין עם ישראל בעולם! ואז טיכסו גדולי ישראל אלה עצה ״בעליית בית נתזה בלוד״, בעלייה נסתרה מעין רואים, כי גם האסיפות בפומבי אסורות היו. והם מצאו תחבולה שלא ייהרגו כולם ולא יעברו על כולן, על ידי זה ״שנמנו וגמרו״ ביחס להבדל בין כל העבירות שבתורה שיעבור ואל ייהרג ובין עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שייהרג ואל יעבור.
11
י״באבל אם בשאלה על דבר כל העבירות שבתורה עוד מצאו עצה איך לצאת מן המבוכה הזו, אך דא עקא, כי ידו של אדריינוס היתה נטוייה על התורה גופא, שלא יעסוק ישראל בתורה. ובזה כבר נולד להם ספק עצום, כיצד להתנהג בגזירה זו. כי מחד גיסא, הלוא לימוד התורה הוא אחת ממצוות עשה שבתורה, והעובר על זה אין בידו לא עבודה זרה, לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים אלא חסרה לו אחת מרמ״ח מצוות עשה. ובכל מצוות עשה ולא תעשה שבתורה, הרי הלכה פסוקה היא שיעבור ואל ייהרג. אבל מאידך גיסא, הלוא לימוד התורה זהו בית אב ״והדבר המעמיד״ לכל המצוות והעבירות שבתורה, ואם התורה תשתכח ח״ו מישראל – ישתכח ישראל גופא מן העולם, שגם על זה יהיה הדין של ״ייהרג ואל יעבור״!
12
י״גובאמת, היו בזה חילוקי דיעות רבים בין גדולי הדור בזמן ההוא. כמסופר בעבודה זרה (יח, א):
13
י״דכשחלה ר׳ יוסי בן קסמא הלך ר׳ יוחנן בן תרדיון לבקרו. אמר לו – חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והגלה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת; ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו! אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.
14
ט״ווהננו רואים בבירור, שלדעת ר׳ יוסי בן קסמא הדין בזה – שיעבור ואל ייהרג; ולדעת ר׳ חנינא בן תרדיון – ייהרג ואל יעבור.
15
ט״זור׳ עקיבא סבר גם כן בזה כר׳ חנינא בן תרדיון, כמסופר בברכות (סא, ב), שעל שאלת פפוס בן יהודה: ״אי אתה מתיירא מפני מלכות?״ – המשיל לו ר׳ עקיבא משל:
16
י״זלשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך ״פיקח שבחיות״? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין – במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל, כ): ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״ – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה!
17
י״חובכן, החשיב ר׳ עקיבא את לימוד התורה כ״מקום חיותנו״, שדבר שאין צריך לומר שבזה החובה של ייהרג ואל יעבור.
18
י״טולכשנתעוררה השאלה באותה עליית בית נתזה בלוד, אחרי שכבר ״נמנו וגמרו״ איך להתנהג בגזירת שמד זו בכל העבירות שבתורה, ונשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול, ובזה יהיה הדין של ייהרג ואל יעבור, או מעשה גדול, ואם במעשה הדין הוא שיעבור ואל ייהרג – בתלמוד לא כל שכן! נענה ר׳ טרפון, שסבר כנראה כשיטת ר׳ יוסי בן קסמא: שאומה זו מן השמים המליכוה. כי מעשה גדול – ובכן גם בתלמוד יעבור ואל ייהרג; נענה רבי עקיבא שלשיטתו אזלו כנ״ל – תלמוד גדול, ובכן דבר שאין צריך לומר שייהרג ואל יעבור.
19
כ׳אכן, לבסוף נענו כולם ואמרו: ״לימוד גדול, שתלמוד מביא לידי מעשה״. זאת אומרת, כי לבסוף הסכימו כולם שבנוגע לתלמוד תורה – ייהרג ואל יעבור. ואומנם ראו כי זהו דבר שהזמן גרמא, כי אז התחילה האמונה של ״אותו האיש״ להתפשט במרץ גדול על ידי שלוחיו ותלמידיו, גם בישראל וגם בעמים. זו האמונה שכל כוחה בזה, שאינה דורשת ממאמיניה אלא אמונה בלבד ולא מעשים. ובייחוד עשתה נפשות בישראל אצל עמי הארץ, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם, ובקלות נמשכו אחרי כל מסית ומדיח הבא להקל עליהם את טורח מעשי המצוות. ואז אמר ר׳ עקיבא את מאמרו באבות (ג, טו): ״הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה״ – שבא בייחוד להוציא מלב המינים המזלזלים במעשים. ואז הבינו היטב ״כי לימוד גדול שמביא לידי מעשה״. כי בלי התלמוד תתפשט אמונתו של ״אותו האיש״ הכופרת במעשה לגמרי, וזה יביא לאט־לאט גם לידי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כידוע. ולכן, אף אם נאמר כי מעשה גדול, בכל זאת, בנוגע לתלמוד – ייהרג ואל יעבור, כי זהו אבי־אבות של כל המעשה.
20
כ״אתלמוד גדול. והם לא היו רק נאה דורשים – אך גם נאה מקיימים. וכשסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל, אחרי שנתפס על דברי תורה, עד שנגע הדבר גם במלאכי־מרום, שצעקו ״זו תורה וזו שכרה״ – הנה רבי עקיבא גופא לא צעק כלל מעצם הכאב, אך אדרבא, בנחת רוח גדול אמר: ״כל ימי נצטערתי על מצוה זו, אימתי תבוא לידי ואקיימנה, ועכשיו כשבאה לידי ולא אקיימנה?!״ (ברכות סא, ב). ור׳ חנינא בן תרדיון, שבמקום ״מן השמים ירחמו״, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה, לא נפל רוחו בקרבו. וכשאמרה לו בתו, בייגון גדול: ״אבא, אראך בכך?״, השיב לה בעוז: ״אלמלא אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש את עלבוני״.
21
כ״בתלמוד גדול. ומה קולע את המטרה ביאור הגאון רי״ס זצ״ל, כפי שמובא בשמו, על מאמרם בנדרים (פא, ב):
22
כ״גמאי דכתיב (ירמיהו ט, יא): ״מִי הָאִיש הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת״ – דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב (שם שם, יב): ״וַיֹּאמֶר ד׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי...״ –מאמר רב יהודה אמר רב: לומר שאין מברכין בתורה תחילה.
23
כ״דשלכאורה, מהי כל ״הכצעקתה״ בזה, שבשביל עבירה קלה כזו יבוא חורבן גדול כל־כך?! ומאידך גיסא, איזו תאווה היתה בקרבם להתעקש כל־כך ולבלי לברך בתורה תחילה, כי כיון שכל הנביאים והחכמים ומלאכי השרת לא ידעו על מה אבדה הארץ, הרי שמע מיניה שקיימו את כל הרמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה וגם למדו יומם ולילה, ואם כן – למה דווקא בדבר קל כזה עמדו במרדם?
24
כ״הואמר הגאון הנ״ל, על פי הכלל המוסכם בהלכה, שרק על מצוה שעשייתה גמר מצוה צריך לברך, וכל מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה אינו צריך לברך, כמבואר במנחות (מב, ב). שעל כן, למשל, אנו מברכין כשאנו יושבים בסוכה. אבל אין אנו מברכין כשבונים את הסוכה; מברכין כשאנו מניחים תפילין, אבל אין אנו מברכים כשאנו כותבים התפילין, מפני שכתיבת התפילין ועשיית הסוכה אלו הן רק הכשר מצוה ולא מצוות תכליתיות. וכשאנו מברכים בתורה תחילה כמו בתחילת כל המצוות, שמע מיניה שאנו סוברים כי לימוד התורה גופא הוא גמר מצוה. זאת אומרת, שתכלית מונחת בזה גופא, כי המאור שבתורה כשהוא לעצמו הוא דבר גדול ונכבד, מלבד מה שהוא גם הכשר מצוה, מפני שהלימוד מביא לידי מעשה. אבל הם, בדור חורבן הראשון, לא החשיבו את המאור שבתורה, ואם כי גם הם עסקו בתורה, היה העסק בזה רק בשביל ידיעת המעשה ועל הכשר מצוה לא ברכו, כי כאמור, אין בזה חיוב ברכה.
25
כ״וובאמת, יכולים אנו ללמוד את זה מלשון הזהב בפרק א׳ מהלכות תלמוד תורה לרמב״ם, שאחרי שמביא ההלכה שתלמוד גדול ממעשה הוא מנמק את זה, מפני ״שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד״. כלומר: שהמכוון ״שתלמוד מביא לידי מעשה״ איננו בבחינת אמצעי ותכלית, אלא – בבחינת סיבה ומסובב. כי לו היתה הכוונה שהתלמוד הוא רק אמצעי לתכלית המעשה – הלוא שמע מיניה להיפך: שהמעשה הוא יותר גדול, כי תמיד החשיבות והיתרון לתכלית ולא לאמצעי, כי האמצעי נחוץ רק במידה שהוא מוביל לתכלית; ובהשגת התכלית האמצעי הוא למותר לגמרי. ועל כן הוא מפרש את זאת בבחינת סיבה ומסובב, שלסיבה יש תמיד חשיבות יתירה מהמסובב, כי המסובב זקוק לסיבה ואין הסיבה זקוקה למסובב; לסיבה יש קיום עצמי גם בלי המסובב, אבל אין המסובב יכול לצאת אל הפועל בלא הסיבה. התלמוד יש לו חשיבות בפני עצמו, הוא חשוב גם בזה שמביא לידי מעשה, ובשביל כך הוא מוסיף: ״ואין המעשה מביא לידי תלמוד״, שזו היא הבחינה של מסובב, שהוא אינו מביא את הסיבה, אך הסיבה, מביאה אותו.
26
כ״זוכמו שאת השי״ת קורא הרמב״ם ״עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות״ – ולא אמצעי ח״ו, מפני שכל העולמות זקוקים לו והוא אינו זקוק לכולם – כך הוא גם כן התלמוד כלפי כל מעשי המצוות, הוא בבחינת סיבת כל הסיבות: כל המצוות – רמ״ח עשה ושס״ה לא תעשה – לעומת רמ״ח איברים ושס״ה גידים, בעוד שהתלמוד הוא לעומת הנשמה בעצמה שהיא ממלאה את כל הגוף.
27
כ״חאין המעשה מביא לידי תלמוד. ולו היה התלמוד רק בבחינת אמצעי לבד, הנה מה איכפת לך שלא יבוא לידי תלמוד אחרי שהמעשה בידו? אלא, כאמור, שזוהי בבחינת סיבה ומסובב – וכשהסיבה חסירה – ממילא אין גם מסובב.
28
כ״טאבל יותר מכפי שיאומת הדבר על פי ההלכה, כפי ביאור הגאון הנ״ל, יאומת זה על פי הניסיון – הניסיון ההיסטורי שהננו רואים זאת בימינו גופא.
29
ל׳השאלה הנושנה: ״על מה אבדה הארץ״, הנה חוזרת וניעורה גם כעת, ורק בשינוי לשון: על מה אבדו הארצות. כי כמה וכמה ארצות שזה לא מכבר היו מבצרים ליהדות – אבדו לנו. ולא רק שהיהדות יורדת ופוחתת שם, אך גם מספר היהודים מתמעט והולך מיום ליום. ולולא היהודים הסחופים והדוויים מארצות אחרות, כי אז ח״ו לא נשאר שם זכר לא להיהדות ולא ליהודים. ועל מה אבדו הארצות האלה? הלוא זה רק לפני כמה דורות היו שם מסולתה ושמנה של האומה! וגם על זה יש רק תשובה אחת, התשובה של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: ״שלא ברכו בתורה תחילה״. כי גם האבידות הכבדות האלה לא בפעם אחת באו לנו. ומתחילה היו עדיין עובדים ויראים את ד׳ באמת ובתמים, אלא שחשבו, כיון שכל התורה לא באה אלא בשביל שנדע את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, למה לנו שיהיו ״כל בניך למודי ד׳״? הלוא די בזה שיהיה אחד בעיר ושנים במשפחה שיורו דיעה בזה, כמו שדי ברופא אחד בעיר! ולא עוד, אלא שגם על האחד הזה אין שומה שיהיה ״גאון״ בתורה דווקא, מריה דכולא תלמודא וצולל במים אדירים, כי גם מקיצור שולחן ערוך אפשר לדעת הלכה פסוקה ולהיות מורה ודיין בישראל. ואם כי לא ביטלו בפועל ממש את הברכה בתורה תחילה, אבל באמת לפי דעתם היתה הברכה בזה ברכה לבטלה, כי כאמור, על ״מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה לא מברכינן עליה״.
30
ל״אוהתוצאות מזה הננו רואים כעת. כי לא רק שנשתכחה תורה שם, אך לאט־לאט נתבטלה תורה לגמרי. כי לא ״עם הארץ חסיד״ ובאין יהדות – היהודים הולכים ומתבוללים בין הגויים. ואם הננו מדמים כי רק כעת אבדו הארצות האלו לנו, איננו אלא טועים. כי באמת, הקדוש ברוך הוא, הרואה וצופה הכל מראש, כבר ראה את האבידה עוד בתחילה, כשלא ברכו בתורה תחילה.
31
ל״בתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אומנם גם בארצות האובדות האלה, כשהורידו את לימוד התורה עד הדיוטא התחתונה ממש, הרימו את לימוד ״חוכמת ישראל״, זאת אומרת – חקירת קדמוניותנו, למעלה ראש. ואומנם, תמיד היתה חביבה עלינו ידיעת סדר הדורות וספר היוחסין שלנו. אבל בעוד שהידיעות האלו נחשבו אצלנו רק ל״פרפראות לחוכמה״, הנה נעשתה להם זאת לחוכמה גופא, לחוכמת ישראל. ובעוד שאצלנו באה ידיעת סדר הדורות וספר היוחסין שלנו בעתיד, הנה אצלם באה היא בשביל ״מצֵבה״ – להקים מצבה יפה לעם גדול שהלך לעולמו. כי על כן הוויות דאביי ורבא, למשל, היו להם לאו דווקא, ובמקום זה בילו לילות כימים לדעת, למשל, אם היו זקניהם שחורים או צהובים וכדומה – דברים עיקריים, שאם ח״ו לא יהיו ידועים לנו יהיה כל קיום העולם בסכנה... ואומנם היו מהם, מחכמי ישראל אלה, שבילו כל ימיהם בים התלמוד. אבל להם היה ים התלמוד לא ים של מים חיים – אך לים הקרח. כי התלמוד לא נחשב גם להם לדבר שבחיים, אלא לכתבים בלים, כמו כל הכתבים העתיקים של הגויים הקדמוניים. אכן, רק תלמוד כזה גדול, תלמוד המביא לידי מעשה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אבל תלמוד שמביא לידי הקמת מצבות יפות למתים – תלמוד כזה יוכל להביא לידי מיתה, מיתת היהדות, מיתת הנשמה והגוף קיים.
32
ל״גוסוף דבר הכל נשמע: תלמוד גדול.
33